למחרת ההחלטה על פיזור הכנסת נשלחה בקבוצת הוואטסאפ של משפחת אורבך תמונה של טרקטור, על רקע שטח העפר מול הבית. לא מדובר ביוזמת בינוי מפתיעה של עיריית פתח־תקווה, אלא בקיפול מאהל המחאה שהוצב שם לפני שנה, ערב השבעת הממשלה. בכיכובם של קבוצת תלמידי ישיבה קולניים, הפך המקום למטרד בלתי פוסק בעבור ח"כ ניר אורבך, בני משפחתו ושכניו, במטרה להשפיע עליו לפרוש מן הקואליציה.
שקט מוזר קיבל את פניי בשעות הערב של יום שלישי, כשיצאתי מהרכב לעבר ביתו של אורבך. רק השלטים הקרועים בחלונו של השכן ממול, הזועקים באדום נגד ישיבתו עם תומכי טרור, שימשו תזכורת למה שהתרחש כאן בשנה האחרונה. מהגינה רחבת הידיים בחצרו האחורית, הצופה דווקא לצד השני של השכונה, הצליח אורבך להתעלם מרעשי הרקע במשך חודשים רבים, עד שהלחץ הפוליטי הכריע אותו. לא ההפגנות, הוא מתעקש.
"שנה אני חי פה כמו ביעד מבוצר. שורקים לילדים שלי, קוראים לעברנו קריאות. זה מפריע ולא נעים, אבל זה לא מה שהכריע", הוא מספר על התקופה שעברה עליו. "ההחלטה התקבלה אחרי שראיתי שהציבור שלנו לא איתנו. השכנים שלי, חברים קרובים, הקהילה שלי. כשהחבר'ה שלי בבית הכנסת, בבית, אומרים לי 'חלאס, תעזוב כבר'. לא ההפגנות".
לא הבנת את זה מאוחר מדי?
"עד שלב מסוים הרגשתי שעדיין נותנים לנו צ'אנס, אבל ככל כשהיו יותר ויותר אירועים בתוך המליאה ובחוץ של הרמת ראש לאומנית ערבית, זה היה קו פרשת המים. אחרי תקופת הפיגועים, רמדאן, המהומות בהר הבית והדגלים באוניברסיטאות – אמרתי: עד כאן".
"ימינה בהובלת ראש הממשלה בנט, כמו שזה נראה היום, מכוונת לציבור שהוא לא הציבור שלי. אני שליח ציבור בלי ציבור בתוך המפלגה. רוב הציונות הדתית שהצביעה לימינה כבר לא נמצאת שם"
התלבטותו המתמשכת של אורבך בעניין חברותו בקואליציה – התלבטות שהחלה עוד לפני הקמת הממשלה, אך הגיעה לשיא בשבועות האחרונים – מיקדה שוב ושוב את תשומת הלב התקשורתית אל הח"כ האלמוני יחסית. פרישתה של עמיתתו לסיעה ח"כ עידית סילמן, שהותירה את הקואליציה בלי רוב פרלמנטרי, הייתה מבחינתו נקודת מפנה. אם לפני שנה הוא אמר לבנט "אעשה הכול כדי שזה יצליח", לפני שלושה שבועות הודיע לו כי במצב הנוכחי "אינני חלק מהקואליציה". בכך הגיע לסיומו, בטונים צורמים, עשור של צעידה משותפת, עוד מימי הקמת הבית היהודי.
מאז החלטתו לפרוש מהקואליציה, שנמסרה לראש הממשלה לפני שלושה שבועות, חתר אורבך להביא להקמת ממשלת ימין חלופית בכנסת הנוכחית, אף שהסיכוי לכך נמוך. לפי אורבך, תמיכתו בפיזור הכנסת בקריאה טרומית הייתה יוצרת לחץ על חברי תקווה חדשה – שלפי הסקרים יישארו מחוץ לכנסת הבאה – וגורמת להם להצטרף לממשלה עם הליכוד ולדחות בסופו של דבר את פיזור הכנסת. אולם ראש הממשלה ושר החוץ הפתיעו אותו כשהחליטו להקדים את הרוטציה ביניהם, ולפזר את הכנסת ביוזמתם.
