יוצא מהמערה: אחרי שנתיים בתפקיד, מח"ט יהודה עוזב את חברון

"ציר המתפללים", הכביש המחבר בין קריית־ארבע לחברון, המשמש כנתיב רגלי למתפללים המגיעים למערת המכפלה בשבת – הוא המקום הראשון שכל מח"ט בגזרה מבקר בו עם כניסתו לתפקיד. בי"א בכסלו תשס"ג, 15 בנובמבר 2002, נהרג כאן מפקד החטיבה, אל"מ דרור וינברג ז"ל. הוא הוקפץ לזירה בעקבות דיווח על פיגוע, חתר לחסל את המחבלים ונורה על ידם. מלבדו נהרגו בפיגוע עוד 11 ישראלים – לוחמים, שוטרים ואנשי כיתת הכוננות.

"אני מגיע לפה ללמוד את הגזרה, וזה כמובן הדבר הראשון שאתה נוגע בו", מתאר מפקד חטיבת יהודה היוצא, אל"מ אביחי זפרני, את הסיור הראשוני שערך בציר המתפללים. "אתה יודע שבתפקיד שלך היה מפקד חטיבה שנהרג בהגנה על המקום הזה, וזה מיד עושה לך משהו, גם אם לא הכרת את דרור באופן אישי".

זפרני לא הסתפק בסיור במקום ויצר קשר עם אורי וינברג, אביו של דרור. החיבור שנוצר ביניהם ליווה אותו בתפקידו כמח"ט. "נכנסתי לתפקיד לקראת ראש השנה, והתקשרתי לאחל לו חג שמח", מספר אל"מ זפרני. "הצגתי את עצמי, אמרתי לו שאני מאוד רוצה לפגוש אותו, וקבענו. כמה ימים לאחר מכן, בערב החג, נסעתי לאזכרה של לוחם שלי שנפל. בחזור נכנסתי לתחנת דלק, ניגש אליי איש נחמד ואומר לי בעיניים בורקות: 'כשאני רואה אלוף משנה אני מאוד מתרגש, ואני רוצה להגיד לך שלום'. אני יוצא מהרכב, לוחץ לו את היד ולמרות הקורונה גם מחבק אותו, ואז הוא שואל: 'אתה יודע מי אני? אני אורי וינברג'. נהייתי לבָן. אמרתי לו שאני אביחי ששוחח איתו בטלפון ונכנס לתפקיד שהבן שלו נפל בו. החיבוק הפך לארוך ומרגש מאוד, ומאז הקשר בינינו רק התחזק".

חטיבת יהודה חולשת על העיר חברון וסביבתה, כאשר בלב אחריותה מצויים מערת המכפלה והיישוב היהודי בחברון – אתגר רגיש ומורכב במיוחד. "אלה היו שנתיים מדהימות ומאתגרות, וגם הקשות ביותר שהיו לי בכל הקריירה", משתף אל"מ זפרני, בריאיון שאנחנו מקיימים עם סיום תפקידו. "אני לא אדם דתי, ולפני שנכנסתי לפקד על הגזרה לא הסתובבתי פה יותר מדי", הוא אומר בכנות,  בשעה שאנו עושים את דרכנו למערת המכפלה. "אבל זו עיר מיוחדת, ואי אפשר שלא להתאהב בה. היום, אחרי ההיכרות עם התושבים, המקום הפך לחלק ממני ומהזהות שלי. אם אתה רוצה ואם לא – אתה מתחבר למורשת היהודית, לשורשים, לאמונה של האנשים בצדקת הדרך. זה לא קשור אם אתה מסכים לאידאולוגיה או לא – מרשים לראות את ההתיישבות פה בחברון".

