במשך 55 שנים נמנע הצלם מיכה בר־עם מפרסום הצילום היחיד במינו הזה – צנחן מניף דגל ישראל על כיפת הסלע. רק בתערוכה החדשה שלו במוזיאון תל־אביב – "לצלם ולשכוח", זה שְמה הפרוידיאני – הוא חושף אותו לראשונה לעיני הציבור. בסרטון שהתמונה נראית בו, אגב, בר־עם אומר ש"לא הסכים לתת את התמונה הזו למתנחלים" שרצו בה. במשך 55 שנים הסתפקנו כולנו בלית ברירה בסיפור בעל־פה על הנפת הדגל הכחול־לבן בראש כיפת הסלע למשך שעות מעטות – או דקות אחדות, לפי חלק מהגרסאות – ובתמונה מטושטשת בשחור־לבן שאותרה גם היא רק במאה ה־21, ובה אפשר להבחין בקושי בדבר מה התלוי ברישול על צריח הכיפה.
ממשלת ישראל בכבודה ובעצמה הוטרדה מאוד מדבר קיומו של התצלום המתעד את המעשה האסור, ממש כפי שהוטרדה מעצם המעשה. הדגל הונף בשעות הבוקר המאוחרות של כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967), ביום רביעי בשבוע. ישיבת הממשלה לגבי הישגי המלחמה נערכה חמישה ימים אחר כך, ב־12 בחודש, יום שני. חלק בלתי מבוטל ממנה – מדהים עד כמה בלתי מבוטל – הוקדש להנפת הדגל על הכיפה. אפילו השר בלי תיק דאז מנחם בגין הסתייג מהנפת סמל הריבונות העברית במקום קודש הקודשים היהודי: "אם זה נכון שהדגל שהונף על המסגד בטעות וצולם, והצילום הזה שפורסם מרגיז את המוסלמים – הרי לא נוכל להחזיר את המצב למה שהיה. אני מניח שהדגל הונף ללא פקודה, ואם מישהו צילם אותו – חבל".
הרמטכ"ל לשעבר צבי צור, נציג שר הביטחון, הצטדק וטען להגנתו שהנפת הדגל הייתה תקלה מקומית: "הטיפול במקומות הקדושים הוא כמעט מעל לכל דופי. יש איזו תקלה פה ושם. הייתה זו שגיאה טקטית שאיזה בחור הניף דגל על מסגד עומר". שר המשפטים יעקב שמשון שפירא הגיב: "או שהצנזור לא אסר את פרסום הצילום". צור הוסיף להצטדק: "זו הייתה טעות. ניגשתי להבטיח שדברים כמו הללו לא יקרו יותר. אין חיילים חייבים להצטלם עם נשק ביד סביב מסגד עומר".
דני בירן, הצנחן שהניף את הדגל על כיפת הסלע, הלך לעולמו לפני פחות משנה. לימים הוא הסתייג עמוקות מהמעשה. בספרו "איש על דגלו" שיצא לאור לפני שנים מעטות בהוצאת סטימצקי, הגדיר אותו "מיותר וטיפשי". מצד שני גם שחזר שם בהתרגשות את ההתרחשות, שהייתה בלי ספק רגע דרמטי בהיסטוריה היהודית. "ברגעים האלה, שבהם עמדנו מיכאל יבלו ואני בתוך מבנה כיפת הסלע, מחפשים את הדלת שדרכה נטפס אנחנו למעלה, לנקודה הגבוהה ביותר, לא נתנו דעתנו לאווירה המיסטית העוטפת סביב", הוא כתב שם. "לפנינו עמדה משימה, ושנינו היינו חדורי מוטיבציה לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. עד מהרה גילינו בקיר הדרומי של האולם את הכניסה למסדרון הצר המוביל למרומי הכיפה.
(עזרא) אורני, קצין הקשר החטיבתי, הנחה אותנו בדרכנו. זמן קצר קודם הוא עלה במסדרון הזה יחד עם הקמ"ן אריק אכמון כדי לנסות לתלות את הדגל. בגלל ירי צלפים לעברם, נאלצו השניים לרדת בבהילות בלי שהצליחו לסיים את משימתם. עכשיו התבקשנו אנחנו לעלות כדי לנסות לקשור את הדגל כיאות אל העמוד הניצב בקצה כיפת הזהב, כך שייראה לכל סביבותיו.
"מדרגות עץ הובילו אותנו בחלק הצר והחשוך שבין הכיפה הפנימית לכיפה החיצונית של המבנה עד שהגענו לדלת צדדית. פתחנו אותה ויצאנו בעדה אל החלק החיצוני התלול. לפנינו נותרה עדיין המשימה המסובכת של הטיפוס למרומי הכיפה. זיהינו מעין חציבה של מדרגות צרות בתוך אחד מלוחות הזהב, ותקענו בהם את קצות רגלינו, נזהרים לא להחליק ולמעוד. שרדנו את הקרב בפריצה לעיר, ולא הייתה סיבה הגיונית למות בהתרסקות מגג המבנה המקודש רק מפני שהתבקשנו לתלות את דגל ישראל במרומיו. בקטע האחרון של הכיפה, כשני מטרים לפני העמוד שעליו התנוסס חצי סהר, הגיעו המדרגות החצובות לסופן. נותר לנו לעשות רק עוד מקטע קצר, אבל חלק למדי וללא כל משענת אחיזה. טיפסנו על ארבע, לאט, בזהירות רבה, עד שיכולנו לבסוף ללפות את בסיסו של העמוד.
"קשרנו את הדגל היטב, בדקנו שהוא מתנוסס כראוי ברוח ועצרנו לרגע זקופים בקצה הנישא של כיפת הסלע כדי להביט על סביבותינו. ירושלים העתיקה השתרעה למרגלותינו בכל יופייה והדרה, מראה של פעם בחיים. רק קולות הנפץ ופרצי הירי החזירו אותנו אל קרקע המציאות, או במקרה שלנו אל הציפוי המתכתי של הכיפה התלולה".
מפקד פיקוד המרכז אלוף עוזי נרקיס תיאר לימים את השתלשלות העניינים מנקודת מבטו, למטה: "מיד עם הכיבוש טרחו צנחנים אחדים לטפס לראש כיפת הזהב של מסגד עומר ולהניף עליה את דגל ישראל. כשהגעתי לשם עם שר הביטחון (משה דיין, א"ס) והרמטכ"ל (יצחק רבין, א"ס) היה עמנו גם מאיר שמגר (הפרקליט הצבאי הראשי, א"ס), שנתן דעתו על כך והפנה את תשומת לבו של דיין. בהנחייתו הוריתי לאחד מאנשיי להוריד את הדגל. לא נזקקתי להסברים ארוכים כדי להבין שמראה הדגל בראש המסגד יזיק בתרומתו לשלהוב היצרים יותר משיועיל בקביעת עובדות".
"כך התגלגלה לה ההוראה בסולם הפיקוד עד שהגיעה גם אלינו", הוסיף וכתב בירן ז"ל בספרו. "חלפו רק ארבע שעות מרגע ההנפה ההיסטורית, וכבר נאלצנו לעשות את כל הדרך חזרה, לטפס במעלה המדרגות הצרות, לדחוף שוב את הדלת הכבדה שממנה יוצאים אל הגג ולהמשיך משם תוך סיכון רב עד למקום שבו נקשר הדגל אל עמוד הסהר. אופוריית הניצחון פינתה הפעם את מקומה לעוגמת נפש. הרגשנו מובסים משהו ומיהרנו לרדת משם שותקים ועייפים כדי להמשיך ולמלא את תפקידנו המבצעי".
