השמות המככבים כרגע בבורסות ההימורים על הבחירות לראשות העיר ירושלים הם זאב אלקין ומשה ליאון. אם וכאשר הדילים הפוליטיים ייסגרו בהתאם לתכנון של המועמדים, זו אמורה להיות התמודדות של נתניהו מול ליברמן ודרעי. שום דבר לא סגור כמובן – גם משום שהזוגיות בין ליברמן ודרעי נקלעה למשבר עמוק, וגם כי נתניהו לא ממהר לפרוש את חסותו על השר לענייני ירושלים. ולמרות זאת, ההנחה שההתמודדות ב־30 באוקטובר תהיה בין אלקין לליאון היא עדיין תמונת המצב של רוב הפרשנים. היא יושבת על אקסיומה רווחת שלפיה ראשות העיר ירושלים היא תפקיד הדומה לשגריר ישראל באו"ם – פונקציה במשחקי הכוח בחלונות הגבוהים של הפוליטיקה הישראלית.
מסיבה זו שמו של המועמד השלישי – יו"ר סיעת 'התעוררות' עופר ברקוביץ – לא מופיע בכלל בחלק מהסקרים שמתפרסמים בתקשורת. ההנחה היא שהחרדים משלשלים כ־45% מפתקי ההצבעה בבירה, וכדי לנצח אותם צריך המועמד להביא את כל קולות החילונים והדתיים־לאומיים – עניין כמעט בלתי־אפשרי – או לנגוס נגיסה הגונה בעוגה החרדית. ברקוביץ, לפי התזה הזו, נתפס כחילוני אנטי־דתי, ולכן לא יזכה לתמיכה חרדית ואפילו חלקית.
אלא שלצד הקריאה הזאת של המפה, סקרים אחרים מראים תמונה שונה לחלוטין. הראשון הוא סקר של מינה צמח, שעל פיו ידו של ברקוביץ על העליונה עם 51 אחוזי תמיכה מול 49 אחוזים לשר זאב אלקין. בפילוח על פי הגדרת הדתיות של הנשאלים עולה כי 8 אחוזים מהחרדים תומכים בברקוביץ לראשות העיר, מול 31 אחוזים שייתנו את קולם לאלקין; בציבור הדתי־לאומי היחס הוא 19 אחוזים לברקוביץ מול 31 לאלקין. בסקר פנימי שערכה תנועת הליכוד בקרב בעלי זכות הבחירה בירושלים, ההתפלגות היא 22 אחוזים לברקוביץ, 21 לליאון, ו־17 לאלקין (היתר טרם החליטו, וכך גם בסקר הראשון).
חצי שנה לפני הבחירות, ולשכתו של ברקוביץ בבניין העירייה בכיכר ספרא נראית כמו חמ"ל. הטלפון לא מפסיק לזמזם, פעילים נכנסים ויוצאים, ואפשר להרגיש את האדרנלין באוויר.
'התעוררות', הסיעה שאתה עומד בראשה, נתפסת כסיעה של חילונים ודתיים־לייט שמוכנים ליישר קו עם פתיחת עסקים בשבת. למה שדתיים שרוצים לשמור על קדושתה של העיר יצביעו לך?
"זה ממש לא המצב. ירושלים היא מה שהיא בגלל שהיא בירת מדינת ישראל ובירת העם היהודי. השאיפה הראשונה של כל ראש עיר שייבחר צריכה להיות שכל תושב ירגיש בה נוח, שיהיה לו חלק בהוויה של העיר. אני מרגיש נציג של הציונות הדתית על כל פלגיה לא פחות ממה שאני נציג של הציונות החילונית. התעוררות היא שותפות אסטרטגית בין המגזרים, והיא כוללת גם חרדים עובדים. ברמה האישית אני אדם מסורתי. הבית שלי כשר, אני מבקר בבית הכנסת בשבתות, מחובר מאוד לתפיסות המכילות בתורת הרב קוק.
