מי היה מאמין עד לפני חודשים ספורים שישראל תגיע למעמד של מעצמת גז טבעי? קטנה אמנם, אבל בעלת השפעה אזורית הרבה מעבר ליכולות הייצור שלה. מיני־מעצמה שמספקת כבר עכשיו עשרות אחוזים מתצרוכת הגז של מצרים וירדן; שעושה את הלא ייאמן בעזרת תיווך אמריקני, ומעבירה גז ישראלי למצרים כדי להלבין את מוצאו בדרכו ללבנון הרעבה לאנרגיה; כזו שנשיאת האיחוד האירופי אורסולה פון דר־ליין הטריחה את עצמה למזרח התיכון כבר לפני חודש כדי לחתום על מזכר הבנות משולש עם ישראל ומצרים לאספקת גז לאירופה, המשוועת לגיוון מקורות הגז הטבעי שלה. ותודה לוולדימיר פוטין שהביאנו עד הלום.
כעת, עם השינויים הגאופוליטיים הדרמטיים ועליית הביקוש, צפויים הרווחים של חברות האנרגיה הישראליות לטפס בתלילות ועימם גם צפי התמלוגים למדינת ישראל. תור הזהב של חברות האנרגיה הישראליות דופק בדלת. אבל מִקסום חלון ההזדמנויות שנפתח כעת בעבור חברות האנרגיה הישראליות אינו עומד להיות קל או פשוט. הרבה מאוד תלוי באופן שבו יתנהלו הן חברות האנרגיה והן המדינה, ובאופן שבו יוטמעו יכולות הפיתוח החדשות להפקת גז, תוך שמירה על סטנדרטים גבוהים של ביטחון סביבתי מצד המדינה ובקרה עצמית איכותית מטעם חברות האנרגיה.
ההתנהלות צריכה להיות נטולת קפיטליזם חזירי מצד אחד ומחאה ציבורית מופרזת מצד שני, מתוך הבנה שטכנולוגיית הגז הטבעי הוא חלופת ביניים מוגבלת בזמן, בדרך למעבר מדלק פוסילי מזהם לאנרגיה מתחדשת. ואם בחברות האנרגיה ההערכה היא שהמעבר יימשך בסביבות עשרים־שלושים שנה, הן צפויות לגלות שהשינויים עתידים להיות מהירים הרבה יותר. כפי שזה נראה עכשיו, למדינת ישראל ולחברות האנרגיה יש חלון של שלוש עד חמש שנים לנצל את ההזדמנויות חסרות התקדים שנוצרו ליצוא גז טבעי, לפני ששחקנים גדולים יותר ייכנסו לזירה. וגם זה כפוף לרמת היציבות או אי־היציבות באזור.
אם כן, זהו זמן טוב מאין כמוהו לריאיון עם יגאל לנדאו, מנכ"ל שותפות רציו אנרגיות, המחזיקה ב־15 אחוזים ממאגר הענק לווייתן השוכן כ־135 ק"מ ממערב לחיפה. אביו של יגאל הוא ישעיהו לנדאו, איש עסקים בן הדור הישן, קבלן, יזם ויצרן טקסטיל, ממקימי חברת טמבור ומי שהיה מבעלי השליטה בבנק אגוד. העסקים שמנהלת רציו היום נראים רחוקים שנות אור מהעסקים המשפחתיים של המאה הקודמת. משרדי החברה שוכנים בבניין סילון הישן ברחוב יהודה הלוי בתל־אביב. סביבתם, המאובקת מעבודות הרכבת הקלה, אינה מסגירה את ההתפתחויות האזוריות והגלובליות הרוחשות בשטח, מהסכמי אברהם ועד גלי ההלם של המלחמה באוקראינה, המגישים לו עכשיו את ההזדמנות הגדולה השנייה של חייו על מגש של כסף.
לנדאו: "מדינת ישראל משקיעה משאבים רבים באבטחת מאגרי הגז. אני מודע לביקורת, אבל אלו נכסים אסטרטגיים חיוניים. מבחינת תשתיות לאומיות אין הבדל בינינו ובין אתר אסטרטגי אחר כמו בתי הזיקוק או בית החולים רמב"ם"
חמוש בג'ינס שחורים ובלורית לבנה, לנדאו (62) שופע אופטימיות. "למדינת ישראל יש היום ביטחון אנרגטי", הוא פותח. "יש שני מאגרים פעילים עצמאיים לחלוטין, לווייתן ותמר – לווייתן מול חופי זיכרון־יעקב ותמר מול חופי אשדוד – ובקרוב תצטרף אליהן אסדת כריש המרוחקת 150 קילומטר מחופי ישראל".
