מינוי שנוי במחלוקת: מדוע המשנה החדש ליועמ"ש מדאיג את הימין

אישור הממשלה למינויו של האלוף (במיל') שרון אפק לתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ניהול ותפקידים מיוחדים) עורר סערה בהתיישבות. "מינויו של אפק צריך להדאיג את כל מי שחפץ במדינת ישראל לאומית וציונית", התריעה מועצת יש"ע. "בתפקידו כיועץ המשפטי ליהודה ושומרון בפרקליטות הצבאית, הוביל שרון אפק מספר תהליכים אקטיביים שפגעו קשות בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון". האירוניה היא שהעומד בראש המועצה, דוד אלחייני, הוא איש מפלגת תקווה חדשה של שר המשפטים גדעון סער, מי שהוביל את מינויו של אפק. ח"כ אורית סטרוק התריעה מפני העתיד לבוא: "לא יהיה יום בשבע השנים האלה שלא נזכור מי הביא עלינו את הנזק הזה".

שר המשפטים הגיב לדברים בטוויטר. "אפק הוא אדם ערכי, ציוני, משרת ציבור מובהק, ששירת כל חייו במדים", כתב סער. "אני משוכנע שהוא יתרום תרומה ייחודית למשרד המשפטים ולשירות המשפטי הציבורי. ההתקפות עליו מבישות ולא ישיגו את מטרתן". מי שנחלץ להגנתו של אפק מתוך ההתיישבות, היה ראש מועצת אפרת עודד רביבי. לדבריו, "אפק הפגין דרך קבע אוזן קשבת, פתיחות, ענייניות ויצירתיות, כל זאת כשהוא מבין את האינטרסים השונים ויודע לעמוד איתן במקום בו האמין ששוכן הצדק". רביבי הוסיף כי "אפק הוא מקצוען אמיתי, וכולנו יכולים רק להרוויח ממינוי איש מקצוע מוכשר לתפקיד".

שרון אפק נולד לפני כמעט 52 שנה למשפחת ספורטאים מנתניה. אביו היה מנכ"ל הוועד האולימפי, ואימו קפטן נבחרת ישראל בכדורעף. מראהו הצנום של אפק מטעה; הוא אולי לא נראה כספורטאי, אולם בצעירותו היה שחקן כדורגל, ובימיו כיועמ"ש איו"ש החל לרוץ מרתונים וזכה במקום הראשון באליפות צה"ל לכושר קרבי למפקדים, כשהוא קבע תוצאה של 2:45 דקות למרתון שלם ו־35 דקות לריצת 10 ק"מ.

אפק למד משפטים במסגרת העתודה האקדמית, והתגייס לפרקליטות הצבאית בשנת 1992 במסלול לא אופייני לפצ"רים. בניגוד לרוב קודמיו בתפקיד שעיקר התמחותם הייתה בפלילים, אפק החל את דרכו בתחום הדין הבינלאומי ("דבל"א"). בהזדמנויות שונות טען אפק שמחלקת דבל"א של הפרקליטות הצבאית היא "היחידה הכי טובה בעולם" בתחומה. הוא הסביר שעד סוף האלף הקודם התפיסה במערב הייתה שעם הטרור צריך להתמודד בכלים משטרתיים מתחום המשפט הפלילי: האזנות, מעצרים וחקירות. דבל"א הציעה תזה חדשה: ארגוני הטרור הם כמו זרועות צבאיות של מדינות, וכפי שלגנרל סורי אין חסינות במלחמה, כך גם לפעיל בארגון טרור שבמשך היום מפעיל עסק אזרחי. התיאוריה החדשה של דבל"א הייתה כפולה: שאפשר להחיל את דיני הלחימה הבינלאומיים על ארגוני הטרור ולא להסתפק בכלים אזרחיים, ושבמסגרת דינים אלו פעילי הטרור הם מטרות צבאיות לגיטימיות. התזה הישראלית פורסמה בעולם בתחילת האלף, ולאחר אירועי אסון התאומים היא אומצה בידי האמריקנים לצורך המלחמה באל־קאעידה ובטליבאן.