"כשהשתתפתי בתוכנית מעוז (תוכנית מנהיגות למנהלים, י"י) הביאו לאחד הדיונים את רוית הכט מ'הארץ' ואת רם פרומן מ'הפורום החילוני'. מאוד לא הזדהיתי עם ההתבדלות החילונית שהם הציגו. מבחינתי מדובר בחילונים חרדים, שמחזיקים בעמדות קיצוניות. מצאתי את עצמי מזדהה הרבה יותר עם הנציגים הדתיים־לאומיים, שהציגו שם חזון של מחויבות לארץ ואחריות כלפי החברה. הערכים היהודיים של כלל ישראל ואחדות ישראל מבית מדרשו של הרב קוק מדברים אליי. ירושלים איננה תל־אביב, היא עיר קדושה. אבל היא גם בירתה של מדינת ישראל כולה, ולכן תושביה החילונים צריכים להרגיש בה בנוח".
אז איך באמת אוחזים את החבל בשני קצותיו?
"ברוח אמנת גביזון־מדן, שמבחינה בין מסחר לבתי עינוגים. חייבים להבין שאם החילונים לא יוכלו לחיות בירושלים, גם הדתיים־לאומיים לא ישרדו בה. דחיקת החילונים תמיט אסון כלכלי ותרבותי על העיר, והיא תיפגע אנושות. אפשר לפתור את המתחים והבעיות מבלי לנצל אותם למאבקים פוליטיים של עסקנים וגריפת נקודות על חשבון הציבור".
חברי מועצה חרדים הצליחו להשיג רוב להחלטה על סגירת מתחם התחנה בשבתות. מה אתה אומר להם?
"האנשים הללו לא מתעניינים בחיזוק השבת או בצביון הרוחני של העיר, אלא בכסף ושליטה. אנחנו לא ניתן להם לנהל את ירושלים. אסור לתת לקבוצות מיעוט להכריז מלחמה על היכולת של ציבורים שונים לחיות חיים מלאים בירושלים. אני הייתי מעורב בהקמת מתחם התחנה, ומדובר באחת מפנינות החמדה של העיר. המקום מאכלס שלל יוזמות תרבותיות, מקבלות שבת ועד אירועים מוזיקליים. יש שם מסעדות כשרות למהדרין לצד מסעדות הפתוחות בשבת, וגם מועדון ה'גולה' שפונה לציבור הדתי־לאומי פועל בתוכו. זה מקום קלאסי של דו־קיום, ואני לא מבין מה המניע להתנכל אליו מעבר לשנאת חינם. אנחנו נמשיך להיאבק על מתחם התחנה, והוא יישאר מקום של דו־קיום".
בסוגיה הזאת יש פער בינך ובין אלקין או ליאון? שניהם דתיים־לאומיים שמכירים בחשיבות הדו־קיום שאתה מדבר עליו.
"אני לא טוען שהמועמדים האחרים אינם ציונים או ממלכתיים, אבל יש הבדל גדול במחויבות. כאשר אתה עסקן פוליטי שמוצנח מלמעלה באמצעות דיל עם המפלגות החרדיות, אתה הופך אוטומטית לשבוי שלהן. אני יכול להציג קבלות בשטח: כאשר ראש העיר ברקת חתם על הסכם מול החרדים ונתן להם את בתי הספר הציוניים־דתיים 'ברנדט' בנווה־יעקב ו'נווה עציון' בבית־וגן, רק אני נלחמתי בו. התפטרתי מתפקיד סגן ראש העיר בגלל שלא הייתי מוכן להיות חלק מהסכם שכל מהותו היא הדרה של הציונות הדתית מירושלים. זו לא הייתה מעידה מקומית, אלא שיטה שהמשמעות שלה היא הדרת הציבור הממלכתי והציוני מהעיר. הציבור הדתי־לאומי יצטרך בסוף לבחור בין אלטרנטיבות: האם הוא רוצה ראש עיר שמציע שותפות אסטרטגית בין הקהילות הציוניות, או מישהו שיונחת בדיל פוליטי מבחוץ ורק ינציח את הבעיות".