הכטב"מים ששיגר חיזבאללה בשבת שעברה כדי לפגוע באסדה לא מערערים את הביטחון הזה?
"האירוע התרחש די רחוק מאיתנו, ובכל מקרה הכטב"מים יורטו במרחק גדול מאסדת כריש. הם אפילו לא התקרבו אליה. אנחנו מרגישים מוגנים היטב. מדינת ישראל השקיעה בצדק משאבים רבים באבטחת מאגרי הגז וברכישת כלי שיט מתאימים. אני מודע לכך שהמדינה ספגה לא מעט ביקורת, גם אנחנו, אבל בשורה התחתונה אלו נכסים אסטרטגיים חיוניים של מדינת ישראל. מבחינת תשתיות לאומיות אין הבדל בינינו ובין כל אתר אסטרטגי אחר שנמצא לסכנת פיגוע, בין אם זה בתי הזיקוק בחיפה, בית החולים רמב"ם או קניון הומה אדם".
כמה משקיעה מדינת ישראל בחליפת ההגנה על אסדת לווייתן?
"לא יודע, כמו שאני לא יודע כמה המדינה משקיעה בהגנה על בתי הזיקוק בחיפה. אנחנו חלק ממדינת ישראל הריבונית, והמדינה משקיעה באבטחת לווייתן כמו בכל דבר אחר. אני כן יודע לומר, שכפי שהתפרסם, הכנסות המדינה מגז ב־15 השנים האחרונות הן לא פחות מ־65 מיליארד שקל, כולל התמלוגים מכלל מאגרי הגז והמיסוי עליהם. מדינת ישראל נהנית מגז זול לייצור חשמל, ומרגע שהחל השימוש בו – זיהום האוויר במדינת ישראל פחת בעשרות אחוזים. נותר רק להצטער שרבע מהחשמל בישראל עדיין מיוצר בשימוש בפחם".
לנדאו צודק כשהוא אומר שמאגרי הגז הם נכס אסטרטגי הראוי להגנת המדינה. השאלה היא האם היחס בין עלויות ההגנה לגובה התמלוגים שחברות האנרגיה משלמות למדינה ראוי. ההשקעות באבטחת המאגרים אינן שקופות, וגם אם התמלוגים מעשירים את קופת המדינה במיליארדים, עלויות האבטחה הן בסדרי גודל לא פחותים. חליפת האבטחה מורכבת ממעגלים רבים הכוללים טכנולוגיות מתקדמות, כלי שיט מעל המים ומתחתיהם, סירות התערבות מהירות, מערכי מודיעין פעילים 24/7 הכוללים רחפנים, מצלמות וציוד אלקטרו־אופטי מתקדם, ופלגות של חיל הים שתפקידן להגן על האסדות. לא זו בלבד; בתקרית הכטב"מים היו מעורבים, כפי שפורסם, גם מטוס חמקן שהפעיל חיל האוויר וגם כלי שיט של חיל הים, כך שהיקפי האבטחה הם עצומים.
חברות האנרגיה, וכך גם צה"ל ומשרד הביטחון, מעדיפים להצניע את העלויות, והשורה התחתונה היא שלאזרח הקטן, שהובטחו לו הרים וגבעות מרגע שקרן השפע של תמלוגי הגז תתחיל לזרום, אין דרך לדעת מהו היחס האמיתי בין העלויות לתמלוגים. לא מן הנמנע שאין בכלל שורה תחתונה, ולא בטוח שיש מי שרוצה או יכול להרים את הכפפה. הנחת העבודה היא שכל פגיעה באסדה משמעותה פגיעה בחשמל שמגיע מהגז הטבעי לרחבי המדינה. זה אומר פגיעה בכולם, מבתי חולים ועד בתי מגורים, והשבתת חלקים שלמים של המשק. ומכיוון שכך, היעד של חליפת ההגנה הוא אפס פגיעה. לך תכמת את היעד הזה מבחינה כלכלית.
