אם שואלים את בניהו דיין־צדק, דלת ההיכל של הבית השלישי תתבסס על לוחות עץ בירץ, עץ דחוס מהסוג המשמש להכנת מטבחים ביתיים, בעובי שמונה מילימטרים. הלוחות אלה יחופו בלוחות נחושת מעובדת בעובי ארבעה מילימטרים.
לפי המשנה במסכת מידות דלתות ההיכל הן דלתות אקורדיון – שתי דלתות שלכל אחת מהן שתי כנפיים המתקפלות בפתיחתן זו מאחורי זו. בסך הכול יחוברו 16 פלטות לשערי ענק שיתנשאו לגובה 9.60 מטרים, כשרוחבן יחדיו 4.80 מטרים – עשרים אמה על עשר אמות לפי שיעור האמה הקטן ביותר המקובל בהלכה. לאלה תחובר מסגרת ברזל מחופה בכרכוב מעוטר מעץ מהגוני.
החישוב המדויק והמינימליסטי נועד ליצור דלתות חזקות, אך דקות וקלות דיין שלא יכבידו במשקל אדיר על הצירים העתידיים. העיטורים על גבי הדלת המתוכננת יישאבו מהכתובים המרבים לתאר את עיטורי הכרובים, התימורות (עצי תמר) והפרחים – וייחרתו בגילוף ידני על קורות עץ אלון בלתי גזום, צבועות זהב.
ליוזמת הדלתות הזו קדם ניסיון בוסר, שנערך לפני שמונה חודשים ונכשל. "השתמשתי בחומרים הלא נכונים", מודה דיין־צדק. "בניתי מחומר כבד שנעשה בלתי אפשרי בגדלים עצומים כאלו. כנגר אמן, חברים יעצו לי לבחור לצורך דלת ההיכל את החומרים הכי יקרים והכי יפים, כמו עץ דובדבן.
"זה מה שעשיתי, וזו הייתה טעות נוראה. לוח יחיד שקל בערך חמישים קילוגרמים, ובסך הכל הדלת הייתה שוקלת מאות קילוגרמים עוד לפני הוספת מסגרת הברזל והחיפוי. בשביל דלת בסדר גודל כזה חייבים להשתמש בחומר דק וחזק, שמסוגל לעמוד בלחצים גבוהים". מסקנותיו נולדו לא רק מהכישלון המעשי, אלא גם מהתייעצויות שערך מאז עם מיטב המומחים.
בניהו דיין־צדק (40) הוא בכלל מורה לקפואירה מרמת־גן שעובד קשות למחייתו. עד התפרצות מגפת הקורונה העביר כשלושים שיעורים באמנות הלחימה בכל שבוע. מהצד, ללא תמורה, הוא בונה בשנים האחרונות ארונות קודש לכל דורש. בהתנדבות מלאה הוא יצר גם את דגם המקדש באתר "מיני־ישראל", שנבנה בשיטת הרמח"ל ורש"י.
התוכנית שלו היא לבנות עוד שישה דגמים לפי שש השיטות השונות בהלכה לגבי מבנה המקדש, ולקיים תערוכה נודדת שבה יעבור עם הדגמים מקהילה לקהילה וימחיש שבכוחנו לבנות כבר כעת חלקים ניכרים מהבית השלישי, לגייס תרומות לשם כך ולהתחיל בבנייה.
"נגר טורח על מטבח במפעל שלו במשך שלושה שבועות ומגיע לבית המיועד ליומיים של התקנה לכל היותר. אמרתי לרב מנחם מקובר, שהדריך אותי בהכנת הדגם: 'אנחנו יודעים מהן המידות המדויקות של המקדש, מהם הגדלים והחומרים הדרושים. אנחנו יודעים הכול. החומרים הרי לא ירדו מהשמיים. בוא נתחיל ליצור באופן ממשי חלקים מהמקדש'"
דיין־צדק לא מתכנן לבנות את הדלתות ואת שאר המקדש בעצמו. הוא מספר על "קבוצת אמנים, נגרים, חרשי ברזל, אנשי זכוכית, בנאי אבן, מהנדסים ואדריכלים, שהתגבשה באופן טבעי במהלך בניית דגם המקדש במיני־ישראל – אנשים שפניתי אליהם טלפונית, וברגע ששמעו שמדובר בבית המקדש השלישי הלב שלהם נדלק וקפצו יחד איתי בהתנדבות היישר למים העמוקים". כך, לרשותו עומדים בין השאר הכן עוד שמונה נגרים מתנדבים מכל הארץ.