משימה עליונה
ברקוביץ, 35, נולד בבירה ולמד ב'אורט מינקוף' ובתיכון שליד האוניברסיטה. הוא שירת שש שנים ביחידת המל"טים וממשיך לשרת בה כמילואימניק בדרגת רס"ן, ולמד בתוכנית פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומנהל עסקים) באוניברסיטה העברית. נשוי לדינה, עולה מצרפת, ואב לשניים. את הפעילות הפוליטית שלו החל בגיל 24, כאשר הקים את סיעת 'התעוררות' ונבחר מטעמה למועצת העיר ירושלים. לאחר הבחירות המקומיות ב־2013 מונה לסגן ראש העיר. בנובמבר 2017 פרש מהקואליציה העירונית ומתפקיד סגן ראש העיר בעקבות משבר חריף עם ברקת, על רקע תוכניתו של ראש העיר לחלוקת שכונות לחרדים, דתיים וחילונים.
בוא נדבר על הבעיות האסטרטגיות של העיר. ירושלים היא עיר ענייה מאוד. השכר הממוצע בה הוא 7,400 שקלים בלבד, לא הרבה מעל שכר המינימום. לשם השוואה, השכר הממוצע בישראל הוא 10,300 שקלים, ובקרב עובדי המדינה הוא כבר עומד על יותר מ־17 אלף שקלים. משרדי הממשלה מצפצפים על החלטות הממשלה ולא עולים לבירה. ביחס להקצאות הממשלתיות, ברקת הקיז דם מול האוצר ולא הצליח להביא את הכסף הגדול לבסיס התקציב. מה תוכל לעשות?
"לא יעלה על הדעת שממשלת ישראל מברכת את טראמפ ולא מממשת בעצמה את האחריות שלה כלפי הבירה. זה הבסיס לכול. העברה של יחידות הממשלה לבירה תוסיף עשרת אלפים משרות לעיר ותתרום תרומה אדירה להשארת האוכלוסייה היצרנית בירושלים. מבחינתי זו משימה עליונה. גם אם אצליח להעלות עשר יחידות מדי שנה ולא בבת אחת את כל ה־165 – לא ארפה מזה. צריך ללכת למהלך משותף עם יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, ואם המשמעות היא סל הטבות לעובד אשכנע את הממשלה שירושלים מספיק חשובה כדי להשקיע את הכסף".
בתוכנית המתאר של משרד התחבורה לא מתוכנן שום קו רכבת נוסף מעבר לזה שאמור להיפתח בסוף השנה. מי שרוצה להגיע לבירה מבאר־שבע או מבית־שאן יהיה חייב לעבור דרך תל־אביב.
"אני מסכים איתך שיש הרבה מה לשפר, אבל קו הרכבת החדש לתל־אביב ייצור פה מציאות אחרת שתפחית את העומסים בכניסות לעיר. כביש 16 שיחבר את סיבוב מוצא לדרום העיר יחסוך גם הוא המון זמן לתושבים. המדינה משקיעה 30 מיליארד שקלים כדי להאריך את קו הרכבת הקלה ולהתקדם בסלילת הקווים החדשים. בנוגע לתוכנית המטרופולינית – אני אכנס לעניין בכל הכוח. ירושלים חייבת להיות מקושרת לצפון הארץ ולדרומה. רכבות מהירות לפריפריות הן חלק מהיעדים שלנו".
מה עמדתך בוויכוח על תוואי הרכבת בעמק רפאים?
"הקו יעבור בעמק רפאים. מבחינתי אסור לפגוע בפארק המסילה, כי הוא עוגן איכות החיים הכי חזק בירושלים היום. העברת הקו לרחוב התנופה היא הארכה גדולה מדי, וככה לא בונים חומה. אני מבין את חששות הסוחרים בעמק רפאים, ולכן צריך לפעול כדי לקצר את העבודות ככל האפשר ולהציע להם חלופות אחרות לפרנסה בזמן הזה".
רוח מפקד
כל תוכנית תיעודית שעוסקת במזרח ירושלים מתחילה בצילום ממושך של פחי הזבל הגולשים והתשתיות הקורסות, שלא לדבר על האלימות והטרור. העיר שחוברה לה יחדיו לא מממשת משילות בצדה המזרחי.
