אל חוות־יאיר, היישוב המשקיף אל נחל קנה בשומרון, נשלחתי לרגל חיבורו – ההיסטורי, כך חשבתי כשיצאתי לדרך – לחברת החשמל. פני היישוב הצעיר הזה, שקיים כבר 21 שנים, לא מביישות יישובים אנתרופוסופיים בצפון הארץ: וילות מטופחות ורחבות ידיים, כרי דשא מוריקים, בית כנסת מעוצב, מרחב ציבורי מטופח ומגונן, ארבע בריכות מים מתוחזקות ללא דופי בכניסה ליישוב ושלטי עץ קטנים ומוקפדים בחזיתות הבתים, שעליהם חרותים שמות המשפחות.
"החלטנו שהחוץ שלנו יהיה יפה יותר מהפנים", אומר לי בסיור רגלי יו"ר הוועד עמיחי איתם, כשאנחנו עומדים בכיכר על שם יצחק שמיר. "את יכולה לתאר לעצמך שזה לא תמיד פשוט לגרום לאנשים להכניס את היד לכיס כשזה לא הבית שלהם". בבוסתן הקטן ליד בית הכנסת מנצים רימונים צעירים, ואפילו עץ הזית שנטע כאן ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, בין בחירות מספר שלוש לבחירות מספר ארבע, התחיל להכות שורשים. איתם מופתע. הוא חשב שהעץ של ביבי לא שרד. אבל ביבי כמו ביבי יודע להפתיע.
כל מה שנגלה אליי, עשו התושבים. הם השקיעו מכספם וממרצם. מה שלא יבנו בעצמם לא יהיה. ככה זה ביישוב בלתי מוכר. המועצות מתקשות לתמוך כלכלית ביישובים צעירים ואף עלולות "לחטוף" תביעות אם יעבירו כספים לטובתם, ולכן התושבים יישאו על כתפיהם את נטל הפיתוח, עם קומבינה מפה וקומבינה פלוס קריצה משם.
כתושבת יישוב צעיר בעצמי אני יודעת להעריך את מה שאני רואה. אם לפני עשור שנים היה מישהו אומר לי שאסתכל בקנאה כזאת בכביש אספלט שחור ועם פס האטה בגובה הנכון, תחום בפס צהוב זרחני ויפה, הייתי צוחקת. לקנא בשמלה יפה – מכירה. לקנא בבית יפה – גם כן מכירה. לקנא בכביש יפה? חדש לי. אבל פה, בחוות־יאיר, אני מתרגלת קנאה מסוג חדש. קנאת הכבישים. ואולי גם קנאת מעיינות מלאכותיים.
אנחנו כאן לכבוד עמוד החשמל שהציבה חברת החשמל ביישוב. על חיבורו של כל בית ובית לרשת אחראי היישוב עצמו, ומכך נגזר שאת החשמל קונה חוות־יאיר מחברת החשמל: כל תושב משלם את חלקו לכלל, והכלל מעביר את התשלום לחברת החשמל. אז האם חיבור תשתיות היישוב לחברת החשמל הוא יום חג? תלוי את מי שואלים.
"למה אני לא מתרגש? כי זה החיבור השלישי בקדנציה שלי", אומר איתם. "נכון שהוא גדול משלושת החיבורים הקודמים, שיחד עומדים על 480 אמפר, וזה 630 אמפר. הוא ישנה מהקצה אל הקצה את ההתנהלות של המשפחות. אין ספק, היו לנו פה חורפים שגם יומיים רצוף לא היה לנו חשמל. לימים כאלו כבר לא נחזור, וזה מבורך כמובן". אך שמחה ונרגנות משמשות בערבוביה. צעד אל הקדמה ואל הבורגנות מחד, וצעד אחורה בגלל ההבנה שהחשמל, מוצר בסיסי שהיה אמור להיות כאן כבר לפני שנים, מגיע רק עכשיו. "זה מגדיל או מקטין את הסיפור שלנו?", אני שואלת את שריה הצלם. הוא משיב: "זה מגדיל את התחושה עד כמה הסיפור קטן".