עם פרוץ הקורונה, "אחרי שנזרקנו מבתי הכנסת" כהגדרתו, מצא את עצמו יושב באיזה חניון, מזועזע כולו מההתרחשות שפגעה בליבת מה שלטובתו הקדיש שעות רבות מחייו. והמסקנה שהוא הגיע אליה: "כנראה ישבנו יותר מדי בנוח על הריפוד בבית הכנסת". אז התעורר אצלו חלום ישן "לעשות דברים למען המקדש".
התובנה שהצטרפה לכך הייתה שאין צורך להמתין עד לשחרור הר הבית מידי הווקף כדי ליצור מרכיבים שונים של הבית הלאומי היהודי שבדרך. "כפי שנגר לא בונה את המטבח בבית הלקוח אלא במפעל, כך את בית המקדש לא נבנה ישירות על ההר אלא קודם כול באתרים אחרים. כשעם ישראל יתעורר לבנות את המקדש הוא הרי יבנה אותו במפעלים, לא בהר עצמו. נו, ואת זה אנחנו יכולים לעשות כבר עכשיו.
"נגר טורח על מטבח במפעל שלו במשך שלושה שבועות ומגיע לבית המיועד ליומיים של התקנה לכל היותר. אמרתי אז לרב מנחם מקובר, שהדריך אותי בהכנת הדגם: 'אנחנו יודעים מהן המידות המדויקות של המקדש, מהם הגדלים ומהם החומרים הדרושים. אנחנו יודעים הכול. החומרים הרי לא ירדו מהשמיים. בוא נתחיל ליצור באופן ממשי חלקים מהמקדש'".
עם זאת, היו כמובן גם מי שהראו לדיין־צדק את הדלת החוצה, ולא רק במובן הממשי שהוא ביקש. לצורך שערי ההיכל דרושים להערכתו כ־200 אלף שקל, וזאת רק לרכישת החומרים, בעוד העבודה כולה תיעשה בהתנדבות. "הבנתי שהחלק המשמעותי בדלתות האלו הוא עיטורי הגילופים שעליהן, ולכן התחלתי מהסוף, מהעיטורים, שדורשים את מרב הזמן וההשקעה", הוא מסביר. "כשנצליח לגייס את הסכומים הדרושים אקנה את החומרים היקרים יותר לצורך גוף הדלתות. כשהכל יהיה מוכן נידרש רק להדביק את העיטורים על גבי הדלת עצמה. ייתכן מאוד שיצטרכו ליצור צירים מיוחדים לדלתות כאלו.
"בעלי מקצוע הם אנשי תכלס. צריך לבוא אליהם עם מידות מדויקות. לצערי קיים ניתוק בין אנשי המקדש לאנשי המעשה. ב־2009 ניסו פעילי המקדש לצקת מזבח לפי הוראות המשנה. הם קראו במשנה שהמזבח מבוסס על זפת וקוניא, ופשוט יצקו זפת וקוניא לתוך תבנית, אבל כשפתחו את התבנית הדגם התעוות. למה? כי כל מהנדס מתחיל היה אומר להם שדרושה שלדה שתחזיק את כל העסק.
"יאמרו אנשי המקדש שזה מברזל ואסור להניף ברזל על המזבח, אבל אם אי אפשר להשתמש בתבנית מברזל אפשר ליצור תבנית פלסטיק. זה מה שעשיתי בשנה שעברה עם פרופ' הלל ויס. כך יצרנו מזבח קטן במצפה יריחו בעזרת יציקה מפלסטיק".
ללמוד מהערבים
דיין־צדק מסביר שהרמח"ל – רבי משה חיים לוצאטו, בן המאה ה־18 – מתאר את הבית השלישי כבעל חומות בגובה שישים אמה ופתחים בני חמישים אמה, כ־22.5 מטרים לכל הפחות. "המון זמן ניסיתי לתכנן דלתות בגובה כזה, אבל כל מומחה שהתייעצתי איתו – בעלי מפעלים עם ידע טכני בתחום, מהנדסים ואדריכלים, כולם אמרו לי שזה לא ייתכן ושדלתות בגובה כזה לא יוכלו להיפתח. אין ציר שיוכל להחזיק אותן. הבנתי לפתע שאולי הפתח עצמו יהיה בן חמישים אמה, אבל הדלת המוצבת בו תהיה באותו סדר גודל של דלתות הבית השני – עשרים אמה. גם כך זו משימה לא פשוטה.
"מעל הדלת, בפתח, אפשר ליצור מה שמכונה 'משרביה' – סבכה, שהיא בעצם חלק מהפתח אבל לא נדרשת לנוע על גבי ציר ולהיפתח". לדיין־צדק שרטוטים ברורים ותוכניות מפורטות לא רק בעניין דלתות ההיכל, אלא גם בנוגע למראה קירותיו, למשל. על השרטוטים הוא טרח במשך לילות לבנים ממושכים.