"התעוררות הגבירה הילוך במזרח העיר. התפיסה שלנו היא אחריות וריבונות כלפי כלל הקהלים בירושלים, יחד עם גישה הומנית ורגישה שמשדרת לתושבים שהיא מביטה בהם בגובה העיניים ובאה לשרת אותם. יש לי חזון שלם ביחס למזרח העיר. הוא מתחיל בהנגשת המידע לציבור, ובחיבור התושבים למהלכים של חידוש פני העיר. אני מתכנן הקמת מרכז שירות לאזרח, ומסמן לעצמי שלוש מטרות מרכזיות בנוגע למזרח העיר. התחום הראשון, העברת מערכת החינוך לתוכנית הלימודים הישראלית, כולל לימודי עברית מלאים כדי שיוכלו להשתלב בשוק התעסוקה, ומיגור ההסתה והתכנים המזיקים שמשפיעים לרעה על הציבור הערבי הצעיר. זה כולל גם השקעה בתשתיות. לקחנו הלוואה של מיליארד שקל כדי שכיתות הלימוד יהיו ראויות.
"התחום השני הוא התעסוקה והפיתוח הכלכלי. אני אוביל הקמה של מע"ר (מרכז עירוני) מזרחי באזור סולטן סולימאן, צלאח א־דין ושער שכם. אנחנו נאשר תוכניות פינוי־בינוי שמבוססות על היטלי השבחה ונקים שם מרכז עירוני הכולל אזור בילוי, קניות, מסחר ומשרדים. כיום רק 16 אחוז מהנשים במזרח העיר עובדות. זה נתון מזעזע, נמוך אפילו מלבנון. הגיע הזמן להשקיע בהשכלה של הנשים הללו. מובן שהתיירות לעיר היא אחד ממנופי הצמיחה של מזרח ירושלים, שרבים מתושביה מועסקים בתחום התיירותי.
"התחום השלישי הוא התברואה. לא יעלה על הדעת שירושלים תיראה כפי שהיא נראית היום. זה זועק במזרח העיר, אבל נכון גם למערבה. אני מתכנן להיכנס חזק לתחום הזה, ולהוביל חזון של שינוי פני העיר. להקצות משאבים ועובדים ומכונות ורכבים, ולהוביל תהליך חינוכי בבתי הספר להעלאת המודעות לניקיון, יחד עם אכיפה וקנסות לאלו שמלכלכים.
"שמע, כסגן ראש העיר החזקתי בתיק התרבות, ופעמיים הצבעתי נגד ברקת שרצה להעביר כסף לתרבות. אמרתי לו, 'יש לנו מספיק אירועי תרבות, את הכסף הזה צריך להעביר לתברואה. תושבים מתלוננים על סירחון ברחובות, על זבל שלא מפונה, הניקיון חשוב לאיכות החיים שלהם יותר מעוד במה עם הופעה ביום העצמאות'. מבחינתי ניקיון היא רוח מפקד. התוכנית שלי היא להתייצב בכל יום ראשון בשש בבוקר באחת השכונות, להביא לשם את כל הדרג הביצועי של העירייה, ולוודא שהעיר הופכת לעיר נקייה שנעים לחיות בה. אני אתמרץ עובדים טובים, כי אני מאמין שניקיון פיזי הוא תנאי לניקיון רוחני".
עיר לכולם
מהם המיזמים המשמעותיים שאתה רואה כהישגים שלך כסגן ראש העיר?
"אחד הפרויקטים המרכזיים של 'התעוררות' הוא חידוש פניו של שוק מחנה יהודה. זה התחיל בפרויקט צנוע שנקרא 'פסטיבל הסיר'. הבאנו למסעדות במתחם סבתות ירושלמיות עם מתכונים אותנטיים, והציבור נהר בהמוניו. העירייה הבינה את הפוטנציאל והשקיעה בתחילה מיליון שקל באירועי 'באלבסטה'. לאט־לאט התפתחה הסצנה שהפכה את מחנה יהודה לאחד המקומות החזקים בירושלים. השוק הפך למרכז הבילוי והמפגש לצעירים וגם לתיירים. היום אני מנסה להוביל מהלך הפוך: לשמור על הדוכנים של השוק האותנטי והמסורתי, ולמנוע הפיכה של כולם לברים ומסעדות.
