מפגני דגלי פלסטין באוניברסיטאות בשבועות האחרונים עוררו רעש רב, הן בכנסת והן בדיונים ציבוריים וברשתות החברתיות. בעקבות אירועים אלו ספגו ראשי האוניברסיטאות שבהן התקיימו מפגנים אלו ביקורת רבה. כך למשל, ביקר ראש עיריית באר-שבע, רוביק דנילוביץ', את האירוע שבמסגרתו הונפו עשרות דגלי פלסטין באוניברסיטת באר-שבע והגדיר זאת כ"רפיסות לאומית".
בעקבות הביקורת, נשלח מכתב מטעם ראשי האוניברסיטאות לשרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא-ביטון, הקורא לחזק את נשיא אוניברסיטת בן גוריון, פרופ' דניאל חיימוביץ'. "הנשיא וההנהלה יחד עם אגודת הסטודנטים, ראשי התאים הפוליטיים וכמובן היועץ המשפטי של האוניברסיטה קבעו, בהישען על חוות דעת של המשנה ליועמ"ש רז ניזרי משנת 2014, את גבולות האסור והמותר בהפגנה זו". ועל כן קבעו ראשי האוניברסיטאות החתומים על המכתב (בר אילן, הטכניון, העברית, תל אביב וחיפה) כי "אוניברסיטת בן גוריון קיימה בפועל את ההגדרה: 'מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית'".
לא בכדי בחר פרופ' אוריאל רייכמן, מייסד ולשעבר נשיא אוניברסיטת רייכמן (לשעבר המרכז הבינתחומי), שלא לחתום על המכתב של ראשי האוניברסיטאות. מי ששמע את פרופ' רייכמן בשיחותיו האחרונות באוניברסיטה, כבר יכול היה להבין איפה הוא ממוקם. בהרצאות אלו הוא חוזר ומדגיש, שוב ושוב, כי כבר בהקמתה של אוניברסיטת רייכמן נקבע והוגדר כי מדובר ב"אוניברסיטה ציונית". להגדרה הזו ישנן משמעויות מעשיות מבחינת הנשיא המייסד. אחת מהן היא שפרופ' רייכמן מתנגד נחרצות למפגני דגלי פלסטין על ידי סטודנטים ערבים. לדבריו, מפגנים כאלו, שבהם שרים שירים לאומניים ומפגינים בעד זכות השיבה והנצחת הנכבה – מנוגדים לערכי האני מאמין של העם היהודי. ועל כן, יש להתנגד לקיומם.
"אינני מחווה דעה על מה שקורה באוניברסיטאות אחרות אבל אני יכול להגיד לך מה אני הייתי נוהג", אומר פרופ' רייכמן בשיחה עם מקור ראשון, "הסיפור הזה הוא מאוד פרובלמטי. הנכבה עצמה מקורה ב-48'. בכך שהם לא נצחו את המלחמה ואלו הן תוצאות ההפסד במלחמה ההיא. זאת אומרת, יש כאן קינה שהם לא ניצחו את המלחמה, ואם היו מנצחים את המלחמה, מספיק שנפנה את המבט העדכני לדעאש כדי להבין מה היה יכול להיות גורל כולנו. וזה לא רק גורל אישי, זה היה כפי ששמעון פרס פעם התבטא: המלחמה הזו, מלחמת העצמאות, הייתה כשגבנו היה לחוף התקווה האחרון. זה היה אחרי השואה וזה היה מצב שסיכן, אפילו הייתי אומר, את כל ההמשך של העם היהודי.
"כאשר באים ומקוננים על זה שהם הפסידו את המלחמה, פירושו של דבר שהם מצטערים צער גדול שהם לא הרגו ביהודים, שהם לא הצליחו להכות בנו. וכדי להוסיף מלח על הפצעים הם באים עם דגלי פלסטין, שהם רואים כדגלים הלאומיים שלהם, ומפגינים שזו הדרך להחזיר ולענות על בעיות הנכבה. הם אומרים, וצועקים לפעמים, שהפתרון לאסון היה להפוך את המדינה הזו למדינה לא יהודית. כאן יש דבר שאני לא יכול לקבל אותו. יש לנו סטודנטים ערבים. אנחנו פתוחים לסטודנטים ערבים ועושים מאמץ שהם ייקלטו אצלנו בצורה הטובה ביותר, אבל יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות. ואני הייתי מבקש מהסטודנטים האלה – לא לקיים הפגנה כזו בקמפוס ולהתפזר. אלו שרוצים לעסוק במספד של התבוסה שלהם, של ההפסד במלחמה ההיא, שיעשו זאת בכפרים שלהם. הם לא יכולים לבוא ולהפגין אצלנו ולהגיד 'אנחנו מבכים את העובדה שלא הכנו בכם ולא ניצחנו אתכם, ואנחנו עומדים כאן עם דגלי פלסטין'. אני הייתי במפורש מבקש מהם להתפנות ולא להפגין בתחום האוניברסיטה, זה נוגד את האני מאמין של העם היהודי."