ובכל זאת, אורבך גורס כי שיחתו ביום שני בבוקר עם ראש הממשלה, שבה הודיע לו על כוונתו לתמוך בחוק לפיזור הכנסת שהליכוד היה אמור להעלות ביום רביעי הקרוב, היא שהביאה למפץ הפוליטי ולהקדמת הבחירות. "ה'מכה בפטיש' הייתה השיחה שלי איתו ביום שני בבוקר. הוא הבין שאני נחוש בדעתי. התשובה שלי הייתה מאוד ברורה, שבשבוע הבא אני מצביע בעד פיזור הכנסת. אמרתי לו גם 'תקנות יו"ש לא יעברו, אני רואה שזה לא מתקדם לשום מקום'. ואז הוא זרק לי, 'ואם אני כן אצליח להביא 60 תומכים?' אמרתי לו 'לא'. טענתי שהתקנות הן רק סימפטום, לא הבעיה. הבעיה שלנו היא שיש לנו קואליציית 60 שלא מסוגלת להעביר את הדברים האלה. ככה השיחה הסתיימה, והוא הלך לדרכו".
מה אתה חושב על כך שכעת לפיד ייכנס לנעלי ראש הממשלה?
"לפיד הוא איש טוב, ערכי, אבל הוא איש מרכז־שמאל. יש ביננו פערים מדיניים גדולים, שבעיניי משליכים גם על ההיבט הביטחוני. המחשבה שהוא יהיה ראש הממשלה קשה לי. בטח אחרי שאני רואה שמבחינתו ממשלה בשיתוף המשותפת וחברי כנסת תומכי טרור היא דבר לגיטימי לחלוטין. אחרי כל השנה הזאת, ולמרות כל הדברים, אם את שואלת אותי מי הייתי רוצה שיהיה ראש הממשלה שלי, נפתלי בנט כאיש ימין או יאיר לפיד כאיש שמאל, ברור שבנט. גם אנשי ימין שהתאכזבו היו מעדיפים שבתקופת הביניים הוא יהיה ראש הממשלה. אם אני הייתי עושה את המהלך ומצביע בעד הפיזור בקריאה טרומית, המערכת הייתה נכנסת לטלטלה ובנט היה נשאר בסוף ראש הממשלה. דיברתי איתו על זה שלא כדאי שבממשלת מעבר יהיה מישהו מהשמאל".
אחרי שאורבך גמר בדעתו לא להמשיך בקואליציה הנוכחית, הוא פתח ערוץ ישיר מול הליכוד. הציר המרכזי נוהל מול יריב לוין, מרכז האופוזיציה, והיו מעורבים בו מקורביו ליאור ליפשיץ, שמוליק ויליאן ומיכאל סימן־טוב, שדחקו בו לפרוש. השלושה, שכונו בתקשורת "מקורבי אורבך", חוזרו על ידי בנט ונתניהו שביקשו להשפיע דרכם על הח"כ המתלבט. בליכוד לחצו על אורבך לפרוש, תוך הבטחה לשריון ברשימת הליכוד בבחירות הבאות כנציג הציונות הדתית, ובחירה בין תיק החינוך לתיק לביטחון הפנים. בנט מצידו הציע לאורבך לקבל תפקיד מחוץ לחיים הפוליטיים, וביקש ממנו להמתין עם המהלך עד לאחר ביקור נשיא ארה"ב ג'ו ביידן.