"התחום השני שבו פעלנו הוא בפיתוח סצנת ההייטק הירושלמית. כשפניתי בנושא הזה לניר ברקת הוא אמר לי 'עופר, יזמים טובים מצליחים לבד והם לא צריכים רשויות שיתערבו להם בפעילות'. אני אמרתי שאם נבנה אקו־סיסטם מתאים, הרבה חברות יעלו לפה. הקמנו חממות לאקסלרטורים ומנטורים שיצרו תשתית ראויה לסטארטאפיסטים. התוצאה היא שהגדלנו את מספר חברות הטכנולוגיה הירושלמיות מ־200 ל־512. בזכות התעוררות יש היום סצנת הייטק דינמית ותוססת בירושלים".
איך אתה רואה את ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים?
"ירושלים שייכת לכל תושביה, יהודים וערבים, וכל אחד יכול לבחור היכן הוא רוצה לגור. כשההתיישבות היהודית במזרח העיר ביקשה תקן להפעלת מועדון נוער, סייענו לה. ההסתכלות שלי על התושבים היא עניינית ולא פוליטית. אין לי מטרה להוביל מהלכים פוליטיים כאלו או אחרים, אבל כן מוטלת עליי חובה לממש את הריבונות והאחריות כלפי כל תושב באשר הוא. אני מוביל תנועה ציונית רחבה שמטבע הדברים יש בה אנשים בעלי עמדות שונות ומוטיבציות שונות בסוגיות מהסוג הזה, ואני מכבד את כולם".
אתה יכול להתעלם מהוויכוח הפוליטי? ארגונים כמו 'עיר עמים' מנהלים מלחמת חורמה בהתיישבות היהודית במזרח העיר, ועיתונאי ישראלי סיכן חיי אדם כשחשף פרטים של אנשים שהיו מעורבים במהלכי רכישה – רק כדי לנסות לטרפד אותן.
"התפקיד של העירייה הוא לשרת את כלל התושבים באופן ענייני ומקצועי. כל תושב שפועל כחוק זכאי לקבל את כל השירותים".
מה בנוגע לעיר דוד, האם אתה רואה בה מנוע צמיחה תיירותי לעיר?
"עיר דוד היא פרויקט מבורך מבחינה היסטורית וארכיאולוגית. לאחרונה ביקרתי אצל דוידל'ה בארי, אמרתי לו שהמיזם הזה צריך לשרת גם את התושבים הערבים שחיים בסמיכות לו, אם זה בהיבט של הניקיון ואם בהיבט של בעלי העסקים. אני לא מקבל את הניסיון לדחוף כל דבר לתוך הקונפליקט. כראש עיר אין לי עניין לדחוק אף אחד מירושלים, אלא לממש את האחריות המוניציפלית שלי. מי שפועל במסגרת החוק ובצורה סובלנית ואחראית, ולא מלבה שנאה, אלימות או הסתה – יקבל יחס ראוי ומכבד, לא משנה מאיזה כיוון פוליטי הוא מגיע. אף אחד לא צריך לחשוש שהזכויות שלו ייפגעו".
ואקום בצמרת
סיכויי ההצלחה של ברקוביץ ייגזרו מהיכולת שלו לכרות בריתות פוליטיות. היריבה הראשונה שלו היא סיעת 'ירושלמים' שהוקמה לפני כעשור בידי רחל עזריה, יחד עם התעוררות. עזריה, היום ח"כית מטעם 'כולנו', מיתגה את עצמה כנציגת המשפחות הצעירות, אולם ה'בייס' של שתי התנועות דומה מאוד: החילונים והציונות הדתית המתונה. הכוח הפוליטי של התעוררות כפול מזה של 'ירושלמים'. כיום 'ירושלמים' מזוהה יותר עם הדתיים הליברליים המרוכזים בקטמון ובבקעה, והתעוררות חזקה יותר בשכונות אחרות.
הסיעות לא התאחדו בעיקר בשל עניינים אישיים. גורם המעורה בדינמיקה הפנימית של הסיעות אומר כי "להתעוררות יש די־אן־איי ארגוני יותר דמוקרטי, לעומת עזריה שהייתה ריכוזית. למשל, כשהיה צריך להכין חברי מועצה לישיבות בוועדה לתכנון ובנייה, התעוררות היו עובדים עם צוותי עבודה ייעודיים שלמדו את החומר ותדרכו את הנציגים שלהם. חברי המועצה שלהם נבחרו בבחירות דמוקרטיות על ידי החברים. אצל עזריה הכול היה חייב להיות בשליטה שלה.
