על ראש שמחתה: חגית משה בשיחה על פוליטיקה, חינוך וירושלים

מהקומה החמישית בבניין עיריית ירושלים נשקף נוף מרהיב של הבירה ושל כיכר ספרא הסמוכה. מאות ילדים מבתי הספר העירוניים עוברים בין תחנות שונות לכבוד שבוע החינוך בירושלים. הריאיון שלנו מתעכב כשסגנית ראש העיר חגית משה חוזרת סמוקת לחיים אל לשכתה מהמפגש עם התלמידים, ברקע היא מתעדכנת בפרישתו של טל גן־צבי, ראש הסגל של ראש הממשלה נפתלי בנט. מנסה להתקשר אליו ולהבין את הנסיבות, אך השיחה לא נענית.

אלו החיים של משה, נעים בין העיסוק בתחומים המוניציפליים לבין המצב הפוליטי המיוחד שאליו נקלעה ישראל. היא מחזיקת תיק התרבות והחינוך בעיריית ירושלים וחברת מועצת העיר, ולצד זאת יו"ר הבית היהודי.

לקראת חגיגות יום ירושלים וריקוד הדגלים המסורתי בעיר, שמזמין אליו אלפים מכל רחבי הארץ, אני שואלת אותה אם מצעד הדגלים יעבור בשער שכם או שלא יעבור בכלל. "יום ירושלים הוא יום חג והוא לא שייך לאף מגזר. קצת התבלבלנו בגלל הפוליטיקה שהכניסו לתוך היום הזה. ריקוד הדגלים הוא חגיגה, לא הפגנה. לא מפגינים על מה שהוא שלנו. ולכן אני עושה הכול ומשקיעה כסף כי אני רואה את זה כאירוע תרבות. העירייה לא מממנת הפגנות, היא מממנת אירועי תרבות. תמיד עברו דרך שער שכם, אני מקווה שזה יעבור בשלום ושידעו לשמור על התהלוכה החגיגית הזו כמו בכל שנה".

כשאת שומעת שישיבת מרכז הרב לא מזמינה את ראש הממשלה בנט לאירוע החגיגי בירושלים, מה זה עושה לך?
"זו צביטה, ראש ממשלת ישראל צריך להתקבל בכל מקום, והסיטואציה הפוליטית הביאה למהלכים שהם מאוד לא ממלכתיים. ראש ממשלה שלא מתקבל לכל מוסד – כולנו מרגישים החמצה מאוד גדולה".

את עולה להר הבית?
"אני באופן אישי לא עולה להר הבית אבל מכבדת את מי שבוחר לעשות זאת. הר הבית מסמל יותר מכול את הריבונות בארצנו. שחררנו את העיר העתיקה ב־67' וההר הוא בריבונות ישראלית חד־משמעית".

מה לגבי ההתנהלות של השר עמר בר־לב בתגובה לאירועי הטרור וההתפרעויות בהר הבית?
"אני לא בטוחה שהוא מבין מה קורה סביבו. הוא לא מכיר את המציאות בירושלים, הוא לא מחובר. המשטרה עסוקה כל הזמן בשמירה על ביטחונם של תושבי ירושלים, גם במערב העיר וגם במזרח, וכשיש שר שמתנהל בצורה מגוחכת, זה משליך על ההתייחסות למשטרה. במקום לתת לה גב ולהציב גבולות ברורים הוא מבולבל, וכמה שיעזוב את התפקיד שלו מהר יותר – אנחנו נשמח. עשה מספיק נזק לעיר. אני פתחתי גן עירוני שלנו בשכונת שמעון הצדיק, זה טוב יותר מכל הפגנה אחרת. כשיש חינוך יש תקומה להתיישבות שם".

