כהיסטוריון וכארכיאולוג היה לי די ברור, עד לא מזמן, שהמושג "כלים חד־פעמיים" הוא קונספט חדש של העולם המודרני, שלא התקיים בעולם הקדום. כל זאת עד שהתחלתי לחקור קצת יותר את הרגלי הצריכה של עולי הרגל לירושלים בימי הבית השני ואת הסעודות הטקסיות שלהם.
כידוע, ירושלים בימי הבית השני הייתה מרכז עולמי של עלייה לרגל. אכילת הקורבנות נעשתה בסעודה גדולה שערך בעל הקורבן לבני משפחתו ולחבריו. כל המשתתפים בסעודה היו צריכים להיות טהורים מכל טומאה, וכן לטבול לפני אכילת הזבח ולהיטהר לשם אכילת קודשים. האוכל שהוגש בסעודה, וכן הכלים שהמאכלים הוכנו בהם, היו צריכים להיות טהורים לחלוטין. את הקורבן ואת כל מה שבושל עמו היה צורך לשמור בטהרה ולהיזהר שלא ייגע בהם דבר טמא, ואפילו לא אוכל או משקה טמא. היה צריך לבשל את הקורבן בתנור טהור, ואת הכלי שהקורבן בושל בו היה צריך לטבול לשם אכילת קודשים (גם אם הכלי היה טהור, ואפילו אם הוא יוצר בטהרה. "כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקודש", משנה חגיגה ג', ב').
בסיום הסעודה היה אפשר להשתמש באותו הכלי לבישול קורבנות נוספים במהלך הרגל, ולא היה משנה אם זהו סיר בישול שעשוי ממתכת או מחרס. כשהביקור הגיע לסיומו, רגע לפני שעולה הרגל שלנו יצא מן העיר וארז את הפעקלעך, הוא נדרש לטפל בכלי שהקורבן בושל בו.
אם היה זה כלי מתכת היה מספיק למרק ולשטוף אותו. אם היה זה כלי חרס היה צריך לשוברו, לפי החוק המקראי: "וּכְלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל־בּוֹ יִשָּׁבֵר. וְאִם־בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם" (ויקרא ו', כ"א). ורש"י מסביר: יישבר – לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר, והוא הדין לכל הקודשים.
רוב עולי הרגל צעדו מרחק רב כדי להגיע לירושלים. הם לא הביאו איתם כלי בישול וכלי הגשה מהבית, אלא רכשו את כלי הסעודה בשוקי ירושלים. בשל מחירם הזול של כלי החרס לעומת כלי המתכת, סביר להניח שרוב החוגגים העדיפו לרכוש דווקא אותם.
כלי החרס ששימש לבישול הקורבן מכונה בפי הארכיאולוגים "סיר בישול", או "קדרה" בלשון חז"ל. סיר הבישול היה כלי החרס השכיח ביותר בירושלים בימי הבית השני. הייתה לו צורה כדורית ורחבה, ללא בסיס יציב שאפשר להניחו עליו. פתח הכלי היה רחב יחסית (אך צר מגופו של הכלי), עם דופן דקה למדי, וידיות חיברו בין פתח הכלי לכתפיו.
הסיר הגיע במגוון גדלים. לרוב היה עשוי מחרס בגוון חום־אדום, ובחלקו התחתון מוצאים בדרך כלל סימני אפר המעידים שבישלו בו. מחירו הזול ומשקלו הקל הפכו אותו לכלי נייד ונוח, והעלו את הפופולריות שלו בקרב עולי הרגל שביקרו בעיר. משפחת עולי רגלים שהגיעה לירושלים הייתה יכולה להגיע לשוק ולרכוש לעצמה, ללא הרבה השקעה, סיר בישול פשוט לאכילת הקורבנות, ובסיום השימוש, לפני עזיבת העיר, פשוט לשבור את הסיר ולהשליכו לאשפה.
בחפירות הצלה בשנות החמישים של המאה הקודמת, ובשנות התשעים והאלפיים, באזור התחנה המרכזית, בנייני האומה ומלון קראון פלאזה (כיום VERT), נחשף כפר יהודי קטן מימי הבית השני. לצד היישוב הוקם אזור תעשייה רחב ממדים, שהתמקד בייצור כלי חרס. אזור התעשייה כלל כמה יחידות של בתי יוצר (שמונה לפחות), שכל אחת מהן כללה מאגר מים תת־קרקעי, מערכת בריכות שיקוע מדורגות לסינון, לערבוב ולשיקוע של הטין, מקווה טהרה, כבשן צריפה, מבני שירות ומחסנים לאחסון הכלים המוכנים או חומרי הבערה.