"להציב יעדים ריאליים"
כשאני שואלת את לנדאו על הצפי של משק הגז הטבעי, הוא מצטט את מומחי משרד האנרגיה, שלדבריהם "ניתן עדיין למצוא ברחבי המים הכלכליים של ישראל כמות זהה למה שהתגלה עד היום. ואם יש יותר מאלף BCM (מיליארד מטר מעוקב; פ"ר) בשטח שבין כריש, לווייתן ותמר, יש בקרקעית הים כמות דומה שעדיין ממתינה. עלויות החיפוש והקידוח אדירות, השקעה של מאות מיליונים בסיכון גבוה, וגם לא קל למשוך לכאן חברות זרות. שינויי הרגולציה של ועדת ששינסקי, ההגבלות על הייצוא של ועדת צמח, הדיונים והבג"צים על מתווה הגז הבריחו מכאן את המשקיעים הזרים. לישראל נוצר מוניטין של מדינה עם חוסר יציבות רגולטורית".
זוהי כמובן נקודת מבטו של לנדאו כמשקיע. לא בטוח שכל הפעילים החברתיים והסביבתיים שותפים לדעה הזו. אבל ללנדאו יש אמירה מעניינת נוספת, בנוגע לפעילות הסביבתית: "זו טעות לומר שמשבר האנרגיה באירופה נגרם רק מהתנהלותו של פוטין באוקראינה. המלחמה הציפה משבר שהחל להיווצר הרבה קודם, בעקבות עודף פופוליזם של פעילי סביבה שתקפו בשנים האחרונות כל דבר שלא היה אנרגיה ירוקה. הדברים הגיעו לכך שבמשך שנים אחדות מנע האיחוד האירופי מימון פרויקטים אנרגטיים שלא נכנסו למשבצת הירוקה. אלא שהפיתוח וההטמעה של טכנולוגיות אנרגיה ירוקה לא התקדמו מספיק מהר, וכך קרה שאירופה בכלל וגרמניה בפרט מצאו את עצמן תלויות כמעט לחלוטין בייבוא גז מרוסיה. כל זה בזמן שברוסיה עצמה לא הוטלו שום הגבלות על שימוש בגז או באנרגיה כלשהי. התוצאה האבסורדית היא שעודף הקיצוניות של הירוקים מכריח את גרמניה לשוב ולהפעיל תחנות פחם מזהמות. בגלל כל זה האיחוד האירופי הכריז כעת על גז טבעי כאנרגיית הביניים שתכסה על הפערים, עד שהעולם הנאור יוכל להתבסס על אנרגיה ירוקה".
לנדאו אומד את תקופת המעבר בשלושים שנה, אבל היעדים שהאירופים מציבים קרובים הרבה יותר; הם מדברים על 2030. "החוכמה היא לא להציב יעדים אלא לעמוד בהם", אומר לנדאו. "לא רק לחבק עצים אלא להיערך לעמידה ביעדים ריאליים".
מה זה אומר מבחינת ישראל?
"נכון לעכשיו, בלווייתן מפיקים גז בסדר גודל של 11 BCM בשנה, מתוך יכולת ייצור מקסימלית של 12. קרוב ל־70 אחוז מהגז הזה הולך למצרים ולירדן, והיתר ללקוחות בשוק המקומי. זו הפאזה שאנחנו מכנים לווייתן 1. אבל מכיוון שזהו מאגר ענק, המטרה היא להגדיל את היקף ההפקה ולייצא גם גז טבעי וגם גז נוזלי, מה שמביא אותנו לשלב לווייתן 2 שיקפיץ את ההפקה מ־11 ל־21 BCM. וכל זה על אותה אסדה, בטווח הזמן שעד 2025. אנחנו שוקלים כעת להביא לכאן אוניית הנזלה שתעגון במרחק 20־30 קילומטר מהחוף, מה שיאפשר לנו להיות עצמאים לגמרי ולא להיות תלויים בצוואר הבקבוק של העברת גז למצרים בצינור הקיים שהקיבולת שלו נמצאת בקצה. מעבר לכך יש תוכניות פיתוח נוספות של לווייתן, שמשמעותן עוד ארבע בארות ומתקנים נוספים על האסדה".
