בין כל קטעי הארכיון מתחנות חייו של אורי זוהר, שהציפו את הערוצים והרשתות אחרי מותו בשבוע שעבר, מתחבא ברשת קטע אחד, בן שבע שנים, שלא זכה לחשיפת המונים, ודווקא הוא מסוגל לשפוך אור על דמותו המורכבת. מדובר בשיחה מצולמת נדירה בינו ובין שני בעלי תשובה מפורסמים, אביתר בנאי והרב דן טיומקין, על מכלול נושאים הקשורים בחייו ובדרכו של זוהר.
בין השאר, זוהר מפתיע אותם בהצהרה: "אני בעצם בן 40 שנה ולא 80. ארבעים השנים הראשונות היו שנים של הבל הבלים, שלא תרמו כלום לחיי ומצבי". "זה לא נכון", טענו כנגדו השניים. "בזכות אותן שנים התפרסמת וכך יכולת לזכות את הרבים", אמר לו בנאי. "הרי יש משהו באמנות שמעדן את הנפש, חושף אותה ומגלה בה צדדים שונים, וזה כלי נפלא לבוא איתו לתורה. קיבלת הרבה מזה שאתה אמן!"
זוהר השתתק ושקע במחשבות. "יכול להיות", הודה. "אני מוכרח להודות שלא הבאתי את זה בחשבון. באמנות אתה מעשיר את עצמך בהכרה אנושית, בהבנת בני אדם, בתפיסת ניואנסים שונים ביחסים בין בני אדם, לא חשבתי על זה. אני הרבה יותר עשיר ומורכב. מה את אומרת, הרבנית?" פנה לאשתו אליה, שנכחה בחדר אך איננה נראית בסרט. "ה'אני' שלך שירת אותך בעבודת השם", היא השיבה. "אז אני פעמיים בן ארבעים. ארבעים של קודם וארבעים של אחר כך", סיכם אורי, כשהמצלמה מתעדת את הזיק השובב והמוכר חולף בעיניו.
"הוא הבין שאותה תורה שמדריכה אותו להיות טוטאלי, מורה לו גם כיצד להתנהג עם הילדים שלא הולכים באותה דרך. זה הפך אותו מאבא תקיף לסבאל'ה חביב ומעודד"
את הסרטון הזה, אחד מני רבים, צילם ידידו הקרוב הרב דן טיומקין, שליווה אותו בעשרים השנים האחרונות באופן צמוד ולמד איתו יחד בקביעות. טיומקין הוא היחיד שזכה לתעד את שיחותיו ושיעוריו של האדם שאותו העריץ מהרגע שחזר בתשובה בעצמו.
הקשר הראשון ביניהם נוצר לפני עשרים שנה. טיומקין, חוזר בתשובה צעיר וטייס בחיל האוויר, הציע לאורי זוהר לקרוא את ספר ההדרכה שכתב לחוזרים בתשובה. "הוא התקשר אליי ואמר שהספר טוב ויש בו תועלת רבה", מספר לנו טיומקין השבוע. "אמרתי לו 'מצוין, האם אפשר לקבל זאת בכתב, שאוכל לפרסם כ'הסכמה'? הוא השיב לי בחריפות: 'אני לא נותן הסכמות! אני לא ראוי לזה. אם אתן לך, אצטרך לשבת כל היום ולכתוב הסכמות. תשכח מזה. אם הייתי יודע מראש שזה מה שאתה רוצה, לא הייתי קורא את הספר'. אחרי שעה התקשר שוב והתנצל. 'אני עדיין חושב שאני לא ראוי', אמר, 'אבל אתה טרחת ועבדת קשה ואני מוכן לכתוב לך את מה שאמרתי'.
"זה היה המפגש הראשון", ממשיך טיומקין. "מאז התחלנו ללמוד בכל מוצאי שבת, עד חצות. כך במשך שנים. למדנו את כתבי הגאון מווילנה, ליקוטי מוהר"ן, תניא. הוא מאוד התחדש בתורה ובחסידות. בכל פעם התלהב מחדש, עד היום האחרון בחייו. הוא היה הרבה יותר מ'חברותא'. הוא השתתף בכל השמחות והאירועים המשפחתיים, היה הסנדק של בני, ובכלל היה דמות דומיננטית בחיינו. הוא הסכים באופן בלעדי שאצלם ואערוך את השיעורים שלמדנו, כי סמך עליי שאהיה נאמן ולא אוציא דברים מהקשרם". טיומקין לא היה החברותא היחיד של זוהר, שיום הלימודים שלו החל בשלוש וחצי לפנות בוקר. כך מדי יום, במשך 47 השנים האחרונות. "ביום מותו איחר בדקה מכיוון שחש חולשה, והוא התנצל על כך".