מחלקת דבל"א אישרה לצה"ל את פרדיגמת הסיכולים הממוקדים, שכונתה "פתיחת המעטפת", והפרקטיקה הזו קיבלה אישור משפטי בפסק הדין האחרון של אהרן ברק. ביומיום, חלק ניכר מפעילות המחלקה הוא אישור בנק המטרות לתקיפה של צה"ל ברצועת עזה, בלבנון וביעדים מרוחקים. אפק התנגד נחרצות להושבת משפטנים בתאי התקיפה עצמם. בראייתו, המשפטנים צריכים להיות מעורבים בשלב התכנון המקדים ולהתוות עקרונות, אבל כאשר מטוס חג מעל מטרה נעה, ונדרשת החלטה מהירה אם להפציץ רכב תוך כדי נסיעתו ברחוב מסוים – ההחלטה צריכה להתקבל על ידי המפקדים ולא על ידי המשפטנים. אפק נהג להגיע לזירות נידחות כמו עמדות צלפים ברצועה, כדי להבין אם הוראות הפתיחה באש שקיבלו תואמות את הצרכים בשטח.

תוך כדי שירותו בדבל"א שימש אפק כחבר ועדת המעקב שהוקמה כדי לפקח על ההסכמים בדרום לבנון בעקבות מבצע ענבי זעם, והשתתף בשיחות שנערכו בנקורה עם האמריקנים, הלבנונים והסורים. בתקופה אחרת ריכז את עבודת ועדת החקירה לאסון השייטת. הלקחים המרכזיים של אותה ועדה עסקו, באופן מפתיע, לא בכשלים המבצעיים אלא בפעילות הרבנות הצבאית בתחום זיהוי החללים וההודעה למשפחות.

המקווה שמותג כספא

המפגש הראשון של אפק עם ההתיישבות ביו"ש החל כבר בתקופה הזו. הוא עבד מול בני ריקרדו, שהיה ממונה על היישובים הישראליים ביו"ש במשרד הפנים, והמשימה שהוטלה עליו הייתה החלת חקיקה ישראלית באיו"ש באמצעות צווי אלוף המעדכנים את תקנון המועצות המקומיות ותקנון המועצות האזוריות. כאשר כנסת ישראל קיבלה תיקון חקיקה בנושא מסוים, אפק וצוותו נדרשו לבחון אם נכון להחיל אותו גם ביו"ש, וניהלו בנושא דיאלוג מול ההתיישבות. התיקונים הללו עסקו בתחומים מגוונים – מדיני עבודה, ועד תיקון לחוק מחלות בעלי חיים, שהחלתו ביו"ש מאפשרת להקצות תקציבים לחיסונים של חיות מחמד.

באותה תקופה טיפל אפק בעתירה שהגישה לבג"ץ החברה הכלכלית ירושלים. הרשות המקומית במעלה־אדומים החליטה לגבות ארנונה על אדמת בניין ריקה, כדי לעודד את היזמים לבנות במהירות ולא להשאיר את הקרקעות נטושות. לגבייה הזו לא היה בסיס בחוק הישראלי, והחברה הכלכלית, שהחזיקה באדמות רבות באזור, עתרה וטענה שאין סיבה שדין יו"ש יהיה שונה מדין ישראל. המדינה, בייצוגו של אפק, טענה מנגד שאין מניעה מלהחיל את הדין הישראלי על איו"ש בתחומים שונים, אך המפקד הצבאי לא חייב לעשות זאת אם הוא סבור שאין לכך צידוק. פרויקט נוסף שאפק עסק בו באותה תקופה היה הקמתה של מודיעין־עילית, שמעבר למורכבות המשפטית דרשה גם הגעה להבנות ופשרות בין גורמים רבי כוח במגזר החרדי, שביקשו נתחים לקהילותיהם.

