אחרי שנה שבה השתעשע הממשל האמריקני במחשבה על הורדת פרופיל במזרח התיכון, והתרכזות במאבק ההגמוני מול סין ומשבר האקלים, נראה שבבית הלבן נפל האסימון: אי אפשר וגם לא יהיה נכון לצמצם פעילות במזרח התיכון. וושינגטון תצטרך להתמודד עם סין, עם משבר האקלים ועם המזרח התיכון גם יחד.
שני אירועים זירזו מאוד את שינוי המגמה: המלחמה באוקראינה, ומותו הקרב של הסכם הגרעין עם איראן.
ההתחלה לא הייתה מעודדת במיוחד. המתח, שלא לומר הנתק, בין הבית הלבן לבית המלוכה הסעודי, לא בישר טובות לשום צד. אבל אז החלו מחירי הגז והנפט בארה"ב להאמיר, בעקבות החרם על רוסיה. הביקורת מבית על התנהלותו של הנשיא ביידן הלכה וגברה. במקביל החמירו החששות מפני פריצה איראנית לגרעין, שתשנה את פני המזרח התיכון כולו. החיבור בין שני התהליכים יצר את המומנטום הנחוץ לשינוי כיוון אמריקני במזרח התיכון.
הסימנים הראשונים שמשהו מתבשל הופיעו כבר לפני חודשיים, לקראת ביקור ראשון של הנשיא ביידן בישראל. הנשיא אמור היה להגיע כבר באמצע יוני, אבל הרעשים הראשונים לא נשמעו מעודדים במיוחד. החלו להגיע שמועות ורינונים על דחיות. הממשל, כך נאמר, לא מרוצה מעמדת ישראל כלפי חידוש המו"מ עם הפלסטינים, ובבית הלבן חוששים שהממשלה בירושלים תיפול לפני הביקור, אחריו או אפילו במהלכו. הפטפטת צברה מומנטום. אבל דווקא אז החל להסתמן שמאחורי הקלעים מתבשל מהלך אזורי משמעותי, אולי אפילו נושא בשורה.
אי אז בסוף החודש שעבר החלו לצוף דיווחים שלפיהם ממשל ביידן מתווך בחשאי בין ישראל, סעודיה ומצרים, במהלך משולש לקראת הסדרה, שתאפשר להשלים את העברת האיים טיראן וסנפיר בים האדום לריבונות סעודית. ההבנה הייתה שאם המהלך יסתיים בהצלחה, כפי שקיוו בוושינגטון ובירושלים, תיסלל הדרך לסדרה של צעדי נורמליזציה בין סעודיה לישראל.
מעבר למשמעויות האסטרטגיות האזוריות, מהלך כזה עשוי להעניק חבל הצלה לממשלת בנט־לפיד המקרטעת מצד אחד, ופריצת דרך משמעותית בעבור ממשל ביידן במזרח התיכון מצד שני. ועל רקע הביקורת הקשה מבית בעקבות האינפלציה ומחירי הדלק המאמירים, זה משהו שהממשל האמריקני זקוק לו כאוויר לנשימה. ביקור פורץ דרך כזה במזרח התיכון ישרת נאמנה את כל הצדדים: הוא יעלה סומק בלחייו החיוורות של ביידן, ירגיע את מדינות האזור, יחזק את הסכמי אברהם ויכניס את ישראל לתוך מעטפת מדינית משותפת במאבק מול האיום האיראני.
עד כדי כך לוב מסוכסכת, שגם בשיאו של משבר האנרגיה, כשהמחירים המטפסים יכולים למלא את קופתה, הלובים לא מסוגלים להגיע להסכמות שיאפשרו להם לייצא נפט למערב
נשמע טוב? אולי יותר מדי טוב, אך כפי שזה נראה כרגע זו אכן התוכנית. ואפשר ללמוד עליה לא מעט מפרטי הביקור שהתפרסמו השבוע. על פי הודעת הבית הלבן, נשיא ארה"ב יגיע לביקור בישראל ב־13 ביולי. הוא ישהה כאן שני לילות, יבקר ברשות הפלסטינית וימשיך למפגש פסגה בסעודיה שאליו יגיעו גם מנהיגי מדינות המפרץ איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, כוויית וקטאר, לצד מדינות ערב מצרים, ירדן ועיראק. במאמר מוסגר נציין שאם הביקור הזה משחזר את ביקורו ההיסטורי של הנשיא טראמפ בסעודיה, שחולל מהפך אזורי משמעותי וחיזק את מערך הבריתות בין ארה"ב לבנות בריתה במזרח התיכון על רקע האיום האיראני – זה לא מקרה אלא לב העניין. בעת ביקורו בסעודיה צפוי ביידן לדון בשיתוף פעולה אזורי הכולל סוגיות ביטחוניות וכלכליות, ובראשן האיום האיראני. אם יהיה כאן מחול חרבות טקסי שבו נזכה לראות את הנשיא ביידן רוקד לצד יורש העצר הסעודי – זה כבר ענין אחר. עם נשיא שמועד לנפילות, זה כנראה לא הקטע.