על פי גרסת אורבך, במהלך החודשים האחרונים הוא ניתק מגע מהליכוד, אם כי המשיך לקבל פניות טלפוניות מחברי כנסת במפלגה ומחברי מרכז, שיפרוש מהקואליציה. נבו כ"ץ, עוזרו של נתניהו, נשלח לגשש סביבו. נתניהו עצמו הגיע לנחם את אורבך במות אימו. "אני מניח שנתניהו היה שמח אם הייתי מגיע לאיזו פגישה, אבל אני לא רציתי. אמרתי לראש הממשלה בנט, אני לא אופרטור פוליטי הכי גדול, יש אנשים בפוליטיקה שמה שהם שכחו אני לא אלמד. אני לא כמוהם, שלא זזים מטר עד שהלבנה בבניין החדש שהם הולכים אליו נמצאת במקום. אני יודע מה אני לא יכול לעשות, ואני לא יכול להישאר בקואליציה הזו. כדי שאני אוכל לבוא אליו הכי נקי בעולם ולהגיד לו 'אני לא יודע מה השלב הפוליטי הבא שלי', לא נתתי שייצרו איתי קשר. אמיתי, לא יצרתי קשר".
אבל נפגשת עם יריב לוין.
"פעם אחת, פגישה קצרה בשביל לברר שתי שאלות למהלך כללי: אם יש וטו על בנט אם הולכים לממשלת ימין, ואם יש וטו על שקד בליכוד".
היו מגעים בין שקד לליכוד. למה היא לא באה איתך?
"איילת ואני הרבה שנים יחד, וגם פה שנינו הבנו שהקואליציה הגיעה לסוף דרכה וממילא גם הממשלה. המחלוקת בינינו הייתה בשאלה אם אפשר להתנהל זמן נוסף או לא. אמרתי לה: זה נגמר, בואי נעשה את המעשה".
לפיד כינה את ההצעות שקיבלת לפי הדיווחים "עברייניות", וליברמן דיבר על "סחיטה באיומים".
"מצער אותי שאנשים שמכירים אותי מדברים ככה. לליברמן לא עניתי השבוע בטלפון, אחרי שהוא שלח לי מכתב בעיתונים".
נתניהו אמר השבוע: "הליכוד אישר את בקשתי לאפשר כמה שריונים. יש לי הערכה לאנשים שבאומץ לב התייצבו והיו נאמנים להבטחותיהם לבוחר, ואקח את זה בחשבון". אתה אחד האנשים שהוא אמור לקחת בחשבון?
"אני מעריך שכן, אבל אין שיח על כך ביני ובין הליכוד. כמו שפעלתי מול ראש הממשלה בתהליך לקדם את פיזור הכנסת, ועשיתי את זה מנותק, גם עכשיו כשאני מתנהל בתהליך פיזור הכנסת ונותן זמן למצות את האפשרות של הקמת ממשלת ימין, אני מתנתק לגמרי מהשיקולים הפוליטיים האישיים שלי. לכן אני כרגע לא מקבל ולא שומע שום דבר חדש. את החשבון הפוליטי האישי שלי אני אעשה רק כשאדע שהתהליכים מגיעים למיצוי".
יש אמת בטענות הכספיות שצוטטו בשם סילמן נגדך?
"היה דו"ח מבקר, הטענות נבדקו והבית היהודי שילם את הכל. הוגשה גם תלונה במשטרה שנסגרה".
אורבך מתרעם על הביקורת שעוררו לבטיו הרבים, ועל האמירות כי הוא מתנדנד ולא יודע לקבל החלטות. "חוכמה גדולה להגיד 'הוא מתלבט ומתייעץ עם מקורבים עד שהוא מקבל החלטה'. בפוליטיקה יותר קל לעשות זבנג וגמרנו. אבל מראש אמרתי לראש הממשלה, 'תדע, בכל צעד – אני לא הולך לעשות לך הפתעות'. הוא מהמפלגה שלי, זה מישהו שאני ביחסי חברות ועבודה איתו יותר מעשר שנים. קיבלתי על עצמי את הכלל הזה, שהגביל אותי. גם בשיחה האחרונה אמרתי לו, באמת הייתי צריך להצביע כבר השבוע בעד הפיזור. הוא ביקש ממני לחכות עד אחרי ביקור ביידן. סירבתי, והסכמתי לחכות רק שבוע נוסף".