"כשתמכנו בימינה היה לי ברור שתקום ממשלת ימין שנתניהו בראשה ושנפתלי בנט יהיה שם חזק, זה היה התרחיש. אף אחד לא דמיין שזו הממשלה שתקום"

במסגרת תפקידה בתחום החינוך היא אחראית לתוכניות הלימודים בשכונות הערביות במזרח העיר, שם משקיעה העירייה מאמצים להעביר בתי ספר מהתאוג'יה – תוכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית – לבגרות הישראלית. "כל ההסתה והסיפור שהם מספרים לעצמם, הוא סיפור שאנחנו לא יכולים להשפיע עליו, הם גרים פה ולא יודעים עברית; אבל ברגע שבתי ספר לומדים בתוכנית הישראלית, כל התכנים שהם מקבלים הם אחרים. יש בתי ספר מעורבים שלומדים גם מהתוכנית הישראלית וגם מהפלסטינית".

איך אתם מסכימים לקבל דבר כזה?
"זה דבר שצריך לטפל בו באקדמיה; ערבי־ישראלי שלומד לבגרות ישראלית בג'יסר א־זרקא יכול ללכת לאוניברסיטת ביר־זית ולהתקבל, אבל תושב מזרח ירושלים לא יוכל ללמוד שם על בסיס בגרות ישראלית אלא אם ילמד תאוג'יה. זאת אומרת, הם דואגים שבמזרח העיר ילמדו לפי התוכנית הפלסטינית. רוצים ליצור בידול כדי לגרום למזרח ירושלים להיות שבויה בתוכנית הפלסטינית, לכן ההורים רוצים גם וגם, שהילד יוכל ללמוד רפואה בביר־זית. אבל אנחנו לא מוותרים. אנחנו רואים יותר ויותר בתי ספר שמלמדים לפי התוכנית הישראלית, וזה שינוי משמעותי, כי הרבה מאוד שנים היה טאבו בתחום הזה.

"מה שאני אומרת מסוכן, כי ברגע שזה יצוף יהיה לחץ פוליטי על ההורים והמשפחות שלא לעשות את זה. אנחנו לא מפרסמים אותה כי יבואו הטורקים והאיראנים ויאיימו על המשפחות שלא יהיו חלק מהתוכנית הישראלית, ולכן אנחנו עושים את זה במשורה; אבל מה שקורה בירושלים בתחום הזה הוא בשורה".

מה אתם מרוויחים מזה?
"ילדי מזרח ירושלים לומדים כמו בעיר ערבית־ישראלית אחרת. הם יעשו בגרויות, ישתלבו בתוך האקדמיה שלנו. היום במזרח העיר נתוני הנשירה חמורים, ילדים מסיימים כיתה ח' בלי לדעת לקרוא ולכתוב בשפת האם שלהם, שלא לדבר על עברית שהם לא מכירים. יש גם תנועת נוער במזרח העיר שהעירייה מתקצבת. אם תהיה להם תעסוקה יהיו פחות אלימות, פשע, סמים, שוטטות".

המחבל שרצח את אליהו קיי ז"ל היה מורה ואיש חמאס שעבד תחת עיריית ירושלים.
"הם עובדי משרד החינוך, לא עובדי רשות. משרד החינוך לא יכול לצפות מה יהיו המעשים של המורה אחרי הצהריים, יש להם תעודת יושר מהמשטרה שהם לא פדופילים ואין להם רקע פלילי. ברגע שאנחנו יודעים על עובדים שמתבטאים בצורה בעייתית ברשתות, אנחנו עושים איתם שיחות ומבררים. אם יש מורה שמקבל שכר מהעירייה, אנחנו עושים שימוע ומפטרים אותו, ומעבירים לרשויות. שלחנו מכתב מהלשכה ליועמ"ש של העירייה כדי לבחון איך לשלול ממשפחת המחבל את הזכות לפנסיה ופיצויים, הבנו שזה לא בשליטתנו".