עוד לפני כן, בעת ביקורו בישראל, יסייר ביידן באתרים שבהם מוצבות סוללות של כיפת ברזל, וידון בשימוש בטכנולוגיות לייזר להתמודדות עם טילים ואיומים אוויריים. ישראל מוקפת איומי טילים וכטב"מים, מהצפון הלבנוני־סורי ועד חופי אילת. בשני המקרים, האיום בבסיסו איראני. חיזבאללה, כוח הפרוקסי של איראן בלבנון, מאיים על ישראל מצפון. ואילו מדרום מאיימים המורדים החות'ים, השלוחה של איראן בתימן, לשלוח טילי שיוט לחופי אילת. האיראנים עצמם כבר עשו כזכור ניסיונות להחדיר לישראל גם מל"טים מתאבדים מכיוון סוריה. כפי שנוהגים לומר כאן, איראן יושבת על גבולה הצפוני של ישראל.
אל מול האיום האיראני המשותף לישראל ולמדינות המפרץ, חיבר השבוע הנשיא ביידן את הקצוות: "נסיעתי למזרח התיכון קושרת בין המפגש הגדול הצפוי בסעודיה ובין הביטחון הלאומי של ישראל", אמר. "יש לי תוכנית, והיא קשורה לנושאים הרבה יותר גדולים מאשר מחירי האנרגיה", הדגיש הנשיא, ברומזו לביקורת מבית על מחירי הדלק הנוקבים חור בכיסו של האזרח האמריקני.
לשכת ראש הממשלה פרסמה השבוע הודעה ברוח זהה, ולפיה ביקור ביידן "יעמיק את היחסים המיוחדים ואת השותפות האסטרטגית בין המדינות". ההודעה כללה גם רמז עבה ולפיו במהלך הביקור "ייחשפו צעדים של ארה"ב לחיזוק השתלבותה של ישראל במזרח התיכון ולשגשוג האזור כולו, לצד הסכמות על חיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ישראל לארה"ב". האם אכן יבשר הביקור על תחילתה הגלויה של נורמליזציה בין ישראל לסעודיה? השלב הראשון, אם אכן יתממש, צפוי להיות טיסות ישירות של ערבים־ישראלים לסעודיה במסגרת העלייה לרגל לאתרים הקדושים לאסלאם.
ביקור הנשיא האמריקני בישראל צפוי לכלול רכיב נוסף, חדשני: ועידת פסגה וירטואלית שבה ישתתפו הנשיא ביידן, ראש הממשלה בנט, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ונשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד. הפסגה צפויה לעורר עניין בינלאומי גדול, טקסי ומהותי גם יחד. היא משקפת את שינויי העומק בחשיבה האמריקנית והמזרח־תיכונית בעקבות מלחמת רוסיה באוקראינה, והאתגרים החדשים שהיא מציבה בשורה של נושאים: אנרגיה, ביטחון מזון וארכיטקטורה ביטחונית המשתרעת מעבר לגבולות המזרח התיכון, עד האוקיינוס ההודי. אז נכון שהנשיא ביידן ספג לאחרונה בעיקר ביקורת מבית, כולל רמיזות בלתי מעודנות בעליל בנוגע לסניליות, אבל תוכנית הביקור מעידה דווקא על פרץ של חשיבה יוצרת בממשל האמריקני, שכמותה לא נראתה זמן רב.
עין למגרב צופיה
עד נחיתתו של ביידן בישראל יש כמעט חודש, ובזמן הזה יכול לקרות הרבה מאוד. לכן כדאי לשים לב לשינויים נוספים שמתרחשים במקביל במזרח התיכון. שינויים שישראל אינה חלק מהם או נמצאת בשוליהם, אבל יש להם פוטנציאל אזורי דרמטי. גם כאן רוסיה ואיראן הם הזרזים לשינוי בגישה האמריקנית האזורית, והכוונה היא בראש ובראשונה למדינות המגרב.