ברח מהממסד
טיומקין, בן 45, נולד ברעננה. היום הוא אב לחמישה וסב לשלושה, ומתגורר בירושלים. בסוף שירותו הצבאי בחיל האוויר הגיע לדיון כלשהו ביישוב החרדי מעלה־עמוס, שהתפתח לוויכוח אידאולוגי. בעקבותיו החל להתעמק בשורשי היהדות ופנה לתהליך של חזרה בתשובה. במשך כמה שנים למד בישיבת סלבודקה בבני־ברק ובמקומות נוספים, וביקר בקביעות במרכזי ההדרכה לחוזרים בתשובה. כיום הוא עצמו עוסק בהדרכת חוזרים. "בזכות הרב אורי", הוא אומר, "זה היה הבייבי שלו". ספר ההדרכה שכתב, בשני חלקים, נקרא "מקום שבעלי תשובה עומדים". היום הוא מנהל ארגון "מענה", ומעביר סדנאות והדרכות בתחום הדרכת הורים ומורים, בייחוד למתבגרים.
"בתחילת הדרך", מספר טיומקין, "דרכו של הרב אורי זוהר בעבודת השם הייתה טוטאלית. הוא היה אחד בדור, ותבע מילדיו את מה שתבע מעצמו. זה גרם לחיכוכים בבית, והם הביאו אותו לתובנות אחרות. הוא תמיד בדק ותחקר את עצמו, מה עשה טוב ומה לא. אחר כך הבין שאותה תורה שמדריכה אותו להיות טוטאלי, מורה לו גם כיצד להתנהג עם הילדים שלא תמיד הולכים באותה דרך, איך להתמודד עם המתקשים. זה הפך אותו ב־180 מעלות, מאבא קשוח ותקיף שרק תבע ותבע, לסבאל'ה חביב ומעודד. הוא כתב חוברת בשם 'אבות על בנים', שבה הוא מספר על ההתמודדויות שלו בענייני חינוך. בחוץ מכירים את אורי שפתח דלת לחוזרים בתשובה, אבל המהפכה האחרונה והאמיתית בחיים שלו הייתה השינוי המהפכני כלפי הילדים, בזה שנתן להם חום, אהבה וקבלה".
זוהר עודד את טיומקין לכתוב ספר הדרכה נוסף, בשם "בוסר המלאכים", ובו ארגז כלים להורי המתבגרים. השניים מדריכים שם כיצד להפסיק את מלחמת ההתשה, ואיך לבנות תקשורת בריאה, מלאה באמון ואהבה. הפרויקט האחרון שהם עבדו עליו הוא כיצד להתמודד עם ילדים הסובלים מהפרעת קשב. "הוא הכיר את הבעיה מקרוב, שכן גם הוא סבל מקשיי קשב וריכוז", מעיד טיומקין. "הוא אמר שאדם עם הפרעת קשב נוטה לוותר לעצמו ולהתייאש מהדחיינות שלו, מקו המחשבה שהתנתק או מזה שאינו מצליח לסיים שום דבר. יש אתגרים רבים, אבל הוא רצה לדבר על ההזדמנויות שהלקות הזו מביאה, כמו שאדם עיוור מפתח את חושיו האחרים. יש בה סיכון רב, אך גם סיכוי. הוא פיתח פרקטיקות לעזרה לילדים הללו ולהורים, איך לחזק אותם ולגלות את הטוב שבהם". הספר עומד לצאת לאור בקרוב.
החוזרים בתשובה עוזבים את עולמם הקודם, אך אישיותם הפנימית אינה נעלמת. כיצד אורי זוהר התמודד עם השניות הזו? איך היא הסתדרה עם הטוטאליות שלו בחזרתו בתשובה?
