"איפה נוכל לשבת?" שאלתי את אברהם־יאיר ירד כאשר הוא הביע את הסכמתו להיפגש לריאיון, אחרי שחרורו ממעצר. "עוד אין לי תשובה", ענה, "קצת קשה לקבוע מקום לשבת בו כשאתה מורחק מהבית שלך". ביום שישי שעבר שוחרר ירד ממעצר שהוחזק בו במשך 90 יום. הוא ועורך דינו לא ממש יודעים מהן הסיבות למעצר. הצו שקיבל היה צו מנהלי שניתן מידי מערכת הביטחון; צו שאינו דורש חקירה, ראיות או נימוק.
ירד, בן 19, מתגורר בבית הוריו ביצהר ומשויך לקבוצות "נוער הגבעות". חוויית המעצר אינה זרה לו, אבל המעצר האחרון הוא חידה בעיניו, נעדרת צדק או היגיון בסיסי. המפגש הקודם שלו עם המשטרה התרחש בסוף חודש מרץ האחרון. "אחרי הפיגוע בבני־ברק", הוא מספר, "התארגנה הפגנה בירושלים, של צעירים שמחו נגד גל הטרור וקראו לממשלה להתעורר. נסעתי עם עוד שני חברים, שניהם קטינים. באמצע הדרך מהשומרון לירושלים, באזור גוש שילה, ניידות משטרה הורו לנו לעצור בצד. משהו כמו 20 שוטרים ובלשים יצאו מארבע ניידות, שלפו אותנו בכוח מהרכב, נתנו לנו מכות ולקחו אותנו למעצר".
אמרו לכם על מה?
"בחקירה אמרו לנו שיש נגדנו חשד לקשירת קשר לביצוע פשע. זה הגיע משום מקום, לא הבנו מה רוצים מאיתנו. החוקרים הטיחו בנו כל מיני דברים שאנחנו חשודים בהם. העדפנו לשמור על זכות השתיקה ולא שיתפנו פעולה".
חוקרי המשטרה ניסו להיתלות בחומר בעירה ומוט מתכת שהיו ברכב, אך הנער שהמכונית הייתה ברשותו הסביר שאביו הוא בעל משק, וכי הוא נסע להביא לו דלק עבור הטרקטורים. "כשבאו להאריך את המעצר בבית משפט השלום בירושלים, השופט ראה את חומר החקירה והורה לשחרר אותנו מיד. הקטינים שבו לבתיהם. אותי הסכימו לשחרר בהתחלה רק עם צו הרחקה מיהודה ושומרון. לא הסכמתי לתנאי הזה ונשארתי שמונה ימים במעצר עד שהושגו הבנות".
בסופו של דבר הושגה פשרה בין עורכי דינו של ירד למשטרה, וסוכם על שחרור למעצר בית של חמישה ימים בתחומי הקו הירוק, שלאחריהם יוכל ירד לשוב לביתו ולשים את הסיפור מאחוריו. הוא העביר את הימים הללו בביתם של קרובי משפחה ברמת־גן, ושעה לפני פקיעת ההגבלות החל לארוז את חפציו לקראת חזרה הביתה. הוא לא העלה בדעתו שכאן זה רק מתחיל.
"כל פעם שהיה נראה לי שהכול נגמר, פתאום בום. נופלים עליך עם עוד משהו – עוד צו, עוד הרחקה, עוד הגבלות. לקחו לי את הבית, לקחו לי את העבודה, כעת אני מנסה להשתקם למרות הכול"
"במהלך אותם ימים שהייתי במעצר בית, לא הפרתי את הצו ולא עשיתי שום דבר בעייתי, ואחרי חמישה ימים הייתי בטוח שזה מסתיים", הוא מתאר. "התקשרתי לקבלן שאני עובד אצלו בבנייה, וקבענו שלמחרת אחזור לעבוד. ואז הגיעו פתאום בלשים מימ"ר תל־אביב למקום שבו היה מעצר הבית. בהתחלה חשבתי שהם רוצים רק לוודא שאני באמת במעצר ולא ברחתי. אבל אז, כשאני כבר בדרך לחזור הביתה, הם נתנו לי צו מעצר מנהלי, הורו לי להתארגן תוך שלוש דקות ולקחו אותי לכלא. לא אמרו לי על מה ולמה. אין חקירה, אין חשדות – רק צו מנהלי שמורה לקחת אותי למעצר".
כמה ימים לפני חג הפסח הובא ירד למתקן הכליאה במגרש הרוסים בירושלים. "הכניסו אותי לתא קטנטן. שניים על שלושה מטרים, שתי מיטות. בלי חלון, בלי טלפון, בלי יכולת להתאוורר ובטח שלא לפגוש אף אחד. התא מיועד ל'מעצר ימים', עבור מי שמגיעים למעצר קצר, וממנו, אם הם ממשיכים לכליאה ממושכת יותר, מעבירים אותם לאגפים עם תנאים יותר סבירים. אני הייתי בחדר הזה 90 יום בלי יכולת לצאת.