משה מציינת נתונים מעניינים על המגמות הדמוגרפיות בעיר, הפעם מהצד החרדי והציוני־דתי. "יש גידול ברישום של 20 אלף תלמידים לבתי הספר הממלכתיים־חרדיים בירושלים, וזה מדיר שינה מעיני החרדים. אנחנו יודעים שהפוליטיקאים והעסקנים החרדים נלחמים בממ"ח, מעדיפים שיהיו בממ"ד ושלא יהיו בממ"ח, כי זה בעצם משפחות חרדיות שבוחרות לא לשלוח למסגרות החרדיות אלא ללמוד לימודי ליבה.

"אנחנו נדרשים לפתוח בתי ספר ממלכתיים־דתיים בכל שנה, שלא נדבר על הגנים שכולם בתפוסה מלאה, וזו אינדיקציה מובהקת לגידול באוכלוסייה. זה אומר שהעיר הופכת להיות אבן שואבת לציבור. קשה לגור כאן וקשה לקנות או לשכור כאן דירה, אבל יש קהילה סרוגה צעירה בירושלים, מה שלא תמיד היה. זו מגמה שהתחזקה. יש משפחות צעירות שמגיעות לכאן ומתיישבות בדרום העיר, גוננים, קטמונים, בקעה, חומת־שמואל, ארנונה הצעירה, שחשבנו שהיא תהיה רק לציבור הכללי והיא לגמרי מככבת. העיר ירושלים היא הבירה של הסרוגים".

הבית חי וקיים

החיים של חגית משה (50) מתנהלים כאמור בשני צירים, אלו שבזירה הפוליטית הארצית ואלו שבזירה המקומית. היא ובעלה איציק משה, שעובד באגף תנועות הנוער, נחשבים לזוג החזק בעירייה. השניים גרים בשכונת רמות ולהם שישה ילדים.

בשנת 2016, לאחר כמה שנים שבהן שימשה יועצת ועוזרת של בכירים בעירייה, מונתה רשמית לסגנית ראש העיר ירושלים, אולם את הקריירה הציבורית החלה הרבה לפני כן. היא חברת מרכז במפד"ל משנת 1994. 27 שנים אחרי כן היא עשתה היסטוריה, כשלאחר פרישת הרב רפי פרץ התמודדה בפריימריז מול ניר אורבך והייתה לאישה הראשונה שעומדת בראש המפלגה הדתית־לאומית.

למרות כל התקדימים, בבחירות לכנסת ה־24 התפוצץ המשא ומתן בינה ובין בצלאל סמוטריץ', יו"ר הציונות הדתית, שהצליח להפתיע את מומחי הפוליטיקה המגזרית. חגית, שתכלית בחירתה הייתה לבלום התמודדות משותפת של הבית היהודי עם נפתלי בנט, סיימה כשהיא מסרבת להתמזג עם האיחוד הלאומי וממליצה דווקא על הצבעה לימינה, כשהיא מוותרת למענם על האות ב' הסמלית, בתמורה להבטחה למינויה לשרת ההתיישבות.

מה היה אכפת לך לתת את תיק ההתיישבות לניר אורבך?
"אני מאוד מעריכה את ניר, שהיה שמונה שנים מנכ"ל המפלגה, אבל אחרי שהפסיד בבחירות הוא לא נשאר כדי להיות שותף ולעזור להתמודד אלא הלך למפלגה אחרת. לכן הוא לא יכול להיות שר מטעם הבית היהודי. ירצה נפתלי בנט לתת לו ולהפר את ההסכם איתנו – זכותו. המהלך הזה של נטישה ועזיבה כי הוא לא נבחר, כשהבית היהודי כל כך חבוט, הוא בעייתי. אני בחרתי להיות בירושלים, אני משקיעה פה הרבה מאוד שעות ומשפיעה הרבה יותר משרת ההתיישבות".

יש חרטה על התמיכה בימינה בבחירות?
"אני מצטערת על זה כי זו לא הממשלה שחלמתי עליה, הרבה מצטערים על זה. אני חושבת שגם בימינה מצטערים. כשתמכנו בימינה איש לא חשב שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה, היה לי ברור שתקום ממשלת ימין שנתניהו בראשה ושנפתלי בנט יהיה שם חזק, זה היה התרחיש. אף אחד לא דמיין שזו הממשלה שתקום".