"אורי נהג לתאר את תרבות יוון ועולם האמנות כפרחים שלא מצמיחים פירות. יש באומנות הרבה יופי, אבל היא יופי לשם יופי ואינה תכליתית. לעומתה התורה נמשלה לעץ, עץ חיים, שמחדש את פירותיו. בשנים הראשונות של החזרה בתשובה הייתה לו מין אלרגיה לפרחים", אומר טיומקין בחיוך. "זו הסיבה שבשנים הראשונות הוא בז לחומריות, וספריו ודרשותיו היו אז מאוד תקיפים בנושא. כמו כל מהגר, שבתחילה רוצה להוכיח לעצמו שהוא משתלב במקומו החדש, ואחר כך עושה לעצמו את האיזונים היותר נכונים בחייו. ובכל זאת, גם לפרחים יש תפקיד חשוב בטבע, וגם אורי הבין שבסוף צריך את הפרח כדי שישרת את הפרי. הוא התייחס לשנים האלו ואמר 'אז הייתי בכיתה ג', היום אני בהרווארד'".
סוד כוחו של זוהר, אומר טיומקין, היה נעוץ גם בכך ש"הוא תמיד בדק את עצמו ותחקר את מעשיו באופן יומיומי. כשהייתי בחיל האוויר היה נוהל של תחק"ש (תחקיר שבועי). תחקרנו את עצמנו למוות אחרי כל דבר. מבחינתי זה היה עונש, אבל הוא חי את זה לא כהלקאה עצמית אלא כדי להשתפר בעתיד. הוא עשה טעויות, אבל תמיד עצר ובדק בהתבוננות פנימית. הכוח הזה של הודאה על האמת עזר לו למצוא את החיבורים והאיזונים, את התקווה לא להתייאש ממה שקורה אלא להמשיך הלאה. אף פעם לא שמעתי אותו מקטר, מתבכיין, מוציא לעז על מישהו. היה ממוקד במה שהוא יכול כעת להוסיף אור לעולם, מתוך תפיסה אופטימית, מכבדת, שנותנת תקווה ולא מייאשת.
"אף על פי שהוא עצמו היה טוטאלי, הוא לא דרש מאחרים לנהוג כמוהו. אחד הדברים האחרונים שלמדנו היה בספר התניא, שם כתוב שלאדם יש שתי נפשות – אלוקית ובהמית. הוא אהב מאוד את הדימוי הזה. 'הנפש הבהמית הייתה מפותחת בתקופה הראשונה של חיי, אבל ברגע שהתגלתה הנפש האלוקית, הנפש הבהמית הפכה להיות מנוע להפעלת הנפש האלוקית', אמר. הוא למד לנהל אותה בלי לזלזל בה. איך רותמים את הלב לראות את הטוב שבכל אחד, לשלוט בסוסים הדוהרים שלא ישתוללו במקומות שערכים אחרים ייפגעו".
שאלתי את הרב טיומקין על האפיזודה הפוליטית בחייו של זוהר, כאשר גייס את מיטב כישרונותיו לקידום מערכת הבחירות של ש"ס. "אדם צריך לנצל את כישרונותיו לכל דבר שבקדושה, אבל מאז שהכרתי אותו שוב לא התעסק בפוליטיקה והתרחק ממנה כמו מאש. הוא שמר על ידידות עם אנשים רבים, אבל לא שיתף פעולה עם שום דבר ממסדי. רק פעם אחת הסכים להפיק סרט עבור 'לב לאחים' (ארגון שפועל לרישום ילדים למוסדות חרדיים; מ"ט), אחרי שכאב לו הלב שכספי צדקה יבוזבזו על הפקה יקרה. הוא גייס לעזרה שני סטודנטים לקולנוע (דני רוזנברג ויניב סגלוביץ) והם ביקשו בתמורה לצלם סרט דוקומנטרי משלהם על אותה הפקה בשם 'אורי זוהר חוזר'. זו הייתה הפעם היחידה שבה חזר אל המסכים. בדרך כלל הסביר שלא מדובר בהתנגדות עקרונית אלא בכך שזמנו יקר. התורה והגמרא חיו לנגד עיניו כמו שירה. הוא אמר: 'התורה שרה לי, ואני לא צריך טייפ. התורה חיה לי, ואני לא צריך שאדם בשר ודם יתווך את עולמי המעוות או החצי מעוות'. הוא מצא את הצורך הנפשי האמנותי בתורה, אבל הבין שזו אינה הוראה לרבים. הוא הגיע לדרגה של דבקות ומציאת כל סיפוקו בתורה. היה מאוד תכליתי".
כשלמדתם ושוחחתם, הוא גם הצחיק אותך?