ניר אורבך גדל כל ימיו בערוגות הציונות הדתית. הוא נולד בקריית־שמואל בחיפה, ולמד בישיבת כרם ביבנה. את שירותו הצבאי עשה בגדוד צבר של חטיבת גבעתי, ואחריו למד משפטים באוניברסיטת בר־אילן. כיום הוא מתגורר עם רעייתו מרב וארבעת ילדיהם בשכונת הדר־גנים בפתח־תקווה. לפני השלב הפוליטי בחייו, היה מוכר כפעיל ועסקן מגזרי. הוא ייסד את פורום המדרשות התורניות לבנות, ושימש סמנכ"ל מפעלות הציונות הדתית. את הקריירה הפוליטית שלו החל כיועץ של שר השיכון לשעבר אפי איתם, ושל ח"כ ניסן סלומינסקי מהמפד"ל. הקשר הראשוני עם הליכוד נוצר כששימש מנכ"ל מפלגת אח"י, שהתאחדה עם הליכוד ב־2008.
עם כניסתו של נפתלי בנט לזירה הפוליטית, אורבך היה שם איתו. בבחירות 2013 שימש ראש המטה של בנט ומונה למזכ"ל הבית היהודי, ובהמשך למנכ"ל המפלגה. לאורך השנים שובץ ברשימת המפלגה, אך לא נכנס לכנסת. לקראת הבחירות האחרונות הפסיד לחגית משה במרוץ לראשות הבית היהודי, ואז חברו הוותיק בנט שיבץ אותו במקום השישי ברשימת ימינה.
היית בבית היהודי, עזבת לימינה, ואז היו מגעים עם הליכוד. במערכת הפוליטית אומרים: הוא בסך הכול ניצל הזדמנות, וכשראה שאין לימינה עתיד חשב על הכיסא שלו.
"בואי נעמיד את הדברים על דיוקם. לא עזבתי את הבית היהודי ועברתי לימינה – קיבלתי בעיטה מהבית היהודי ועברתי לימינה. חגית משה מתראיינת ואומרת שקמתי ועזבתי את הבית היהודי, אבל האמת היא שיום אחרי הניצחון שלה היא פיטרה אותי. הייתה הסכמה שאני צריך לפנות את המקום כי היא צריכה במשרה הזו איש אמון שלה. אני רציתי להוביל את הבית היהודי. אם זה היה קורה, כל המערכת הפוליטית הייתה היום כנראה במקום אחר. אחרי עשר שנים שנתתי את חלבי ודמי, הגיע הזמן לעזוב שם.
"במהות, כל הזמן בחנתי אם בתוך הממשלה הזאת אני יכול להישאר צמוד ונאמן לערכים שלי, ולטפל בדברים שקשורים לציבור ששלח אותי. הוכחתי במהלך כל הקדנציה את הדברים האלה בעזרה להתיישבות, למערכת החינוך הממלכתית־דתית, לארגונים של הציונות הדתית, לגרעינים, לקיבוץ הדתי ולחקלאות, לבני הישיבות ובנות המדרשות, לחיילים ולחיילות ולמשרתי השירות הלאומי".
אני מבקשת מאורבך לנסות לשים את האצבע על רגע השבירה והשינוי אצלו מול הממשלה. מתברר שהיו הרבה רגעים כאלה. "יש תחושה, שבחלקה מוזנת על ידי קמפיין ובחלקה היא אמיתית, של הרמת ראש לאומית של הציבור הערבי במדינה בגלל הנציגים שלהם בכנסת. בסוף, כשאני רואה שוואליד טאהא מגנה את הכיבוש או תוקף את חיילי צה"ל, והוא יושב איתי בקואליציה, זה לא יכול להיות. הבעיה המרכזית, בין שלל המורכבויות שבגללן הממשלה הזאת לא שרדה, היא לשמוע שר בממשלה מדבר מול מנהיגי עולם על 'אלימות מתנחלים'. מעבר לזה שזה פשוט לא נכון, זו גם פגיעה באינטרסים של מדינת ישראל".