"מיפינו את המקומות שיש בהם פיגועי אבנים והוצאנו כוחות, וכמות הפיגועים כמעט התאפסה. כשכבר בורח לנו פיגוע כזה, אנחנו לא מרפים עד המעצר"

בתקופה הנוכחית חברון שקטה למדי, אבל לפני שנה תמונת המצב הייתה שונה. "מי שלא היה באיו"ש בתקופת שומר החומות חושב שלא היינו חלק מהאירוע, אבל זה לא נכון", הוא עושה סדר. "היו לי פה עשרה פיגועי ירי בתוך המרחב, וזה רק בתוך חברון. חברון התעוררה מאוחר, בסוף המבצע, ופתאום קיבלנו עשרה פיגועים במכה. זה הרבה אפילו בהשוואה לתקופה האחרונה, אם אתה מזיז כמובן את הנתון של הנפגעים. למזלנו, בזכות העובדה שהיינו פרוסים ומאורגנים נכון, הפיגועים לא גרמו לנפגעים, אבל עשרה פיגועי ירי זה אירוע מאוד מורכב בכל קנה מידה. זה לא עלה לכותרות, אבל פוטנציאל הנזק היה ברמה של מלחמה".

העיר חברון היא כיום המרכז הכלכלי החזק ביותר ברשות הפלסטינית, והיא אחראית ליותר ממחצית התל"ג שלה. התעשייה הענפה בעיר כוללת מפעלי נייר, ניילון, פלסטיק, כלים חד־פעמיים, קרמיקה, ריהוט ואף מפעלי זהב. ולמרות זאת, הפלסטיני הממוצע מעדיף לצאת לעבוד בישראל. "מי שנכנס למספרים מגלה שחסרים להם עובדים", אומר המח"ט היוצא. "אנשים בוחרים לצאת לעבוד בישראל על פני עבודה כאן ליד הבית, בגלל השכר. משכורת ממוצעת פה עומדת על 2,500 שקל, בארץ זה פי שלושה. הם מנסים לגייס כוח אדם, בעיקר נשים, כדי לשמר את הכלכלה שלהם. אני במשקפיים שלי רואה צורך לסייע לדבר הזה להמשיך. היום חברון מתאפיינת בשקט. אם תיסע עכשיו ותחצה את כל חברון לא תחטוף אבן אחת. זו אחת הערים הבודדות ביו"ש שאין בה התנגדות, וזה במידה רבה בזכות המסחר והכלכלה. מה שמעניין את הסוחר זה לפתוח את החנות שלו בבוקר ולסגור אותה בערב, הוא לא רוצה טרור".

אבל עדיין מנסים להוציא מכאן פעולות טרור, וחמאס עושה מאמצים להתבסס ולשלוט פה בכל הכוח.
"נכון, זו עיר שמאוד מזוהה עם חמאס, וחמאס משקיע המון כדי להתבסס בה. בשונה מרמאללה, זו עיר דתית שאין בה חיי לילה, אם כי יש פה מסעדות ובתי קפה. יש פה תשתית חזקה של חמאס, עם קשר ישיר לעזה ולמפקדות בחו"ל, והם כל הזמן מנסים להוציא פיגועים. פיגועים של חמאס זה לא פיגועי בודדים, עם דביל שקם בבוקר, לוקח סכין ויוצא לבצע פיגוע דקירה. זו תשתית עם כסף, תכנון, איסוף מידע. כשהם מצליחים חלילה – זה פיגוע רציני. כשמשפחת קוואסמה חטפה פה שלושה נערים, זה נגמר במבצע צבאי בעזה".

עד כמה הם מנסים גם היום להוציא פיגוע חטיפה כזה?
"הניסיונות לא פוסקים. לא שומעים על זה בתקשורת, אבל זה בעיקר מה שאנחנו עושים פה במעצרים, יחד עם השב"כ – כל הזמן לכסח את הטרור של חמאס. הם עושים מאמצים להוציא טרור מפה גם לצפון השומרון. אתה יכול לנסוע פה בשקט וברוגע, ובשנייה הכול יכול להתלקח".

מה השתנה כאן מאז קיץ 2014?
"עבודה חזקה ועמוקה שלנו עם השב"כ. הפקנו מאז המון לקחים, וכל הזמן אנחנו עליהם עם פעולות בשטח ומייצרים מודיעין. מיד כשמשהו מתעורר אנחנו מתלבשים עליו, ולא נותנים לחמאס להרים את האף. העבודה הזו נעשית יחד עם המנגנונים, שמבינים שזה אינטרס משותף שלהם".