אפק נפגע מאוד מהביקורת בהתיישבות. בתפיסתו הוא פעל בשיתוף פעולה מלא עם ראשי ההתיישבות בתקופתו, והדימוי שהוצמד לו כאיש שמאל משולל יסוד

לאחר פרק השירות בדבל"א שימש אפק כעוזרו המקצועי של הפצ"ר מנחם פינקלשטיין (פֶכוֹ), שנחשב למי ש"גידל" אותו ואת אביחי מנדלבליט. באותה תקופה פרצה האינתיפאדה השנייה, ואחת ההחלטות החשובות שקיבל פינקלשטיין עם התגברות הלחימה הייתה ביטול הנוהל שלפיו כל מוות של פלסטיני באיו"ש מחייב חקירת מצ"ח. פינקלשטיין הסביר שאי אפשר לנהל חקירה שלמה על כל אירוע שבו מחבלים יורים מבית־ג'אלה על שכונת גילה, ולוחמי צה"ל משיבים אש. מצ"ח צריכה לקרוא את התחקיר הצבאי ולהתערב רק אם עולה ממנו חשד לחוסר סבירות קיצוני, לאחר התייעצות עם האלוף. באותה תקופה השתנו גם כללי הפתיחה באש והותר ירי על חמושים פלסטינים.

במקביל ללחימה העזה מול הטרור הפלסטיני, פצחו ארגוני שמאל במתקפת עתירות לבג"ץ נגד צה"ל. היו חודשים עם עשרות עתירות במקביל, שכולן נחתו על שולחנו של פינקלשטיין והועברו לטיפולו של אפק. הזכורות שבהן הן העתירה נגד המצור הצה"לי על כנסיית הקבר בבית־לחם, שהתבצרו בה חמושים פלסטינים שירו על גילה; עתירות נגד פרקטיקה של השהיית הבאת עצורי טרור לדיון מול שופט; עתירות נגד נוהל שכן; שימוש בפגזי פלאשט ברצועת עזה ועוד.

בשנת 2004 מונה אפק לתפקיד פרקליט חיל האוויר. בתפקיד הזה הוא לא עסק באישור מטרות תקיפה אלא בסוגיות משפטיות כלליות ושוטפות של החיל. החל מפסיקה בשאלות הנוגעות בשיכוני משפחות (האם מותר למשפחת טייס להעסיק באופן פרטי חיילת סדירה כבייביסיטר), דרך אירועים מתוקשרים, כמו פרשת האונס בבסיס נבטים וטיפול פלילי ב"פרשת בנק החץ" – פרשיית מרמה בסגנון מיידוף שהיה מעורב בה קצין בדרגת רס"ן, וכלה בטיפול בטייסים שבילו עם פרוצות במהלך סיור בפולין. אפק הוא שאישר לאלוף שקדי להקים מקווה טהרה בבסיס עובדה בדרום, על אף התנגדות חלק מהטייסים. המקווה מותג מחדש כ"ספא" והאישור ניתן.

קשיחות עם נימוס

אל התפקיד שהכניס אותו לעין הסערה הציבורית – היועץ המשפטי לאוגדת איו"ש – מונה אפק בשנת 2007. אפק העיד שהתפקיד הזה נחשב לקשה ביותר בפרקליטות הצבאית אחרי תפקיד הפצ"ר. יועמ"ש איו"ש יושב באוגדה ונוסע לא מעט, הן לחטיבות באוגדה והן לדיונים אצל ראש הממשלה או שר הביטחון. הממשק של התפקיד עם הדרג הפוליטי וההתיישבותי גבוה.

התקופה שבה מונה אפק לתפקיד הייתה מאתגרת להתיישבות. ראש הממשלה היה אהוד אולמרט, והמדיניות בנושאי ההתיישבות הוכתבה בידי שרי הביטחון עמיר פרץ ואהוד ברק. הממשלה קיבלה את דו"ח המאחזים של טליה ששון והתחייבה בפני האמריקנים ליישם אותו ולהיאבק בהתיישבות היהודית הלא מוכרת. התפקיד הזה הוטל, בין השאר, על אפק.