רגע קשה נוסף, לדברי אורבך, היה "כשבלינקן מדבר על אלימות מתנחלים וראש הממשלה עומד לידו ושותק. חצי שעה אחר כך שואלים אותי בגלי צה"ל 'מה אתה אומר על זה שראש הממשלה מכנה את יו"ש הגדה המערבית'. אני עונה שזו הייתה פליטת פה, וכשיצאנו אמרו לי שזה היה כתוב בטקסט המקורי. לא האמנתי, אבל סנגרתי כי הלב שלו במקום הנכון. גם היום. הוא היה ראש ממשלה בממשלה שהיא לא רגילה, ומאוד קל להיכנס לעבודה שוטפת מול קהל שבבסיס הוא לא שלנו ולהיסחף. עד לפני שבועיים כשהייתי הולך ברמת־אביב קיבלתי אהדה בלתי רגילה. מישהו מהם בוחר בי? בחיים לא. אני רוצה לחזור לייצג את הציבור שגדלתי איתו, שהלכתי בשבילו בשדות הציבוריים והפוליטיים. אני רוצה לחזור לשם".
"שיקלי היה צריך להתפטר. לא מתאים לך – לך הביתה. לא חוכמה לעמוד מהיציע ולהגיד 'אמרתי לכם'. מה הוא עשה כל השנה? התראיין בטלוויזיה וצייץ"
"ההגה נטה בסוף למקומות בלתי אפשריים", שב ואומר אורבך, ומזכיר את הנטיעות בנגב ואת ההתפרעויות של המגזר הבדואי. "המדינה החליטה שלמרות הכול הולכים לטעת מיליון וחצי עצים, מתוך אמירה משמעותית שאנחנו הריבון. אחרי יום הייתה התערבות של השר מאיר כהן והחליטו להפסיק את זה באמצע ואז להתחיל הידברות, במקום ההפך, כי לא מנהלים שיח תחת אש. אני מגיע עצבני לישיבת ראשי הקואליציה, ויו"ר סיעת רע"ם לא מגיע במחאה על מה שקרה בנגב. במקום שיגידו תודה על זה שהייתה פה התקפלות של הממשלה מול רע"ם, לא מגיעים להצבעות. פה הבנתי שיש לנו בעיה, כבר לא יכולים להגיד שזה משהו אזרחי. ככל שהזמן התקדם, ובמיוחד אחרי שעידית סילמן עזבה והקואליציה נשענה על 60 ח"כים, יותר ויותר נשענו גם על המשותפת ברמה היומיומית, בדברים שידעתי ושלא ידעתי".
מה ידעת?
"בשבועות האחרונים אין מצב שביום שני, בתחילת הצבעה במליאה, מנהלת הסיעה שלנו בימינה לא עוברת עם אחמד טיבי לראות איפה המשותפת תומכת. תמיד שאלו אותי 'מה, אין לך קו אדום?' אמרתי 'תקשיבו, כשיבוא קו אדום אני אדע, אני ארגיש אותו'. הקו האדום שלי היה פה, הישענות על הערבים, על המשותפת, הישענות על גורמים אנטי־ציוניים בקבלת החלטות".
אם עבאס יבקש להצטרף לממשלה הבאה או שתזדקקו לרע"ם, תתמוך?
"בקואליציה רחבה – כן. בהישענות עליהם כקולות מכריעים בהצבעות – הניסוי הזה נכשל. אבל אני רואה חשיבות גדולה בשותפות של הנהגה ערבית מתונה מבחינה לאומית".