בהקשר זה מציין אל"מ זפרני ש"לשוטרים הפלסטינים פה יש יותר שליטה. בצפון השומרון, בג'נין, הם איבדו שליטה לגמרי. פה יש להם משילות, ואנחנו בקשרים טובים ובעבודה משותפת. יש להם את האתגרים שלהם, עם מאבקי החמולות ששולטות בחברון, אבל הרבה פעמים ריב כזה מצריך גם התערבות שלנו. חווים פה גם הרבה ירי בחתונות ובחגיגות שחרורי אסירים. בצפיפות פה, קליע שנורה בחתונה נופל על בתים ועל מכוניות. בשבוע שעבר קליע כזה פצע ילדה ברגל. אם דבר כזה קורה ביַטא למשל זה לא מטריד אותי, אבל כאן במרחב של היישוב היהודי אני לא יכול לאפשר את זה".

אתם פועלים בחתונות של הפלסטינים?
"כן. זה לכאורה לא עיסוק צבאי, אבל כן. יש לנו מודיעין מי מתחתן, איפה החתונה, מי המוזמנים וכמה, מה דרכי ההגעה, ועושים איסוף על המרחב עם כל מיני אמצעים. רגע לפני שהחתונה מתחילה אנחנו פושטים על הבתים, מוצאים נשקים ותחמושת ומחרימים. זה לא טרור ואצלם זה גם לא פלילי, אבל ברגע שזה מסכן את התושבים אני חייב לעסוק בזה. זו מלחמה שאנחנו מנהלים ברף גבוה".

כמה אמל"ח ונשק מייצרים פה? עד כמה התופעה רחבה?
"גדולה מאוד, מספרים גבוהים. רק בשנתיים האחרונות מצאנו פה יותר מ־90 נשקים באיכות טובה מאוד. חלק גנוב וחלק הברחה מירדן".

טבילת אש

זפרני (41) נולד וגדל בחצור־הגלילית, למד בבית הספר הריאלי בחיפה והיה חניך הפנימייה הצבאית לפיקוד. בשנת 1999 התגייס לצה"ל, ואת מרבית שירותו לאורך השנים עשה בחטיבת גולני, בשורה של תפקידים. ב־2016 מונה למפקד בסיס האימונים של חטיבת גולני, וב־2018 הועלה לדרגת אלוף־משנה ומונה למפקד חטיבת יפתח. באוגוסט 2020 מונה למפקד חטיבת יהודה, תפקיד שאותו מילא עד השבוע שעבר. הוא מתגורר עם אשתו שלי וארבעת ילדיהם ביישוב מיתר, לא רחוק מהגזרה שהוא הופקד עליה בשנים האחרונות.

במהלך שירותו הוביל זפרני לוחמים בשורה של מבצעים ומערכות, ובכמה מקרים נכנס לנעליים גדולות באופן לא צפוי. הן במלחמת לבנון השנייה והן במבצע צוק איתן – הוא הונחת לתפקידי פיקוד ונדרש להתמודד במהירות עם אתגרים חדשים. "זמן קצר לפני מלחמת לבנון השנייה מוניתי למ"פ מסייעת בגדוד 12, ואת שיחת הפלוגה הראשונה עשיתי ללוחמים בבינת־ג'בל", מספר זפרני. "לפני צוק איתן דובר על כך שאני אחליף בהמשך את מפקד גדוד 12 של חטיבת גולני, שי סימן־טוב, שישב בדרום, ואז התחיל המבצע. מרגע שנכנסו התחילו להיפצע לנו מג"דים, והבנתי שעוד רגע אני נכנס לתפקיד של מפקד גדוד, מוקדם יותר ממה שחשבתי. ואכן לצערי שי נפצע אז, ואני מוניתי מיד להחליף אותו".