הוא מסביר שלפי תיאורי התנ"ך, על קירות המקדש גולפו צורות כרובים, סבכות, פרחים ועצי תמר, על עץ המחופה זהב. דיין־צדק הגיע זה מכבר למסקנה שכדי לחפות את ההיכל דרושות 240 לוחות מגולפים שגודל כל אחד מהם 2.40 על 1.20 מטרים. "למה לא להתחיל ליצור את הפלטות הללו כבר עכשיו?", הוא תוהה.
"צללתי לתוך עולם אדריכלות שלא היה מוכר לי", הוא מתאר. "למדתי על סוגי אדריכלות שונים והגעתי למסקנה שכל הדמיה של המקדש, מאלו המצויות כבר כיום, נוצרה בידי אדריכלים ששאבו את מראה המקדש מהעולם האדריכלי המסוים שגדלו בו. קיימת אדריכלות אירופית וקיימת אדריכלות מזרחית או מרוקנית".
ובאיזו מהן ישתמשו לבית המקדש? מתברר שגם על כך הוא כבר חשב. "נפגשתי עם דויד קרויאנקר, המתעד הגדול של ההיסטוריה האדריכלית הירושלמית, סמוך לביתו ברמת אביב. אני רואה בו איש ירושלים אותנטי שכדאי לשאול בנושא הזה גם אם אינו חובש כיפה.
"הגעתי לפגישה עם כל התוכניות ששרטטתי, והוא אמר לי: בדמיון שלי בית המקדש השלישי צריך להיות בנוי בסגנון שמתאים לשאר הבנייה הירושלמית, כלומר בסגנון בנייה מזרחי: קשתות ומקשתים, כיפות, קמרונות וסבכות. אולי גם ויטראז'ים, אם כי בכך קרויאנקר הסתפק כי זה שאוב מהקתוליות. הוא אמר לי: בשום אופן אל תכניס למקדש שום רכיב נוצרי. זה זר לאופי המקום".
וכך, הוא אומר, התחיל הצוות הפנימי "לעמול על פיתוח מה שכינינו 'אדריכלות מקדשית', ויצרנו סבכות בצורת מנורה שאמורות להיות מוצבות בראשי השערים. אנחנו מתכננים להמשיך לפתח סבכות דומות גם בצורה של שולחן לחם הפנים או מזבח הזהב, כשכל שער יקבל אופי משלו".
מהיכן שואבים דיין־צדק וחבריו את ההשראה? אם להודות באמת, לא מעט גם מהאסלאם. דיין־צדק מזכיר בהקשר הזה מנבר עתיק, גומחת תפילה אסלאמית מימי צלאח א־דין, שניזוק קשות בעת הצתת מסגד אל־אקצה ב־1969. "המנבר הזה הגיע מהעיר חלב. כדי ליצור אותו נשכרו האמנים הכי טובים, שעוד לפני שהחלו לעבוד על המנבר עצמו הקדישו כמה שנים טובות רק ליצירת דוגמאות של סבכות – הכול כדי לוודא שהמנבר המסוים הזה יהיה ייחודי בעולם.
"לאור זאת גם אני העברתי כמה לילות במחשבות כיצד ליצור שפה מקדשית ייחודית, והתייעצתי ארוכות עם אדריכלים בעניין. מילאתי מחברות בשרטוטים".
האם קיימת בעולם דוגמה לדלתות גדולות כפי שהוא מתכנן? בהחלט כן. הוא ערך שיטוטים ארוכים ברשת בחיפוש אחרי דלתות. "מה שאנחנו מחפשים קיים בין השאר במרוקו, בשיראז שבאיראן ובערב הסעודית. יש מקום לחפש אחר הדגם הדרוש גם במקדשים הודיים. צברתי המוני צילומי מסך של דלתות ממגוון עולמות תרבותיים, אבל לרוב מי שבנו דברים מעין אלו הם הערבים. כך או אחרת, דלתות בגובה יותר מעשרה מטרים לא ראיתי כי זה כנראה באמת בלתי אפשרי.
"חקרתי גם דלתות של טירות ומבצרים באירופה. מתברר שבניגוד למה שאנחנו רוצים במקדש, שם לא עסקו באסתטיקה של הדלת ובגילופים. מה שעניין אותם הוא למנוע מאיל ניגוח לפרוץ אותו, ולכן הם לקחו לצורך כך קורות אלון עבות וחיפו את הדלתות באינספור מסמרים. אנחנו, כאמור, מחפשים משהו אחר".
לתרומות ליצירת דלתות ההיכל: 054-5885363.