ראשית הייצור של הכלים במקום החל בימי החשמונאים, אז ייצרו שם מגוון כלים – קנקנים לאגירת נוזלים, בקבוקוני בושם, קערות וסירי בישול. מימי הורדוס, בסביבות שנת 20 לספירה, הפך המקום לאתר ייעודי לייצור סירי בישול. במקביל לכך, אזור התעשייה נעשה גדול בהרבה משהיה בתקופת החשמונאים. ייצור סירי הבישול היה אדיר כל כך שבסמוך לכל בית יוצר נמצאו ריכוזים גדולים של חומר גלם ובורות אשפה לפסולת ייצור, שהכילו אלפי כלי בישול שנפגמו בעת צריפתם. שברי כלי הבישול היו כ־96 אחוזים ממכלול כלי החרס של בית היוצר מן התקופה הרומית הקדומה. במילים אחרות, כל מה שייצרו שם היה סירי בישול.
כפי שהזכרתי לעיל בדרך אגב, בבתי היוצר נמצאו גם מקוואות טהרה, לרוב צמוד לכבשן הצריפה, שנראים כמתקני מים מטויחים וחצובים בסלע עם גרם מדרגות היורד אליהם. המקוואות האלה ייחודיים לאוכלוסייה היהודית של ימי הבית השני, ומאות מהם נמצאו ברחבי יהודה.
ואולם, בזיקה לבתי יוצר לכלי חרס, הממצא מבנייני האומה הוא אולי הדוגמה היחידה לכך בינתיים. ההקפדה על שמירת הטהרה של כלי החרס הייתה קריטית לצורך בישול הקורבנות. כלי חרס, בשונה משאר הכלים, מטמא רק מתוכו ולא מִגבו (תוספתא חולין א', י"ב). כלומר, אם נוגעים בדופן החיצונית של הכלי הוא לא יקבל טומאה; רק אם נגעו בתוכו, ואפילו בחלל האוויר שבו, הוא ייטמא.
לכן, כל עוד כלי החרס נמצא בתהליך הכנתו, על פס הייצור, הוא לא יכול לקבל טומאה. רק עם גמר הכנת הכלי, לאחר הוצאתו מכבשן הצריפה, הוא מוכשר לקבל טומאה.
כדי שהכלי יוכל לשמש לקודש, כלומר לבישול בשר הזבחים, היה צריך לשומרו בטהרה, כלומר שייגעו בו אנשים טהורים בלבד ולא יכניסו ידיים טמאות לחלל הכלי. אם ברצונם של הקדרים היה לייצר כלים טהורים, היה עליהם לטבול במקווה ולהיטהר מטומאתם לפני הוצאת הכלים מהכבשן.
לפי חז"ל, כל בתי היוצר בין ירושלים למודיעין היו בחזקת נאמנים על טהרת כלי החרס שייצרו.
מהמשנה ברור שסירי בישול היו יכולים להיטמא בקלות, שכן אפילו אם הקדר עזב את קדרותיו לרגע אחד כדי ללכת לשתות, מיד חלק מהקדרות שלו הוגדרו טמאות.
לסיכום, הייצור הייחודי של סירי הבישול בבתי היוצר בשלהי ימי הבית השני, שנמצאו בבנייני האומה, נעשה בהקפדה יתרה על טהרת הפועלים שהוציאו את הכלים מן הכבשן. ההקפדה היתרה על טהרת הקדרים, שטרם נמצאה לה מקבילה באתרים אחרים, מעידה שהכלים יועדו למטרה יוצאת דופן. לא ברור אם כל סירי הבישול בירושלים הגיעו מאתר בנייני האומה, אך כמות אדירה ולא פרופורציונלית של סירי הבישול משם נמצאו בכל חפירה בירושלים הקדומה (כשליש מכלל כלי החרס בממוצע) – הרבה מעבר לתצרוכת ביתית רגילה.
שתי התופעות האלה – בית היוצר יוצא הדופן והכמות של סירי הבישול בעיר – מלמדות שיש כאן משהו חריג במיוחד. ייתכן שלפחות בחלק גדול מהמקרים היו אלה כלים שנועדו לבישול קורבנות, שיוּצרו במיוחד עבור עולי הרגל שפקדו את העיר והשתתפו בחגיגות ובפולחן במקדש ובירושלים בשלושת הרגלים. את הכלים רכשו המבקרים לצורך הסעודות הטקסיות בתחילת ביקורם בעיר, ובסיום השימוש השליכו אותם אל הפח.
אני לא יודע אם היה מס רכישה כלשהו על כלי הבישול החד־פעמיים הללו, אבל ברור שדווקא באירועים דתיים־פולחניים, הקשורים לבית המקדש, לאכילת קורבנות ולטהרה, עולי הרגל ראו את השימוש בכלים חד־פעמיים סוג של הידור הלכתי.