לא פשוט להיכנס לפיקוד תוך כדי לחימה, ועוד פעמיים. היית אומר שזה מחשל?
"זה קודם כול מלמד. בזמן קצר מאוד אתה לומד את הפלוגה או את הגדוד. אתה מכיר את הלוחמים שלך במבחן הכי חשוב, של הלחימה, ויוצא עם תוכנית עבודה שנתיים קדימה. זה אתגר לפקד על לוחמים שאתה לא מכיר, אבל כולנו מבינים את האירוע וזה עבד. בכניסה לגדוד 12 הפחידו אותי, אמרו לי 'תקשיב, זו לא הסיירת, אלה לא אותם לוחמים', אבל אני ראיתי אותם נלחמים וזה הכניס אותי ישר פנימה לתפקיד".

גל הטרור האחרון הציב למערכת הביטחון אתגר חדש: קו התפר. עצימת העיניים נוכח הפרצות בגדר, שאפשרו לפלסטינים להיכנס לישראל באופן לא חוקי כדי לעבוד ולהתפרנס – נגדעה לאחר שמחבלים עשו בהן שימוש בפיגועים הרצחניים האחרונים. "אם להודות על האמת, העיסוק הזה בקו התפר חדש לנו", אומר זפרני. "אם בעבר רוב תשומת הלב שלי התחלקה על כל המרחב, והתפר היה עיסוק זניח יחסית – עכשיו זה הפוך. רוב העיסוק זה התפר. בחודשיים האחרונים השתנה לי התפקיד, נוספו לסדר הכוח שלי עוד שני גדודים. זה סד"כ שלא היה פה, וזו הפכה להיות החטיבה הכי חזקה. הקו הוא להגן חזק, עם הקמת מכשול ותשתיות, והשינוי מגיע מהר מאוד. היה פה מערב פרוע. בנינו מוצבים קטנים וסגרנו מרחבים, עם עבודה מדהימה של גדודי הנדסה".

אפשר לומר שבמשך שנים עצמנו עין מול כניסת השב"חים, לא?
"היינו מודעים לזה שהם נכנסים ועוברים לתוך ישראל, אבל הם לא הוציאו פיגועים אלא יצאו לעבוד. עכשיו מבינים את הפוטנציאל, ובחודשיים האחרונים אנחנו לומדים מחדש את קו התפר. בעזה או בצפון יש כבר מיומנות שנרכשה, כי זה לב העיסוק שלהם, הם מגינים רק על התפר. אנחנו גם וגם, וזה לא פשוט. אין ספק שאלו שניצלו את הפרצה והשתמשו בה לטרור, גרמו נזק להמון פלסטינים שרק רוצים לעבוד".

להערכתך, לאן פנינו מועדות כעת, אחרי מבצע שובר גלים?
"אני חושב שמאז שומר החומות איו"ש מאוד השתנתה, והמצב הולך להיות יותר מורכב. אנחנו נראה בעבועים קטנים שיעלו וירדו, אבל יש כאן גרף עלייה ברור שיגיע בסוף להסלמה. חמאס כל הזמן מנסה להוציא פיגועים ולפתח תשתיות צבאיות, בחברון בפרט ובאיו"ש בכלל".

אתגר נוסף שניצת לאחרונה הוא המהומות סביב הנפת הדגל הפלסטיני והסרתו. "נושא הדגלים הוא אירוע שאף פעם לא התעסקנו בו. תשתיות חמאס זה משהו שאנחנו יודעים לטפל בו. זה מורכב אבל יודעים לטפל. סיפור הקרב על הדגלים מכניס לתמונה את הציבור ברחוב, וזה יגרום לאסקלציה הרבה יותר מהר והרבה יותר חזק. כמה עבודה שלא נעשה, בסוף אירוע אחד בהר הבית והכול פה נראה אחרת. גם נושא ערביי ישראל זה אירוע שמשפיע. מכאן זה נראה כאילו יש רגיעה, אבל אני חושב שזה לא נכון. אני לא חושב שחמאס יורידו את הניסיונות להוציא פיגוע. לגבי הציבור ברחוב, פה זו שאלה טובה. קו התפר זה אירוע שייצר לחץ בשלב מסוים. ברגע שהכלכלה תתחיל להיות סיפור, אז גם משם נראה אירועים. זה לחלוטין טריגר שצריך להיערך לו".