"על כל דבר מברכים שהחיינו", אומר לי איתם, "יש פה שדרוג גדול ליישוב". אך הוא ממהר להוסיף שעוד ארוכה הדרך: "אנחנו בתהליך ארוך ומייגע מאוד מול חברת החשמל. יישוב קיים 21 שנה, יש בו 120 משפחות, והוא לא מחובר לחשמל ומים. הכול פיראטי, הכול על חשבון התושבים. זה פסיכי. לו יתואר שהיה מדובר על גבעה שכוחת־אל, נניח שזה היה הגיוני. אבל אנחנו יושבים על אדמות מדינה, התב"ע שלנו נמצאת לפני הפקדה, השטח של היישוב – חלקו שייך ליישוב נופים וחלקו של יקיר. ובכל זאת, כל כך הרבה שנים היינו צריכים להילחם על זה".
רונן פרץ, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בפועל בתקופת נתניהו, שיגר לפני שנתיים מכתב לאבי רואה, אז עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות, ובו בקשה להנחות את המנהל האזרחי לפעול מיידית להתקנת חיבורי חשמל למאחזים "שהוקמו לפני שנים רבות על אדמות מדינה, פעמים רבות בעידוד הממשלה, מתוך שיקולים ביטחוניים". הראשון ברשימה היה נופי נחמיה, שאכן חובר לפני כשנתיים, אך מאז לא קרה דבר. היישוב השני היה חוות־יאיר. חלפה שנה, עברו שנתיים, וגם בשאר היישובים הנזכרים במכתב – גבעה 851, מעוז־צבי, שחרית, פני־קדם־מיצד, תקוע ד', נגוהות־מערב, אביגיל, עשהאל, אש־קודש ואחיה – לא התקדם דבר.
"הישוב היחיד שהתחבר אז היה נופי נחמיה ואז זה נעצר", אומר איתם. מה עצר? "הטענות אומרות: יועמ"שים. מה באמת? לא יודע". צנרת הבירוקרטיה הישראלית לא יודעת שובע, זה ידוע, אבל הדברים מורכבים ומסובכים שבעתיים ביהודה ושומרון. "בכל פעם שהחיבור נתקע אצל איזה פקיד – הרמנו טלפון לראש המועצה יוסי דגן, אמרנו לו 'הוא תוקע, תיפול עליו'. יוסי עזר לנו ולא הניח לעניין הזה". אולי גם העץ שנטע כאן נתניהו עזר, אומרים לי, נתן עוד דחיפה בצנרת. זו הפוליטיקה הקטנה גדולה תהיה.
אז יש לנו בית, ויש לנו כביש ויש לנו חשמל. מי חיבר ומי בנה? בכלי התקשורת טרחו להבהיר שאין לחיבור הזה שום קשר לראש הממשלה הנוכחי נפתלי בנט, אבל עו"ד דורון ניר־צבי, המשוגע הראשון שהגיע לכאן, השקיף על הציפורים וקבע שכאן יקום יישוב חדש, סבור שדווקא כן. "עכשיו החידוש הוא שממשלת השמאל הקיצוני", הוא אומר וקורץ, "עמוק בתוך המשמרת של בנט, חיברה אותנו לחשמל. הם הרי יכלו לעצור את זה כמו שביבי עצר, ועובדה שזה לא קרה. אני באמת מאמין שזו ממשלה של עשר מעלות ימינה", הוא מבהיר. "אם זה אביתר ואם אלו עשרה יישובים בנגב ושני יישובים בגולן שעתידים לקום – דברים שלא שמענו עליהם 12 שנה".