כזכור, מרוקו היא אחת מארבע המדינות החתומות על הסכמי אברהם, לצד איחוד האמירויות, בחריין וסודן. אם נניח לרגע בצד את הסודנים ובעיותיהם, ירח הדבש הנוכחי בין מרוקו לישראל בעיצומו: הייצוא הביטחוני, התיירות, המסחר והכלכלה בין המדינות מצויים בעלייה מטאורית. כל זה לא היה קורה אלמלא העסקה היצירתית שבה הסכימו המרוקאים לחדש את יחסיהם הדיפלומטיים עם ישראל תמורת הכרה אמריקנית בריבונותם על סהרה המערבית.
מרוקו מאותגרת היום מצד איראן מחוץ ומצד האחים המוסלמים מבית. איראן תומכת במחתרת הפוליסריו, הנאבקת על עצמאות סהרה המערבית, ומדריכים של חיזבאללה הגיעו לאלג'יריה כדי לאמן את אנשיה בלחימה אורבנית. על רקע זה, בית המלוכה המרוקאי מחזק את קשריו עם בתי מלוכה נוספים במזרח התיכון ובמדינות המפרץ, ובראשם איחוד האמירויות. ישראל יכולה להרוויח מן החיבור הזה כבר בעתיד הקרוב, בעיקר על רקע תהליך ההכרה האזורית בה. למשולש ישראל־מרוקו־האמירויות יש פוטנציאל ביטחוני וכלכלי מבטיח במיוחד.
אבל גם מעבר למרוקו מתרחשים תהליכים מרתקים לא פחות, בעיקר בקרב שכנתה הקרובה, לוב. על פניה, לוב נראית כאנומליה. מקרה אבוד של מדינה מפוצלת בין מזרח למערב, בלי שום סיכוי נראה לעין לאיחוד. על אף עושרה המדהים, מיקומה האסטרטגי ומרבצי הנפט והגז שבאדמתה, המדינה הזו לא מצליחה להתאושש. היא שבויה בחלוקה שרק הולכת ומעמיקה בין שתי ממשלות יריבות: הממשלה במערב המדינה, בראשות עבד אל־חמיד דבייבה, המוכרת בקרב הקהילה הבינלאומית, והממשלה במזרח בראשותו של הגנרל ח'ליפה חפתר. עד כדי כך המדינה הזו מסוכסכת, שגם בשיאו של משבר האנרגיה, כשהמחירים המטפסים לשמיים יכולים למלא את קופת האוצר, הלובים לא מסוגלים להגיע להסכמות שיאפשרו להם לייצא נפט למערב.
החטא הקדמון שגרם לכל המצב הזה הוא המלחמה שבה התגייסו נאט"ו והמערב להפלתו של שליט לוב מועמר קדאפי. מאז חלף כבר יותר מעשור, ולוב טרם התאוששה. המצב הביטחוני נע בין רעוע לנפיץ. בינתיים הפכה לוב לבסיס קדמי שמדינות מפתח משחקות בו משחק עתיר סיכונים על לוח השחמט האזורי. ממשלת מערב לוב נתמכת על ידי טורקיה. במזרח נתמכים כוחותיו של הגנרל חפתר בעיקר על ידי רוסיה, באמצעות כוח שכירי חרב של חברת וגנר, צבא הצללים של ולדימיר פוטין. ואילו ארה"ב קרטעה זמן רב מדי בין חוסר נוכחות מופגנת באזור, ובין ניסיונות לקדם איחוד בין מזרח למערב באמצעות האו"ם.
אבל גם כאן ניכרים ניצנים של שינוי בגישה האמריקנית. וגם כאן, אמנם קצת באיחור, האסימון בממשל ביידן נפל. וושינגטון לא יכולה, וכנראה גם לא מתכוונת, להפקיר לידיים רוסיות מדינה במיקום אסטרטגי כל כך כמו לוב. השינוי בגישה האמריקנית החל חודשים ארוכים לפני פרוץ המלחמה באוקראינה, כאשר רוסיה החלה להעביר מסוריה ללוב אלפי שכירי חרב. אבל הנוקאאוט היה העברת מטוסי קרב רוסיים לשדה תעופה צבאי במזרח לוב, בשליטתו של הגנרל חפתר. מאותו שלב, מטה אפריקום של הצבא האמריקני, האחראי לשטח הנפיץ, החל לפרסם הודעות המזהירות מפני הנוכחות הרוסית, כולל אזהרה מפני בניית בסיס צבאי רוסי לחופי לוב, שיתצפת על חופיה הדרומיים של אירופה ויאזין לנעשה שם.