"זה סבל שאתה לא רואה את הסוף שלו, לא יודע איך שרדתי את זה", אומר אברהם בגילוי לב. "רק חיכיתי להשתחרר משם. כל יום פשוט עובר בלי כלום, מסתכל על התקרה. ניסיתי ללמוד קצת. מדי פעם היו מכניסים עציר לחדר שלי, הוא היה כמה ימים ועובר הלאה. הייתי מפתח שיחה עם מי שהגיע, לרוב אסירים פליליים. בהתחלה ידעתי על חברים שלי שנמצאים גם במעצר, וביקשתי שיכניסו מישהו מהם לתא שלי. לא הסכימו. במקלחות המים בצבע חום, אוכל מגיע פעמיים ביום בחמגשית. כשביקשתי לקנות פתילייה מהקנטינה כדי להכין לי אוכל בתא, היא הגיעה רק אחרי כמה שבועות".
מה למשל עשית בשבת?
"עשיתי קבלת שבת לבד או עם מי שהיה איתי בתא. זה לא מצב רגיל. מסיבות לא ברורות לא נתנו לי ללכת לבית הכנסת בכלא. היציאה היחידה שהייתה לי זה שעה בבוקר לחצר, וגם זה – אם לא יצאתי בדיוק ב־7:00 והייתי מתעכב דקה, היציאה הייתה נשללת ממני. עצורים מנהליים צריכים להיות בתנאים הכי טובים שיש בכלא, כי הם לא עצורים בחשד לעבירה מסוימת, לא נחקרים, אלא צו חסוי הביא אותם למעצר. אבל במקרה שלי זה היה הפוך. העבריינים הכי גדולים, בכירי ארגוני הפשיעה, המחבלים הכי קשים – לא מקבלים יחס כזה גרוע כמו שנתנו לי", משוכנע ירד.
בקשותיו של ירד לעבור לאגף התורני או לאגף שמור אחר בכלא, לא נענו. וכך הוא נשאר שלושה חודשים בתא הקטן, כמעט לבדו. "נתנו לי ביקור הורים פעם בשבועיים, במשך חצי שעה מבעד לזכוכית", הוא משחזר. "לא היה לי קשר עם העולם, פשוט מנותק ומתוסכל. בתחילת המעצר היה דיון בבית משפט, אבל ברגע שמדובר בצו מנהלי והשב"כ מעורב בו – השופט לא באמת מפעיל שיקול דעת. הוא לא רוצה להתעסק עם שיקולים ביטחוניים, ונותן להם מה שהם מבקשים. ערערנו גם לעליון, והצו נשאר על כנו".
לאורך כל הזמן הזה ניסיתם, אתה או עורכי הדין שלך, לשאול למה בעצם אתה עצור? אולי ניסית לחשוב בינך לבין עצמך אם עשית משהו, או נפגשת עם אדם שהוביל לאיזה חשד נגדך?
"אני גר ביצהר ויש לי פאות. זו כנראה סיבה מספיק טובה לעצור אותי ולהחזיק אותי בתא קטנטן שלושה חודשים", טוען ירד. "במערכת הביטחון אנשים מספרים לעצמם סיפורים שהם נלחמים בקיצוניים משני הצדדים, וכדי לבסס את הסיפור הזה מחפשים כל מיני אנשים להתעלק עליהם. אז הם פועלים כאילו יש אלימות משני הצדדים. אבל בסוף את מי עוצרים בטרור היהודי המדומיין הזה? יהודים שהיו בדרך להפגנה. זה מה שהם מצאו אחרי 19 נרצחים יהודים".
ירד ספר את הימים וציפה לחזור למסלול חייו – לעבודה שמצא כפועל בניין, לטיפול במשק המשפחתי שכולל תרנגולות ועיזים, ולביתו ביצהר. אבל ימים ספורים לפני השחרור קיבל צו נוסף. התברר לו שהוא אכן משתחרר סוף־סוף מהכלא, אך נגזרה עליו הרחקה מלאה במשך חצי שנה מכל שטחי יהודה ושומרון, כולל בית מגוריו, ואיסור על יצירת קשר כלשהו עם כמה עשרות מחבריו.
"כל פעם שהיה נראה לי שהכול נגמר, פתאום בום. נופלים עליך עם עוד משהו – עוד צו, עוד הרחקה, עוד הגבלות", הוא אומר בכאב. "לקחו לי את הבית, לקחו לי את העבודה, כעת אני מנסה להשתקם למרות הכול". את הימים האחרונים עשה אצל חברים באזור המרכז, וכעת הוא מחפש עבודה ודירה בשכירות לחודשים הקרובים.