אבל את לא יוצאת נגדה.
"כל כך הרבה אנשים יצאו נגדה, מה זה ישנה? עם התמיכה שלנו בימינה לא הייתה לי אצבע בהקמת ממשלה, לא יכולנו להשפיע על ההחלטה אם להקים או לא להקים את הממשלה הזו. הבית היהודי הייתה מחוץ למשחק. נכון, הוא תמך כשחשבנו שתקום ממשלת ימין והיה ברור שזה הבסיס, אף אחד לא חשב אחרת".

בנט לא הסכים לומר שהוא הולך עם נתניהו, השאיר את זה מעומעם.
"אבל הוא גם אמר שלא ילך עם לפיד, ובטח לא לממשלה עם מרצ ורע"ם".

המותג "הבית היהודי" מת, לא?
"ממש לא מת, עובדה שיש מרכז של 500 אנשים, אפילו לבצלאל אין. פנינו לחברי המרכז, מי שיזדהה כבית יהודי־מפד"ל יישאר, ומי שלא רוצה – זכותו. הבית היהודי תרוץ בבחירות הבאות, אני בונה את המוסדות וההזדהות כדי לזקק מי איתנו ומי לא איתנו. במשך שנה הייתי עסוקה לא להצהיר הצהרות ולא להגיב על כל דבר בתקשורת, ואני יודעת שיש כתבים שהתפלאו למה לא התראיינתי כשהם ביקשו".

כעת היא חושפת פרטים נוספים. "נפתלי הציע לי בדרך המלך בבוקר הגשת הרשימות לקבל את המקומות 4 ו־6 ואני אמרתי לא, אני רוצה להתאחד עם בצלאל. בהמשך נתניהו הבטיח שאני אהיה שרה בתמורה לדרישת בצלאל לוותר על הבית היהודי. זה לא קרה. אבל בין האיחוד שלא קרה לבין ריצה לבד, עם כל הכעס שהיה לי על סמוטריץ' כי אף אחד לא הכין אותנו לתרחיש הזה, בחרתי לוותר כדי לא לבזבז קולות של מחנה הימין. הייתה לי החלטה אחת משמעותית – לא לפגוע בגוש הימין".

אבל זה אותו דבר, בצלאל לא ירוץ איתכם ושוב תבזבזו קולות לימין. ייתכן שהבחירות מעבר לפינה.
"אני מסתובבת המון בארץ, אנשים מתגעגעים למפד"ל. הם אומרים לי 'אנחנו רוצים את המפד"ל של פעם', ציונות דתית במיינסטרים. הכיפה הסרוגה שהיא שותפה לכולם – חסרה. המפקד שהאיחוד הלאומי עשה לא הוכיח את עצמו, לא הייתה שם התפקדות מרשימה, לא כולם שם וזה אומר הרבה – המיינסטרים של הציבור שלנו מחכה לדבר הבא. במקום להתעסק בכן שרה לא שרה, מה שעשיתי היה לחזק את הבית היהודי".

למה את בעצם לא מתפטרת?
"אני לא מתפטרת והולכת. גדלתי בתוך הציונות הדתית, אני מפד"לניקית מהבית, לא מכירה משהו אחר. התפקיד שלי הוא להביא את המפלגה למקום משמעותי, שיהיה לה נציג בכנסת. אני לא חייבת להיות בראש הרשימה או יו"ר המפלגה, אני אעשה את כל המהלכים כדי לעלות על המסילה".

ייתכן ששקד ואורבך יחדשו וישקמו את הפלטפורמה?
"מי שמשקם את הבית היהודי הוא מי שהיה שם במשך השנה הקשה הזו, ולא אף אחד אחר מבחוץ. יש בורסה של שמות, יהיה תהליך שקוף שיאושר במפלגה, אני לא הולכת לכפות שום דבר. נגיע לבחירות הבאות מאוד מסודרים".