מה ההבדל בעצם בין רע"ם למשותפת? למה מנסור עבאס כן ואחמד טיבי לא?
"הניסוי נכשל בהישענות על חברי הכנסת הערבים. תמיד חיכינו שהאזרחים הערבים יבחרו הנהגה שתתעסק בהם ובזכויות האזרחיות שלהם, ולא בזכויות לאומיות או בפלסטינים. מנסור עבאס הוא מנהיג שהחליט לעבוד ככה. מנהיג פוליטי שפונה לציבור ערבי שומר חוק שרוצה לחיות פה יותר טוב. אבל שימו לב שברמדאן כשהתחילו לדבר על אל־אקצא וכו', פתאום רע"ם לא עוברת אחוז חסימה. למה? כי אז כבר עדיף את המשותפת. לכן רע"ם, שמתרכזת בזכויות אזרחיות, היא מפלגה חשובה. אבל אי אפשר שהיא תהיה האצבעות המכריעות; רק כחלק מקואליציה רחבה".
לעומת זאת, בישיבה עם מפלגות שמאל יהודיות הוא תומך. "המסקנה שלי מהשנה האחרונה זה שיש חלקים בשמאל הציוני שצריך לשתף איתם פעולה. יש נושאים חברתיים וכלכליים ששיתוף הפעולה בינינו יכול להפחית את המתח המתמיד בין ימין לשמאל. שנים הם לא היו בתפקידי הנהגה, וזו גם בעיה שלנו, ולכן לא ידעו בהכרח להתנהג בהתאם".
מהיכרותך, עד כמה הרצון של בנט להישאר ראש ממשלה השפיע על קבלת ההחלטות אצלו בנוגע לדברים שרע"ם קיבלה? למשל סביב ההתפרעויות בהר הבית והאירועים בנגב.
"בסך הכול ממשלת ישראל עבדה נכון וטוב. היא הכניסה את כוחות הביטחון ועבדה קשה. לא ראיתי שנכנסו שיקולים זרים בגלל שהערבים ישבו בקואליציה. עשו מה שצריך לעשות, לא פגעו בביטחון המדינה. הסיפור עם דגל אש"ף בהר הבית הוא כבר סיפור אחר, באותו רגע היו צריכים להוריד אותו. אני מצטער על זה".
מסע הלחצים האינטיסיבי על ניר אורבך נמשך עד היום האחרון. כשאני שואלת איך כל זה השפיע על המשפחה, אורבך קורא לרעייתו מרב להצטרף לריאיון. "זה סתם הציק, לא שינה שום דבר בעיניי", היא אומרת. "אנחנו כמשפחה חיזקנו ועטפנו. חוץ מלהפריע לסדר הציבורי ולעשות תחושה לא נעימה מהשכנים, זה לא השפיע. אנחנו יודעים בדיוק מי האנשים שעמדו פה – ליכודניקים שלא הצביעו לימינה ויש להם אינטרס מובהק, וסמוטריצ'ים. אלה היו החבר'ה. הטענה שלהם הייתה שבנט בגד והלך נגד רצון הבוחרים שלו, אבל זה לא הם שהצביעו לבנט".
תמר, בתו של אורבך המשרתת בשירות לאומי, מצטרפת אף היא לשיחה: "חברים היו שואלים אם אפשר להגיע, זה היה לא נעים כשזה הופך להיות ציבורי ורועש. כשהיינו יוצאים מהבית תמיד הייתה שאלה אם יצעקו עלינו או לא. אני שמחה שזה נגמר", היא מודה, אבל גם היא אומרת שהמטרד המעיק לא השפיע עליה. "אמרנו לו לעזוב הרבה פעמים, אבל לא בגלל זה. אף אחד מאיתנו לא נבהל וחשב שבגלל זה אבא צריך לעשות כך או אחרת".