לפני כחצי שנה, כאשר שמו של אפק הופיע ברשימת המועמדים לבית המשפט העליון, פרסמתי פה דוגמאות להחלטות שקוממו את ההתיישבות בתקופת פעילותו. בין השאר הזכרתי את דו"ח הפרקליטות הצבאית לשנת 2007, שכלל פרק על יחידת יועמ"ש איו"ש. הדו"ח פירט את תרומתה של היחידה לביצוע מסקנות דו"ח המאחזים של טליה ששון, "תוך שימת דגש על מיצוי בדיקת סטטוס המקרקעין, המהווה תנאי לקידום הליכים תכנוניים וקרקעיים בהתיישבות היהודית ביו"ש".

כך למשל, תחת הכותרת "שיפור החקיקה בעניין סמכויות לתפיסת מבנים יבילים המשונעים שלא כדין", דיווחה היחידה כיצד פעלה להטיל מגבלות על תנועת קרוונים, כדי לבלום את התרחבותן של התנחלויות. הדו"ח כולל פירוט על "פיתוח כלים חקיקתיים לטיפול בתופעת הבנייה הבלתי חוקית במגזר הישראלי", ועל "יישום החלטת היועץ המשפטי לממשלה בדבר אי השקעת משאבים ממשלתיים במאחזים". עוד ציין הדו"ח כי "נמשך הטיפול בהמלצות דו"ח זמיר" – דו"ח שהצביע על דרכים לצמצם את יכולתם של רוכשי קרקעות יהודים לרשום את הנכסים על שמם. לצד אלה צוינו גם פעולות כמו הטלת איסור על שינוע פסולת מתחומי הקו הירוק ליו"ש, הגבלת סמכויות הרבש"צים ביישובים ועוד. הזכרתי גם את "צו שימוש מפריע" הידוע לשמצה, שאומנם נחקק לפני שאפק נכנס לתפקידו, אולם נעשה בו שימוש מלא בקדנציה של אפק, והחלטות נוספות.

גורם בכיר בהתיישבות ציין אז באוזניי כי "אפק הפך תפקיד של יועץ צבאי די שולי, לאימפריה. הוא העצים את סמכויות הגוף שהוא פיקד עליו, והפך אותו לגוף שמְנהל בפועל את המִנהל האזרחי. עד היום זה לא השתנה. האני מאמין המקצועי שלו ברור: תפקיד הצבא הוא להגן על האינטרסים של האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה, בהתאם לאמנות האג וז'נבה שאימצנו באופן וולונטרי. קברניטי ההתיישבות זקוקים לו ברמה היומיומית. הם מעלים צרכים שוטפים, אבל הוא מומחה בלהצביע על 'הקושי הגדול' או 'המהותי', לנמק מדוע אין פתרון, ולתקוע מהלכי פיתוח. בסוגיות אסטרטגיות כמו שכלול צו תפיסה או החלת סעיף 5, הפרשנות שלו תמיד הייתה לחומרא".

אותו גורם תיאר דיונים שנערכו בלשכת שר הביטחון בתקופת כהונתו של אפק כיועמ"ש איו"ש. "בכל הדיונים הללו אפק היה הכי דומיננטי. מצד אחד הוא מנומס ונעים הליכות, אבל בכל הנוגע להתיישבות היהודית העמדות שלו היו תמיד הכי לא יצירתיות, הכי קשוחות והכי לא מתפשרות. הוא היה מסוגל לשלוף איזה חוק ירדני עתיק ולתת לו פרשנות של ייקוב הדין את ההר. הוא היה מפחיד את השר שאם יאשר כך וכך, אוי ואבוי מה יקרה. הרוח שלו הייתה של בית שמאי".