פרופ' רייכמן אומר כי האקדמיה היא מוסד לימודים שתפקידו להרחיב ידע והשכלה אבל אי אפשר לנתק את האוניברסיטה מהחברה עצמה. "המסר של האוניברסיטה הזו (אוניברסיטת רייכמן, י"פ) היא שאתה לא יכול להתנתק, גם במוסד אקדמי שאתה לומד או עובד בו, מהחברה שאתה חי בה. אתה בא מתוך חברה והולך אליה. לאוניברסיטה יש דברים אוניברסליים מבחינת מדעית בוודאי, אבל היא חלק אינטגרלי של חברה שאתה חי בה. ובתוך החברה הזו אתה נושא עמדה והשקפה, ומבחינתי, כישראלי, אני רואה בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל את המרחב וההגדרה העצמית ההיסטורית והאמיתית של המדינה הזו. הקמתי את המקום הזה מתוך נאמנות להגדרה העצמית של מדינת היהודים שזו הכרזת העצמאות של ישראל".
סירוב פקודה – לא אצלנו
מתוך המקום הציוני הזה מתנגד פרופ' רייכמן נחרצות לתופעות של פוסט ואנטי-ציונות. אף הגדרת האוניברסיטה כ"מוסד ציוני" גררה התנגדויות כאלה ואחרות בתוך עולם האקדמיה. "הגישה של חלק מאותם אנשים באקדמיה הייתה שאוניברסיטה לא צריכה להיכנס לשאלות הלאומיות". אבל רייכמן סבור אחרת. ומה שבעיניו מתנגד באופן עמוק למפעל הציוני וליסודות הכרזת העצמאות, יתקשה למצוא את מקומו באוניברסיטה והוא אף יפגין מולו. כך למשל, כאשר מספר מרצים בעבר בקשו לקיים דיון ציבורי באוניברסיטה, עם מילואימניק שישב בכלא, על סירובו לשרת בשטחים, ביקש פרופ' רייכמן להפגין באופן אישי נגד קיום האירוע.
"הייתה קבוצה של אנשים שתמכו בסרבנות לשירות בשטחים ואני התנגדתי לזה. אמרתי להם שזה לא מקובל עלי. במדינת ישראל ברגע שאתה לובש מדים, כל עוד כמובן לא מדובר בדגל שחור שמתנופף מעל מעשיך, כל שאלת השירות בשטחים היא חלק מהמערכת הדמוקרטית של מדינת ישראל, שבוחרת להגן על עצמה בצורה הזאת. למזלנו, אנחנו חברה דמוקרטית ויש דרכים רבות להגיב נגד שירות בשטחים, אם אתה מאמין בזה, אבל לא לסרב פקודה. אפשר להפגין, לכתוב עצומות. אפשר להגיש בג"ץ. יש דרכים להילחם על השקפת העולם שלך. אבל כל עוד אתה בשירות ואתה לובש מדים, ויש משמעות ביטחונית לפעולה הזו, ואי אפשר להגיד שזו פעולה בלתי חוקית בעליל, אז זה המצב.
"אותה קבוצה רצתה להזמין מישהו שישב בכלא על סרבנות לשירות בשטחים, ואמרתי להם שזה לא נראה לי. אני לא יכול לעצור אותם, אבל כמי שייסד את האוניברסיטה הזו, אני אצא באופן אישי להפגין לפני השער נגד העובדה שמעלים על נס אדם שמסרב פקודה. בסופו של דבר, הם החליטו לא להזמין את קצין המילואים הזה. לא יכולתי לסגור בפניו את שער האוניברסיטה, אבל אמרתי להם שאני הולך למהלך קיצוני ואני בטוח שיצטרפו אלי הרבה סטודנטים אחרים מחוץ לגדר הקמפוס. בהחלט הייתי מפגין בעצמי נגד התופעה הזאת".
בעיני פרופ' רייכמן, החברה הישראלית צריכה לחזור לאותה אמנת יסוד של מגילת העצמאות. הוא חרד מתופעות קיצוניות בימין ובשמאל, ומהמפגש האלים מול החברה הערבית בשומר החומות. "הרעיון המאחד שהוא האני מאמין הלאומי שלנו, הדבר היחיד שמאפשר לנו לאורך שנים לחיות ביחד ולקיים הבנה ושיתוף פעולה בין כולם, זו הכרזת העצמאות. מבחינתי זה המסמך השני בחשיבותו בהיסטוריה היהודית, אחרי עשרת הדיברות. זהו רגע היסטורי של תקומה וקבלת מערכת נורמטיבית. ולכן, כל פעם שאנחנו רוצים לשנות או להתקדם, אנחנו צריכים לחזור לאותה הכרזה ולצאת מאותה נקודת מוצא, שהיא המסגרת היחידה שבה היה לנו קונצנזוס כללי".