לבית היהודי יש חוב של שלושה מיליון שקלים.
"ברגע שאין לנו נציג בכנסת, חסר לנו התקציב השוטף שיש לחברי כנסת. אני מתכוונת שיהיה לנו נציג בכנסת הבאה ונוכל לעשות הסדר תשלומים עם הכנסת, לא רק לנו יש חובות. צמצמנו את כל ההוצאות, אף אחד לא מקבל שכר, לישיבות אנחנו מביאים קפה מהבית והעוגיות אנחנו קונים, הדלק עליי. המשרדים ברעננה הם נכס מהפועל המזרחי, שקיבלנו שם חדר".

מתי דיברת לאחרונה עם איילת שקד?
"אני כל הזמן מדברת עם איילת, היא חברה. כואב לי עליה, אני שומעת ממנה על כאבי הבטן והתחושות שכולנו מכירים. חברי המרכז מאוד העריכו אותה, היא מאוד מאוד נאמנה לנפתלי. החיבור שלהם אמיץ, זה אומר שאיילת לא תעשה לנפתלי מה שעידית סילמן עשתה לו".

ובמילים אישיות היא מסכמת את השנה האחרונה: "בסוף, הכול לטובה. זו הייתה אחת השנים הכי קשות שלי, היו הרבה כאבי לב. נדרשתי לקום מתוך ההריסות ולהתחיל לבנות אמון עם האנשים, עם כל הקשיים הכלכליים והאווירה מסביב – לא ישנתי בלילה. הרבה פעמים שאלתי, לאן לוקחים את הדבר הזה? אולי צריך להתייאש? ו'יאללה שחררי', ולא, אני קמה ומתעקשת. הזדקנתי בשנה הזו… היה לי ניסיון קשה אבל אני מאמינה בדרך, ובסוף זה יוכיח את עצמו. לא אגיד שאין לי שעות של שבירה, אבל אני מאמינה שצריך את הבית היהודי, שמתגעגעים לדבר הזה, שהוא חסר".

בעוד שנה וחצי יתקיימו שוב בחירות מוניציפליות בירושלים, וחרף הזמן הרב שנותר עד אז, משה קובעת כי רשימתה תתמוך במשה ליאון, ראש העיר הנוכחי, אחרי שבסבב הקודם תמכה תמכה בזאב אלקין. "משה ליאון צריך להיות ראש עיר ירושלים, אנחנו נתמוך בו. לגבי ריצה משותפת איתו – אני לא שוללת את זה, עוד לא דיברנו על העניין. אני עסוקה בבניית רשימה אטרקטיבית שכל הכיפות הסרוגות יוכלו להצביע בעבורה, והמשמעות של הדבר הזה היא חיזוק גדול של כוחנו במועצת העיר שתיבחר. ליאון ירצה להביא חילונים, לי חשוב שבירושלים תהיה מפלגה דתית־לאומית, אני ארוץ ברשימת הבית היהודי־מפד"ל".

אין עניין לאחד את כל הרשימות הדתיות בירושלים לרשימה אחת?
"אני לא יכולה להגיד דבר כזה. אני לא ארוץ עם אריה קינג (סגן ראש העיר, ע"ג) ברשימה, ולא אגיד משהו שהוא לא נכון. אבל כן אפעל לגרום לכל הציבור להצביע לרשימה שלנו. אנחנו שני מנדטים אבל משפיעים כמו עשרה מנדטים – גם בחינוך, בתרבות, משפחות צעירות, הגיל השלישי, תנועות הנוער, בעלי צרכים מיוחדים. אנחנו הרשימה הכי החברתית בעיר – ויכולים להיות הרבה יותר חזקים.

"אני רואה את עצמי נציגה של הציבור הדתי־לאומי בירושלים ואמשיך להיות הנציגה. אני מחזיקה את תיק החינוך ועובדת עם כל המגזרים באותה נשימה, ועדיין אני נציגת הציבור הסרוג".