מאז חלף זמן רב ולכאורה השתרר שקט, אבל שקט מטעה מאוד. בזמן הזה חיזקו הרוסים לא רק את נוכחותם במזרח לוב אלא גם במדינות האזור, בעיקר במאלי. ממשלת גנרלים שהדיחה שם את הממשלה האזרחית, החליטה גם לסלק את הנוכחות הביטחונית הצרפתית שהגנה על התושבים מפני אל־קאעידה וקבוצות אסלאמיסטיות אחרות, והזמינה את אנשי חברת וגנר הרוסית. בהמשך הגיעה גם המלחמה באוקראינה, שהראשונות שסבלו מגלי ההדף שלה הן המדינות העניות ביותר באפריקה, שתלויות באספקת חיטה מרוסיה ומאוקראינה. המשמעות היא פוטנציאל לאי יציבות אזורית, הגברת התלות של מדינות האזור ברוסיה, וגל נוסף של פליטים מאפריקה שיתדפק על חופי אירופה בעקבות רעב, מלחמות ומגפות.
וכאמור, בשטח לא נראתה תגובה אמריקנית הולמת; אבל בחודשים האחרונים מסתמן שינוי. ארה"ב עורכת תרגילים ימיים משותפים עם בעלות בריתה האזוריות, הכוללות גם את לוב ומדינות המגרב. לוב אף השתתפה בתרגיל של נאט"ו שנערך בחודש האחרון בטורקיה.
אבל החלק המעניין ביותר, שעדיין שרוי בערפל סמיך, הוא כוונותיה של ארה"ב בלוב עצמה. לדברי מקורות לוביים, לארה"ב יש תוכניות קונקרטיות מאוד להקים בסיס צבאי אווירי לחופי לוב, כנראה סמוך מאוד לעיר הנמל מיסרטה, שבה נמצא גם שדה תעופה צבאי קטן אך פעיל. השמועות על כך שהאמריקנים מתכננים להקים שדה תעופה צבאי בלוב עצמה החלו לצוץ לא מזמן, לאחר שאתרי מעקב אחר טיסות צבאיות החלו לאתר עוד ועוד טיסות צבאיות של מטוסים אמריקניים, גרמניים ואיטלקיים שנחתו במיסרטה. בכמה מקרים, המסלול של מטוסים אלו נע בין בסיס רמשטיין של הצבא האמריקני בגרמניה ובין מיסרטה השוכנת לחופי לוב, פחות או יותר במחצית המרחק בין חלקה המזרחי לחלקה המערבי.
בהקשר הזה צריך לומר שכוחות אמריקניים שהו במיסרטה אך עזבו אותה כאשר המצב הביטחוני בלוב החל להתערער. עד כה לא היה ידוע על תוכניות כלשהן לחזור, אבל לאחרונה החלו האמריקנים להתעניין הרבה יותר מקרוב בפוליטיקה הפנימית בלוב. בעיקר משום שהנפט והגז הלוביים יכולים למלא חלק ניכר מהחוסר שנוצרו בעקבות הסנקציות על רוסיה. אבל כאמור, הלובים המסוכסכים בינם לבין עצמם לא הצליחו להגיע להסכמות שיאפשרו להם לנצל את הזדמנות הפז שנקרתה בדרכם להרוויח מיליארדים מן המצב.
כאן נכנס לתמונה הממשל האמריקני, שבשבועות האחרונים מנסה למצוא דרך שתאפשר להתגבר על הסכסוכים הפנימיים, כדי שהנפט והגז מלוב יחזרו לזרום לאירופה ויתרמו את חלקם בייצוב שוק האנרגיה. המצב האבסורדי, שבו עד כה לא הייתה לאמריקנים כל נוכחות בלוב, אף שבעבר חברות האנרגיה האמריקניות הגדולות פעלו בה בהיקף נרחב, עשוי להשתנות. האם בסיס אווירי קדמי אמריקני, או אולי בסיס שמורכב מנוכחות צבאית של מדינות האזור ונאט"ו גם יחד, הוא חלק מהפתרון המסתמן? גם כאן יש מאפיינים שמהדהדים את השינויים בארכיטקטורת הביטחון של ישראל ומדינות המפרץ, בחסות ארה"ב.