פרקליטו ניסה לערער על צו ההרחקה והמגבלות שהוטלו עליו. "הוא אמר להם שיש לי עבודה, שהבית שלי שם, אבל זה לא עניין אותם. התחושה היא שהם מעל החוק. הם אומרים משהו, אז השופט מקבל את זה".
שי ורינה, הוריו של אברהם־יאיר, מתחו ביקורת חריפה על היחס כלפי בנם. לדבריהם, "מדובר ברדיפה מסוכנת ונטולת רסן מצד מערכת הביטחון שמופנית כלפי הימין וציבור המתיישבים כבר שנים רבות, ששיאה הגיע להרג הנער אהוביה סנדק לפני כמעט שנתיים". עוד הוסיפו ההורים כי "באופן תדיר מוצאים את עצמם עשרות פעילים עם צווי הגבלה דרקוניים, שמוצאים כנגדם בכמות סיטונאית ללא משפט וללא ראיות. נראה כי כשמדובר בפעילי ימין היד קלה על ההדק, ודי בכיפה גדולה, פאות ארוכות ודעות שאינן עולות בקנה אחד עם מדיניות השמאל, כדי להצדיק כל כלי דרקוני באשר הוא".
מה הכי מכביד עליך כעת?
"קודם כול ההבנה שחצי שנה אני לא יכול לראות את הבית שלי, את החדר והמיטה שלי. מעבר לכך, המחשבה הזאת שבגל טרור קשה עם 19 נרצחים, כשיהודים הולכים בפחד בכל רחבי הארץ, אתה מבין שמערכת הביטחון, במקום להיות על סיכול הפיגועים, משקיעה כל כך הרבה בסיפור הזה של טרור יהודי ואלימות משני הצדדים, עד ששולחים לשלושה ילדים שנמצאים בדרך להפגנה ארבע ניידות, בלשים, יס"מ. הכול בשביל הדמיון הזה. קיבלתי כמה פעמים צווים מנהליים, מעצרי בית או הרחקה מיישובים מסוימים, אבל אף פעם לא הייתי במצב כזה שאסור לי לחזור הביתה או לדבר עם חברים. אני רואה יהודים נרצחים, ושעתיים אחרי זה עוצרים אותי כאילו אני איזה עבריין. מקווה מאוד שיפסיקו לגמרי לעשות את הדבר הזה. ארגוני טרור מנסים לרצוח אותנו ובסוף מתנפלים עלינו עם כל הצווים המנהליים האלה".
"אם יש נגדי משהו", הוא אומר, "חשדות רציניים, ראיות לעבירה – תבואו, תחקרו, תציגו לבית משפט ותנהלו את זה בצורה חוקית ונורמלית. הדרך הזאת של צווים מנהליים היא פשוט עקיפת בתי המשפט, עקיפת המערכת החוקית ופגיעה בזכויות שלי עם חומר שגם השופטים לא רואים. הכול ממוסמך בסודיות והערכות מודיעין, ואין שום כתב אישום או תוצאה לכל המעצרים האלה. ממש סתם".
כביש עוקף חוק
מעצר מנהלי מאפשר למערכת הביטחון לכלוא אדם ללא משפט, חשד מבוסס או אישומים – ולמעשה לכלוא אדם חף מפשע אם במערכת הבטחון מניחים כי יש חשש שיפגע בביטחון המדינה. מקורה של היכולת השנויה במחלוקת נעוץ עוד בתקנות שעת החירום של המנדט הבריטי. על פי החוק הנוכחי, הסמכות להטיל צו מעצר מנהלי נתונה בידי שר הביטחון בלבד, ולתקופה של שלושה חודשים. כדי להמשיך במעצר מעבר לתקופה הזו, יש לחדש את החתימה על הצו. הרמטכ"ל רשאי להוציא צו מעצר למשך 48 שעות, שבמהלכן יובא העציר למשפט בדלתיים סגורות.
בישראל מוחזקים כיום במעצר מנהלי יותר מ־500 בני אדם, כמעט כולם פלסטינים ומיעוטם הקטן ערבים אזרחי ישראל. בתקופה שבה נעצר ירד הוחזק במעצר מנהלי יהודי נוסף, והוא שוחרר כמה שבועות לפניו. מי שמנהלים כיום את המאבק נגד הכלי הזה, הם בעיקר גופי שמאל כמו האגודה לזכויות האזרח, בצלם ודומיהם. אחד ממבקריו החריפים של המעצר המנהלי היה מנחם בגין, שכינה אותו "לא חוקי ולא מוסרי". בהגיעו לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון הוא לא ביטל לחלוטין את החוק בעניין זה, אך קבע כי העצירים יובאו בפני שופט.