אפק נפגע מאוד מהביקורת שנמתחה כלפיו בהתיישבות. בתפיסתו העצמית הוא פעל בשיתוף פעולה מלא עם ראשי ההתיישבות בתקופתו, ובהם אורי אריאל, פנחס ולרשטין, זמביש, דני דיין ואחרים, וסייע להם ככל האפשר במסגרת המגבלות של הדין הבינלאומי, כפי שהוא תפס ופירש אותו. מבחינתו, הדימוי שהוצמד לו כאיש שמאל משולל יסוד לחלוטין. הוא לא פועל מתוך תפיסה פוליטית אלא ציונית־מקצועית, ולא הוא המציא את הפרדיגמה המשפטית שמנחה בפועל את רשויות השלטון בישראל, ולפיה הישיבה ביו"ש היא במסגרת משפטית של "תפיסה לוחמתית".

אי אפשר לנתק את פעילות יועמ"ש איו"ש מהבעיה המרכזית שחונקת את ההתיישבות ביו"ש: הפרשנות למושג "קרקעות פרטיות". כפי שהראינו פה בהזדמנויות שונות, כשמדברים על אדמה פרטית ביו"ש, ברוב המקרים לא מדובר בקרקע השייכת לבעלים ידוע, אלא בקרקע הפקר שהמדינה מסרבת לרשום על שמה ולשווק להתיישבות, בשל רצף של כשלים מתמשכים. מדינת ישראל איננה מבצעת רישום מקרקעין באיו"ש, והיא מטילה על עצמה חומרות מטורפות (או בלשונם של המשפטנים "חובת זהירות מוגברת") לפני שהיא מכריזה על קרקע כלשהי כקרקע מדינה. מספיק שתצלומי האוויר יעלו חשש שלפני שישים שנה עברה באזור מחרשה, והקרקע תירשם כפרטית גם אם אף פלסטיני לא הוכיח עליה בעלות. המצב הזה מייצר חנק תמידי וקבוע על ההתיישבות, והופך כמעט כל מהלך התיישבותי לעברייני.

אפק טען אז ששום פרקליט צבאי לא יכול לשנות את הפרדיגמה הזו, אלא רק הדרג המדיני. אי אפשר לטעון נגד אקטיביזם שיפוטי, הבהיר, ובמקביל לדרוש מהמשפטנים לפעול נגד מדיניות הממשלה. כל עוד הממשלה איננה משנה את המצב המשפטי־חוקתי ביו"ש, אי אפשר להטיל את האחריות כולה על יועמ"ש איו"ש.

בנושא זה, גורמים בפרקליטות הצבאית טוענים כי אם הדרג הפוליטי היה רוצה באמת לקדם את ההתיישבות ביו"ש, דרך המלך לעשות זאת הייתה הקמת משרד ממשלתי לענייני יו"ש עם שר ייעודי ועשרות רבות של תקנים שיחליפו בפועל את פעילות המנהל האזרחי. הגורמים טוענים שאין מניעה משפטית מלעשות זאת, והדבר אף מתבקש, שכן במסגרת מספר התקנים המצומצם שלו, המנהל האזרחי לא מסוגל לתת שירות מקצועי לאוכלוסייה גדלה והולכת של חצי מיליון מתיישבים. משימה כזו, גורסים הגורמים, איננה מותאמת לאנשי צבא, מוכשרים ויצירתיים ככל שיהיו. לדבריהם, קציני צה"ל לא צריכים לעסוק בסוגיות כמו "השתכללות תפיסה" (האם שטח בתוך יישוב יהודי שנתפס לצרכים צבאיים יכול לשמש ברבות השנים גם להתיישבות אזרחית), או סעיף חמש (תקנת השוק להכשרת יישובים שהוקמו על קרקע שהוקצתה על ידי הממונה), שכן המצב הזה מכניס אותם לחיכוכים בלתי אפשריים עם סוגיות של מדיניות ופוליטיקה. אשר על כן, יחידת יועמ"ש איו"ש צריכה לחזור להיות יחידה קטנה וממוקדת, העוסקת בייעוץ משפטי לצבא ולא בעניינים אזרחיים.