לא משאירים אבן

על גג מערת המכפלה, מקום שהכניסה אליו אפשרית רק למורשים, אנו משקיפים על העיר חברון שפרוסה לנגד עינינו. בשנים שלפני הקורונה נספרו במערה יותר ממיליון מבקרים בשנה. ככל שאנו מתרחקים מסגרי המגפה, המספרים עולים שוב. מי שמבקר במערת המכפלה בחודשים האחרונים, יכול להתרשם מהתקדמותה של בניית מעלית ההנגשה למערה.

"אירוע דרמטי ומרגש", מגדיר אל"מ זפרני את מיזם המעלית. "מדובר ב־15 שנה של עיסוק בנושא, בניסיון להרים מעלית הנגשה לנכים שיוכלו להיכנס למערת המכפלה. כל הזמן דוחים ודוחים, ואז בג"ץ סוף סוף מאשר. הצלחנו להשיג את האישורים והתחלנו לחפור כדי להעמיד תשתית למסוע, ואז פתאום מגלים שמתחת לאבן יש עולם שלם של עתיקות. כבר שמונה חודשים אנחנו חופרים ומוציאים עוד ועוד עתיקות, ועכשיו עובדים על שימור של זה. בסוף עשו עיקוף, המסוע זז הצידה, והוא יגיע למעלית. לא רק נכים, גם אימהות עם עגלות יוכלו לעלות בקלות לגשר, שיכניס אותן לתוך המערה. אני מקווה שתוך כמה חודשים זה יסתיים. חיכו 15 שנה, יחכו עוד קצת. היו כמה פלסטינים שהתעוררו על זה, אבל אחרי שהסברנו להם שזה משרת גם אותם – הרוחות נרגעו. מדי פעם יש קולות של התנגדות, כל דבר שאתה עושה פה מיד קופצים, אבל בסוף הבינו את הפרויקט הזה".

בזמן הסיור שלנו בסביבת מערת המכפלה והיישוב היהודי בחברון, קשה שלא להתרשם מהקשר הישיר בין התושבים למח"ט, שהוא מעין ידוען מקומי, ומהחיבה שהם רוחשים לו. "יש פה אנשים מאוד מיוחדים, ומפקד חטיבה מרחבית הוא בשבילם הכול", אומר זפרני. "זה לא רק עניין ביטחוני, אני סוג של ריבון. הם רואים בי אחראי לטוב וגם לרע. פנו אלינו בנושא פיגועי האבנים על הצירים ועשינו עבודה רצינית. מיפינו את המקומות שיש בהם פיגועי אבנים והוצאנו כוחות – גם למעצרים וגם לנוכחות – וכמות הפיגועים ירדה כמעט לאפס. יש מקומות שהצבנו חיילים באופן קבוע, וכשכבר בורח לנו פיגוע אבן – אנחנו לא מרפים עד המעצר וכתב האישום.

"יש כאן קשר מאוד ישיר עם התושבים. אתה מקבל שיחות טלפון שמתחילות בסוגיה ביטחונית ועוברות לנושאים אזרחיים, כמו צירים שיש בהם בעיות תנועה. למשל הייתה לנו התמודדות במעברי מיתר ותרקומייה, בגלל היציאה של הפועלים הפלסטינים שיצרה פקק. אזרחים ישבו שעות ברכב. עשינו עבודה רצינית עם מהנדסים, הבאנו גם את המשטרה ובדקנו מה אפשר לעשות. שינינו הנדסית וגם נתנו לפלסטינים אפשרות לנהל את החניונים בצורה שתהיה יותר נגישה לפועלים, וזה שחרר את הפקק. למדנו את זה יחד, תוך כדי שיח".

אחרי שנים רבות בזירת הלחימה, בקרוב ימריא אל"מ זפרני יחד עם משפחתו לתפקיד נספח צה"ל בהודו. "זה לא טיול אחרי צבא, כן?" הוא צוחק. "הולכים לעבוד. זה תפקיד של אחריות על הקשרים בין צבא הודו לצה"ל. יש קשרים מאוד חזקים. ויש גם את נושא התיווך לתעשיות הביטחוניות, שגם נמצא בפריחה. זה בהחלט תפקיד מרתק".