"אתה בעמדת מיעוט כאן", סונט בו איתם. "אני בעמדת מיעוט באופן כללי – וגם הלח"י היו מיעוט מזהיר", עונה בחיוך ניר־צבי. חוות־יאיר נקראת על שם יאיר המקראי ויאיר שטרן, וכל הרחובות קרויים על שם לוחמי לח"י, "שכמעט לא מוזכרים ולא מונצחים, כי את יודעת – פוליטיקה של פעם. איפה תמצאי משהו על שם יצחק שמיר? וכמה יש על שם רבין ופרס?", אומר איתם. ניר־צבי מוסיף: "אנחנו מנציחים פה אנשים שההיסטוריה הרשמית ניסתה להעלים את חלקם הענק בתקומת עם ישראל בארצו, ולכן עושים פה תיקון". האגדות המקומיות מספרות שהמייסדים ערכו דיון על שם היישוב ושמות הרחובות, אך את ההחלטה קיבל לבדו השריף ניר־צבי.
איתם קובל על טיעוני ההתיישבות הצעירה לטובת חיבור היישובים לחשמל. "הטענה שלי למדינה לא קשורה לכך שאני משלם מיסים ועשיתי צבא, אלא שזו האידאולוגיה, שהחיים פה זה משהו חשוב", הוא אומר. "את ברוכין חיבר אהוד ברק כי אמרו לו שיש ביישוב לוחמי צבא. אמרו לו 'איך יכול להיות יישוב של אנשים ששירתו בצבא ואין לו חשמל?'. הוא נענה לבקשתם וחיבר. מה זה הקשקוש הזה? כולנו פה היינו בצבא, אבל השאלה שאלה אידיאולוגית. מגיע לי חשמל כי שירתי בצבא, אלא מגיע לי כי לראיית הימין חשוב שיגורו פה, ויש פה ממשלות ימין שנים רבות. 12 שנה הייתה ממשלת ימין. אבל נתניהו מעולם לא היה ימין אמיתי. זאת הבעיה".
אתה פה מאידיאולוגיה?
"היום נוח לי, אבל כשבאתי לפה – כן. למה אני לא גר ליד הים? צובט לי הלב, בטח צובט. משהו שרט אותי בגוש קטיף". איתם פונה מעצמונה, ומבחינתו חלומו היה מתגשם בהרים הירוקים עם החורש הטבעי אילו הים היה במרחק קפיצה קטנה. "הבכיינות של ההתיישבות הצעירה היא גרועה, מעצבנת", הוא פוסק. "אנשים באו בידיעה שהם נכנסים לחיים של אתגר וקושי. אין מישהו שמגיע לוועדת קליטה שלא אמרנו לו 'אין מים, אין חשמל, אנחנו פה מתוך אידאולוגיה'. אנחנו גם לא בונים עם ערבים. יש לנו שני דגלים. האחד זה בנייה יהודית והשני הוא הנצחת לוחמי הלח"י".
השיחה שלנו נעצרת כשהטלפון מצלצל. "מה קורה מחמוד?", הוא עונה לאחד מעובדיו בחברת שינדלר מעליות; הוא מנהל מחלקת הרכבה באזור המרכז. אחרי שאני צוחקת בלב הוא אומר: "שלא תטעי, אין לי התנגדות לערבים. אבל אם חוות־יאיר הרימה דגל כסמן ימני של בנייה יהודית, אני לא אכניס ערבים ליישוב".
מעבר לתחושת החגיגיות והשמחה מבצבצת גם תחושת נוסטלגיה – געגוע לימי "אנו באנו", שעם הווילות היפות קשה לדמיין שהיו פה לא מזמן. "זה אירוע, תשמעי! זה שדרוג באיכות החיים", אומר לי ניר־צבי. "האמת שהתנגדתי לחיבור: לא הפריע לי שהמצב הקיים הלא־מושלם מתמשך, כי זה משאיר פה קצת חלוציות! מה נשאר? אבל אני אקסטרים, אני במיעוט. בשנים הראשונות לא היה כאן כביש גישה. אמרתי שלא צריך ועדת קליטה: מי שבא עם האוטו שלו וירצה לגור פה, יגור פה. ברגע שהכול בורגני ויהיו פה תכף היתרי בנייה, יבואו לפה גם מצפון תל־אביב. אבל הכול לטובה. מתקדמים. כשקו איכות החיים יזוז מזרחה ויגיע לירדן, נדע שהצלחנו".