מאזריה ועד בוכריס

ואחרי כל זה, רוב עיסוקו של אפק באותן שנים היה בסוגיות ביטחוניות. הוא טיפל בעתירה נגד סגירת כביש 443 לתנועת פלסטינים, ובעתירה נגד סגירת רחוב השוהדא בחברון. ההישג הגדול ביותר שלו היה הצו שהעבירה היחידה שלו, בשיתוף פעולה עם השב"כ, לפני עסקת שליט. ביחידה הבינו שנתניהו מתעתד לשחרר כאלף מחבלים, כש־280 מתוכם שפוטים למאסר עולם. הם חוקקו את "תיקון לצו בדבר הוראות ביטחון 101", שקבע כי צה"ל יוכל להחזיר לכלא את מי שישתחרר במסגרת ההסכם על בסיס ראיות מנהליות בלבד. במילים אחרות: אם מחבל השפוט למאסר עולם חוזר לפעילות טרור ויש על כך מידע מודיעיני, ניתן להחזיר אותו לכלא ליתרת התקופה המקורית מבלי להעמידו שוב לדין. הצו הזה אפשר להחזיר לכלא מאות ממשוחררי עסקת שליט. נושאים נוספים שאפק היה מעורב בהם היו הכרה במכללת אריאל כמוסד להשכלה גבוהה, והקמת רדיו אזורי באיו"ש.

כשסיים את תפקידו המשיך אפק לתפקיד סגן הפצ"ר תחת מנדלבליט. סגן היחידה הוא למעשה המנכ"ל שלה, ובתפקיד זה התמחה אפק בתחומי הניהול. בתקופת פרישתו של מנדלבליט התפוצצה פרשת הרפז, ואהוד ברק התנגד למינויו של אפק לפצ"ר בשל קרבתו למנדלבליט, אף שלא היה מעורב בפרשה עצמה. מי שמונה לבסוף היה דני עפרוני, אך אפק החליט להישאר בשירות. הוא נשאר כסגן של עפרוני, המשיך לתפקיד מפקד פו"ם אפק, שהוא הקורס המכשיר פיקודית וניהולית את כלל הסא"לים שאינם מג"דים או בתפקידי לחימה, כולל הכשרה בבניית תוכניות עבודה ויישום שלהן. לאחר מכן פנה ללימודים במכללה לביטחון לאומי, שם כתב עבודת גמר על דיני לחימה בסייבר וסייבר התקפי. לקראת סוף הקדנציה של עפרוני התמודד שוב על התפקיד, והפעם בחר בו שר הביטחון בוגי יעלון. הוא שירת תחת חמישה שרי ביטחון: יעלון, ליברמן, בנט, נתניהו וגנץ.

התיק המפורסם ביותר בקדנציה שלו היה כמובן פרשת אלאור אזריה. באחת ההזדמנויות התבטא שהתיק הזה שימש טריגר לכל הפערים והמתחים בחברה הישראלית. הפרקליטות הצבאית הואשמה שהיא תובעת את אזריה כי הוא מזרחי, כי הוא מחטיבת כפיר, כי הוא מרמלה, וכי הוא חייל ולא קצין. גם עבור הפוליטיקאים זו הייתה סערה מושלמת: גבולות המאבק בטרור הערבי על מצע שכולל גם משפט, גם צבא וגם תקשורת. באותה תקופה החלו דיווחי הלייב־טוויט מאולם בית המשפט, שהגבירו את העניין הציבורי בו. התובע היה מאובטח במשך חודשים, וגם מתחת ביתו של אפק הסתובבו ניידות.