בשנה שעברה, כשאורבך התלבט אם להיכנס לממשלה, בחורי ישיבות עקבו אחרי בני המשפחה בהליכתם למקומות שונים, כחלק מהלחץ שנועד להניא אותו מלתמוך בממשלה. תלונה לקצין הכנסת הביאה לחקירה במשטרה. "מישהי ממשמר הכנסת התקשרה אליי אתמול לשאול אם אני רוצה שימשיכו בחקירה נגד כמה נערים שתצפתו עלינו בבית קפה. אמרתי שיסגרו את התיק. זה כבר מוגזם".
נעלבת מבנט שלא נתן לך גיבוי?
"הלכנו יחד תקופה ארוכה, עם עליות ומורדות. גם למהלך הזה של הקמת הממשלה, בסופו של דבר נתתי לו את הגושפנקה. בלעדיי לא הייתה ממשלה, ובלי המהלך שלי היא גם לא הייתה מתפזרת. כמו שקיבלתי ממנו את הקרדיט שאני יודע מה אני עושה כשהצטרפתי לממשלה, הייתי צריך לקבל ממנו קרדיט גם על זה שאני יודע למה הדבר הזה נגמר ברמה הלאומית־ציבורית והציונית־דתית, כמי שמחובר לאנשים ולציבור הציוני־דתי. צריך להבין, ראש הממשלה, מעבר לזה שהוא חבר שלי הוא ראש ממשלה. אני ממלכתי, ובכל המהלך נתתי לו את כל הכבוד, ואני חושב שבסופו של דבר לא קיבלתי את מה שהייתי צריך לקבל ממנו. לא הייתה פה הדדיות".
מתי שוחחת לאחרונה עם הרב דרוקמן?
"הוא התקשר אליי לנחם אותי אחרי פטירת הוריי. מול הרב דרוקמן אני יכול להיות נקי עם עצמי שתמיד אמרתי לו מה אני חושב. בשנה האחרונה זה היה איחולי רפואה שלמה וניחומים, לא הגעתי לצערי להתייעצות. אני מקווה שהקשר עם הרבנים יתחדש עכשיו".
יש לך קשר עם סמוטריץ'?
"בשלב הזה אין קשר, אני מניח שלקראת הבחירות וההיערכויות הפוליטיות ייווצר סוג של שיח".
ועם שיקלי?
"הוא היה צריך להתפטר. לא מתאים לך – אז לך הביתה. לא חוכמה לעמוד מהיציע ולהגיד 'אמרתי לכם'. ככה אתה תמיד צודק. מה הוא עשה כל השנה? התראיין בטלוויזיה וצייץ. הציבור הישראלי שילם לו משכורת והוא לא עשה עבודה בכנסת, לא היה במליאה ולא בוועדות, רק מדי פעם כדי לקבל כותרות".
מהמבט שלך על מה שעברה הציונות הדתית בשנים האחרונות, יש תקווה לאיחוי הקרע הפנימי במגזר?
"וואו, איזו שאלה. אנחנו כנבחרי ציבור יכולים לחשוב את עצמנו כמובילי תהליכים, אבל הרבה פעמים אנחנו שיקוף של הציבור שלנו. הפערים התרחבו מאוד. יש אנשים בפוליטיקה שהיום מוגדרים ציונות דתית, ופעם לא היו חלק מהתפיסה הדתית־לאומית. קבוצה אחת מתבצרת בעמדות נוקשות, מול קבוצה אחרת שמכילה. אם ימינה הייתה מתנהלת כמו שהייתה צריכה להתנהל, היא הייתה יכולה להיות בית לציונות הדתית. זה חסר במפה הפוליטית. לאנשים האלה אין למי להצביע".
תרוץ עם ימינה בבחירות?
"ימינה בהובלת ראש הממשלה בנט, כמו שזה נראה היום, מכוונת לציבור שהוא לא הציבור שלי. לפי מה שנראה לי כעת, אני שליח ציבור בלי ציבור בתוך ימינה. רוב הציונות הדתית שהצביעה לימינה כבר לא נמצאת שם".