"כשעזריה הלכה לכנסת", ממשיך אותו גורם, "היא מינתה יורשים כמו תמיר ניר שהוא פעיל סביבתי ורב רפורמי, והרב אהרן ליבוביץ. שניהם דמויות מאוד חיוביות אבל לא כריזמטיות, והתחושה היא שעזריה רצתה להשאיר את ירושלמים כאופציה, למקרה שהיא תצטרך לחזור לזירה המוניציפלית. בניגוד להם, לה יש כריזמה וגרעין לא קטן של אנשים שמאמינים בה. בתקופה האחרונה היו שמועות שאולי היא תפתיע ותתמודד על ראשות העיר.
"עופר היה קצין משוחרר שזיהה ואקום והקים תנועה שהגיעה בזמן קצר להישג של ארבעה מושבים. המבקרים טוענים ש'התעוררות' היא מפלגת פייסבוק שמפרסמת יותר ממה שהיא עושה. גורמים מקצועיים מהעירייה טוענים שהם 'גנבי קרדיטים', אבל הדברים האלה הם חלק מכל פוליטיקה. הביקורת העיקרית כלפי ברקוביץ מדברת על חוסר בשלות: הוא לא נתפס כדמות בעלת שיעור קומה לאומי. טוענים כלפיו שהוא קצת 'יאיר לפידי' – מדבר יפה אבל לא מביא משקל משמעותי של עשייה לאורך שנים. מבחינת ההתנהלות הוא אמנם דמוקרט ושיתופי, אבל הסקפטים שואלים: אם הוא לא הצליח להתאחד עם ירושלמים, מה הסיכוי שהוא יצליח לכרות ברית עם החרדים?
"משה ליאון שמתמודד מולו, מחזיק ברקורד של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יו"ר חברת רכבת ישראל, יו"ר הרשות לפיתוח ירושלים ומייסד של משרד רואי חשבון מהגדולים בארץ. מצד שני הוא לא דמות כריזמטית ואין לו חזון מעורר השראה להציע לעיר. זאב אלקין הוא שועל פוליטי ותיק אבל פחות קשור לעשייה מוניציפלית. בשורה התחתונה, אף אחד מהמועמדים לא מתקרב לפרופיל של ניר ברקת. אז אולי חבל קצת לירושלים שהמתמודדים עליה הם דמויות אפרוריות יחסית, אבל מבחינה פוליטית הוואקום שנוצר יכול לשחק לידיים של עופר".
בבחירות האחרונות סיעת התעוררות נשכבה על הגדר כדי שברקת ייבחר, והעובדה שברקת נבחר בפער קטן יחסית מול ליאון מלמדת שניצחונו הושג במידה רבה בזכותה. בהתעוררות הרגישו שהם לא קיבלו תמורה. בראייתם, ראש העיר הפנה להם עורף כאשר פנה תחילה לסיעת ש"ס שתמכה בליאון, ולאורך כל הקדנציה העדיף להגיע להסכמות עם החרדים לפני עמידה על האינטרסים של המגזרים הציוניים. ההתנהלות הזאת מתאימה לטמפרמנט של ברקת הנוטה ל'ריאל פוליטיק', כלומר לתת תמיד פחות לקהל השבוי מאשר לשותפים על־תנאי שעלולים להתהפך נגדך.
ברקוביץ אמנם למוד אכזבות מהקדנציה האחרונה, אך הוא עדיין הצעיר עם העיניים הבורקות והאנרגיות של תנועת נוער. יתרון נוסף שעשוי לשחק לטובתו הוא המקומיוּת שהוא משדר: הוא יליד ירושלים שחי ופועל בה כל שנותיו, ובשונה מהמועמדים האחרים הוא לא נזקק להעביר אליה את כתובתו כדי להתמודד. האם ברקוביץ יהיה הפתעת הבחירות, ויגבר על 'שועלים' פוליטיים ותיקים ומנוסים?