אפק חטף ביקורת על גיוסו של התובע נדב ויסמן לשירות מילואים. הוא נימק את הבחירה בפרקליט המבוגר בכך שתובע בתיק כזה צריך להיות מסוגל להתמודד עם לחצים פוליטיים ותקשורתיים כבדים, וכי זו לא משימה שאפשר להטיל על רס"ן צעיר מהפרקליטות הצבאית. ויסמן טיפל בתיק במסגרת שירות מילואים ולא בחוזה פרטי, והתמודד מול חמישה סנגורים בצוות ההגנה. עוד טען אפק שהפרקליטות הצבאית הייתה שמחה לסגור את התיק בהסדר טיעון, אבל ההגנה התעקשה על ניהול משפט מלא. לדבריו, את עיקר הביקורת על התיק ספג משמאל, בטענה שעונשו של אזריה – כעשרה חודשי מאסר בפועל, אחרי קיצורים שונים של העונש המקורי – היה קל מדי.

תיק מתוקשר נוסף שאפק טיפל בו היה פרשת עבירות המין של תא"ל אופק בוכריס. בוכריס הואשם באונס, מעשה סדום ומעשה מגונה, וחתם בסוף על הסדר טיעון בסעיפי התנהגות שאינה הולמת ובעילה אסורה בהסכמה. הוא הורד בדרגה ופרש מהצבא. אפק ראה בתיק בוכריס טרגדיה, שכן הקצין הבכיר שפיקד על חטיבת גולני ועמד להתמנות לראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים במטכ"ל, היה לדבריו "גיבור ישראל אמיתי", ואלמלא הפרשיות היה עשוי להיות אחד המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל. עם זאת ההליך הפלילי היה הכרחי, והפרשה גרמה לעלייה במספר התלונות המוגשות ליועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (יוהל"ם) ולצמצום היקף עבירות המין בצבא.

שמו של אפק עלה שוב לכותרות כשנטען נגדו שהתערב לטובת חיילים שהשתתפו בהפגנה של ארגוני להט"ב בתל־אביב, בהיותו הומוסקסואל מוצהר בעצמו. אפק טען שלא הייתה לו כל נגיעה לתיק, ושהקפיד שלא להתערב מקצועית בנושאים הקשורים לקהילה הגאה.

ההישג החברתי הבולט מבחינתו כפצ"ר היה הכנסת השימוש בכלי "הסדר מותנה" לטיפול בעבירות סמים קלים בצבא. הוא שם לב שחלק ניכר מהתיקים שהפרקליטות הצבאית מטפלת בהם עוסקים בחיילים נורמטיביים, רובם מיחידות קרביות, שנתפסו מעשנים מריחואנה במהלך חופשה. חיילים אלו הועמדו לדין פלילי, נכנסו לכלא, לא חזרו ליחידותיהם, והשתחררו מהצבא עם רישום פלילי שליווה אותם שנים ארוכות ומנע מהם רכישת השכלה בתחומים הדורשים עבר פלילי נקי.

ההסדר המותנה מבוסס על סגירת התיק מחוץ לבית המשפט, תוך התחייבות של החשוד לעמידה בתנאים מסוימים: הפסקה מוחלטת של השימוש בסמים, הנבחנת באמצעות מתן דגימת שתן חודשית, וסיום שירות מלא ללא הנחות וקיצורים. פרויקט דומה הופעל מול אוכלוסיית עריקים שנעדרו מהצבא בשל בעיות כלכליות קשות במשפחותיהם. ההסדר המותנה שהוצע להם כלל ליווי סוציאלי של המשפחות. אפק טען שהפרויקטים הובילו לירידה של 85 אחוזים בהיקף ההרשעות הפליליות בצה"ל, מבלי לוותר על הערכים החשובים לצבא. הרוב המוחלט של החיילים שהשתתפו בהסדרים הללו סיימו שירות צבאי מלא, והפרויקט זכה בפרס הרמטכ"ל לחדשנות.

תפקידו החדש של אפק ידרוש ממנו להפגין את היכולות הניהוליות שצבר, אולם מעבר לתפקיד הניהולי, הגדרת התקן שלו כוללת "תפקידים מיוחדים". בתקופתו של רז נזרי הכותרת הזו כללה בעיקר את הטיפול בקורונה. נצטרך להמתין ולראות איזה תוכן תיצוק היועמ"שית בהרב־מיארה בתפקידו של אפק.