מערבה מכאן
תנופת האנרגיה הדרמטית במזרח הים התיכון נושאת בחובה הרבה אי־ודאות. עד כה תמרנה ישראל לא רע במרחב שבין מצרים לטורקיה, בין א־סיסי שזוכה על פי לנדאו ל"ציונים גבוהים ביותר של אמינות", לארדואן שארצו "הרוויחה ביושר את החשש להסתמך עליה בשוק האנרגיה". אבל תמונת שיתוף הפעולה האידילית כמעט בין ישראל למצרים ככוורת אנרגיה אזורית, עלולה להשתבש אם וכאשר יגיע רגע שבו רעיון שדה הגז לחופי עזה יחזור לזירה. כל עוד הרשות הפלסטינית שסועה בין יו"ש לעזה, הסיכויים לכך שואפים לאפס. אבל לא מן הנמנע שמצרים – אולי בשותפות עם ארה"ב ומדינות המפרץ – תנסה לבדוק את האפשרות להחיות את האופציה כחלק מהסדר מדיני עתידי. גם אם כרגע זה נראה כחלום באספמיה, יכולות להיות כאן הפתעות שישראל תיאלץ להתמודד איתן.
בשבוע שעבר ציטט אתר אל־מוניטור את שר האנרגיה המצרי טארק אל־מולא שנפגש בקהיר עם ראש קרן ההשקעות הפלסטינית, ואמר כי מצרים תומכת בזכות הפלסטינים לפתח את משאבי הטבע שלהם, ובראשם שדה הגז לחופי עזה. זו לא אמירה באוויר; בשנה שעברו חתמו מצרים והפלסטינים על מזכר הבנות ביחס לפיתוח רצועת החוף של עזה. על פי המזכר, המצרים יעבדו בשיתוף פעולה עם הפלסטינים להפיק את הגז ולשנע אותו. הרשות חברה בפורום המדינות מפיקות הנפט של מזרח הים התיכון לצד מצרים, ובעתיד יכולה להיות לכך משמעות ממשית. לישראל אין שום עניין לאפשר פיתוח של השדה, כל עוד חמאס שולט בעזה.
אולם כשם שישראל מאפשרת כעת הכנסת כספי תמיכה קטאריים לעזה, בדמות העברת כסף לממשלת מצרים והמרתו לדלק המועבר לעזה, ייתכן שבעתיד יימצא מנגנון שיאפשר הפעלה של השדה הפלסטיני וחיבורו לרשת ההפקה המצרית. האם זה מה שיהפוך את עזה מגיהינום לגן עדן? לא בטוח שכדאי להמר על זה.
בחזרה לרציו ולתוכניות הפיתוח. יגאל לנדאו חושף פן נוסף ומרתק בפעולת השותפות. בעקבות הצטרפות מרוקו להסכמי אברהם, ישראל ומרוקו נמצאות באחרונה בסוג של ירח דבש מדיני, דיפלומטי כלכלי וביטחוני. כזכור, הצטרפותה של מרוקו להסכמי אברהם הייתה חלק מעסקה כוללת שבמסגרתה הסכימה רבאט לחדש את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל בתמורה להכרה אמריקנית בריבונותה של מרוקו על סהרה המערבית. דא עקא, מזה עשרות שנים פועלת בסהרה המערבית מחתרת הפוליסריו שמתעקשת על זכותו של המיעוט הסהראווי לעצמאות. הסהראווים נתמכים גם על ידי אלג'יריה השכנה בדרישתם לעצמאות, ולפני שנים אחדות שיגרה איראן לשגרירותה באלג'יריה מדריכים שילמדו את אנשי הסהרה לחימה אורבנית. אבל מלך מרוקו מוביל כבר שנים את מדיניות הריבונות על סהרה המערבית, השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי.
כעת, עם ההכרה האמריקנית, יש תוכניות גדולות לפיתוח אזור הסהרה – כולל בניית נמל גדול בעיר דח'לה ומתקן התפלה ענקי באזור הצחיח. חברות אנרגיה בינלאומיות לטשו עיניים במשך שנים אל החופים הבתוליים של דח'לה, מתוך הנחה שהאזור עתיר במרבצי גז ונפט. אולם המצב הפוליטי לא אִפשר פיתוח. כעת, מספר לנדאו, ״בעקבות הסכמי אברהם והיחסים הטובים בין מרוקו לישראל העניקה מרוקו לרציו פטרוליום, שהיא חברה אחות של רציו אנרגיות הישראלית, זיכיון לחיפושי נפט לחופה המערבי של מרוקו באוקיינוס האטלנטי". זו בחירה מעניינת, המשקפת את מרקם היחסים ההולך ומתפתח במגרב ואת כניסתה של ישראל לאזור בשיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים.