"כל הזמן. הוא היה חד ושנון מאין כמוהו. לא פעם אמר שגם לו, כמו לכל אחד, יש רגעי דכדוך ונפילה. באותם רגעים נהג להרגיש את הדופק כדי להזכיר לעצמו שהקב"ה אוהב אותו. הוא היה מחייך ואומר 'עכשיו הקב"ה מזרים לי דם'. בפעמים אחרות היה נבהל כביכול ואומר: 'אני לא מרגיש את הדופק! אני נראה חי? הכול בסדר?' ושנינו צחקנו".
הכותרות החמיצו אותו
זוהר נהג להשתבח במשפחתו, מספר טיומקין. "יש לו שישה בנים ובת, כולם עברו תהליך בגרות מורכב והיום כולם בני תורה ומקיימים משפחות לתפארת. בהלוויה עם ישראל זכה לשמוע אותם. המהלך שלו בחינוך, שרואה לא רק את הבן החכם אלא גם את הצדדים הפחות מוארים ומקבל אותם בעבותות של אהבה וסבלנות – המהלך הזה הצליח; הפן הזה באישיותו שהתגלה בשלב יותר מאוחר בחייו. מצד שני הוא בוכה על אריק איינשטיין ואומר קדיש על כל מיני מפורסמים שאין מי שיאמר עליהם קדיש. הוא עודד אותנו להתפלל לא רק על עצמנו אלא להיות שליחים של עם ישראל, גם אלה שלא יודעים או לא מסוגלים להתפלל. אני בטוח שזה מה שהוא עושה גם עכשיו, מתפלל על כל עם ישראל ומלמד זכות על כולם. במפגש האחרון בינינו דיברנו על מאכלי החלב בשבועות, והוא אמר לי שכשם שאפשר להפיק מחלב שמחמיץ גבינה ושמנת, כך גם האדם שנופל – קם שוב ושוב".
הקשר בין השניים גלש גם למשפחותיהם. "אבא שלי אהב אותו מאוד", אומר טיומקין. "הם נפגשו באירועים שונים, בחתונות ובשמחות. יום אחד אבי ראה שהוא מקרב את הספר אל עיניו, ושלח לו זכוכית מגדלת. לפני שבוע אבי קיבל בווטסאפ את הקטע המפורסם של אורי ואריק איינשטיין מימיהם בחבורת לול, שבו הם מתארים כיצד העולים הוותיקים בכל עלייה מגחכים על העולים החדשים מהעלייה הבאה, ושלח אליי כדי שאראה לו. שאלתי אותו אם הוא מעוניין לראות, והוא ענה 'בוודאי'. הראיתי לו והוא לא הפסיק לצחוק. הוא אמר לי: 'תגיד לאביך שמאוד נהניתי לראות את הקטע ואני מודה לו מאוד ששלח לי. אני גאה במה שעשיתי, ואני שמח שהתקדמתי הלאה'. באותו יום לא ידעתי שזו הפרידה שלי ממנו.
"ביום פטירתו הייתי בפגישה וקיבלתי הודעה להתפלל לשלומו. התקשרתי לבן, והוא אמר לי 'אנחנו באמצע החייאה'. רצתי לשם אבל הוא כבר שכב בסלון הבית וסדין על ראשו. זה מראה שלא אשכח לעולם. הוא התכונן לרגע הזה כל ימיו, 'ותשׂחק ליום אחרון'. אני באופן אישי שבור ומתגעגע. הוא השאיר ואקום גדול מאוד.
"אחר כך נכנסתי לאוטו ושמעתי את החדשות. השדרנית אמרה שנפטר הקומיקאי, הבדרן, התסריטאי, השחקן, הבמאי. חשבתי לעצמי, איך היא פספסה את הקטע. איך מתארים אותו באופן צר ומסוים, אבל זה לא הוא. מצד שני, כשהחרדים תיארו אותו כמחזיר בתשובה הגדול, גם הם פספסו. גם זה לא היה הקטע שלו. הוא היה אדם שגילה עוד קומה בנפש, התפעל מזה ורצה לעזור לאחרים לשלוט על חייהם ולהגיע למיצוי חייהם בצורה תכליתית וראויה, כל אחד לפי דרגתו, רמתו, כישרונותיו ומגבלותיו. בסוף, המגמה לצמצם אותו לאיזו כותרת עושה לו עוול גדול. זו גם הסיבה שהוא סירב לקבל את פרס ישראל. הוא נלחם בדיכאון, בציניות ובשגרה, וחי את מציאת הטוב בכולם. הוא כיבד את כולם ונכנס לכולם ללב גם בגלל הכריזמה והכישרון וגם בזכות האמת שבו, הסבלנות והחמלה".