"מעצר מנהלי זה כלי שקיים כמעט בכל המדינות הדמוקרטיות", מסביר פרופ' משה כהן־אליה, מומחה למשפט חוקתי מהמרכז האקדמי למשפט ולעסקים. "בדרך כלל כשעוצרים אדם זה משום שיש לנו ראיות או חשד לביצוע עבירות פליליות, וכך לוקחים אותו לחקירה או מענישים אותו על דבר שעשה בעבר. אבל במעצר מנהלי אין עונש או חקירה על דבר שהאדם עשה בעבר, אלא מעצר צופה פני עתיד. עוצרים מישהו לא כי הוא עשה משהו, אלא כי שיש חשש שיום אחד הוא עלול לעשות משהו שיפגע בביטחון המדינה.
"בהחלט יש פה דבר חריג, כי גם כשהעצור מבקש לדעת על מה הוא נעצר – אי אפשר לומר לו. שר הביטחון שחותם על הצו חותם גם על חיסיון, וכך העציר לא יכול להתמודד עם החשדות נגדו ולהתגונן מפניהם. העצור יכול כמובן לעתור לבית משפט נגד מעצרו, אך גם אז הוא אינו יכול להיחשף לסיבת המעצר, אלא מסמיך את השופט לראות את הפרטים המסווגים ולהחליט אם לאשר את המעצר. אבל גם כשהשופט רואה את מה שיש לגורמי הביטחון להציג, הוא לא יכול באמת להפריך את הטענות ולהתעמת איתן".
ואכן, האפשרות לערער על המעצר איננה בעלת משמעות של ממש. מחקר שערכה בשנת 2012 שירי קרבס, שהייתה עוזרת משפטית של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית ביניש, מצא כי על אף האפשרות לערער על מעצר מנהלי, ב־322 תיקים שבדקה והגיעו לפני שופט – לא חל שינוי והמעצר נמשך כהרגלו.
במהלך מעצרו של ירד פנתה קבוצה של חברי כנסת מחמש מפלגות במכתב חריף לשר הביטחון בני גנץ, בדרישה לבטל את צו המעצר באופן מיידי. במכתבם ציינו חברי הכנסת כי הצו מאפשר לעקוף את בית המשפט, וכי הוא "הגיע על רקע מעצר קודם של הנער שהתרחש שבועיים לפני כן בידי בלשי ימ"ר ש"י, כשהיה בדרכו להפגנת מחאה לאחר הפיגוע הרצחני בבני־ברק. כמה ימים לאחר מכן הורה בית המשפט לשחררו מחוסר ראיות. למרות החלטת בית המשפט, ימים ספורים לאחר מכן הורית על מעצרו בהליך מנהלי, תוך רמיסת החלטת בית המשפט".
כעת מבקש ירד, באמצעות עורך הדין עדי קידר המייצג אותו מטעם ארגון חוננו, לערער לבית הדין הצבאי בכלא עופר על הצו אשר מונע ממנו להגיע לביתו ולשוב לעבודתו. עו"ד קידר אף הגיש תלונה על היחס שספג מרשו בחקירה. "שב"כ ממשיך לעשות כבתוך שלו, והפעם יש עליית מדרגה כאשר אנשי השב"כ לא בוחלים בשיטות נלוזות ובאיומים", טוען עו"ד קידר. "בעת מעצרו של אברהם, נציג השב"כ אמר לו שהוא ידאג שלא יראה אור יום. גם ביציאתו האיומים נמשכו. הדבר הזה חייב להיות מטופל באופן ישיר. לא ייתכן שעובד ציבור ידבר כך לאזרח שלא עשה דבר, אין ראיות נגדו והוא לא עמד למשפט. הגשנו תלונה על ההתנהלות הזאת מצד אנשי השב"כ. המעצרים המנהליים פסולים מעיקרם. אם מערכת הביטחון לא מסוגלת להתמודד עם כמה ילדים, לאסוף נגדם ראיות ולהעמיד אותם לדין, אז אני מטיל ספק בכל המידע שמהווה בסיס למעצר הזה".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "כוחות משטרה שהיו בפעילות מבצעית זיהו את החשוד יחד עם חשודים נוספים ובהתאם ביצעו את מעצרם. דינן של הטענות להיבדק על ידי הגורמים המוסמכים לכך".
משירות בתי הסוהר נמסר: "החזקת העצור נעשתה בהתאם לתנאים הפיזיים של מתקן הכליאה והנחיות הביטחון הרלוונטיות עבורו. לא נרשמו פניות מצידו בבקשה לעבור לאגף תורני".
תגובת שירות הביטחון הכללי: "ההליך המשפטי בעניין מעצרו המנהלי של אברהם ירד התנהל תחת צו איסור פרסום, ועל כן לא ניתן להתייחס בהרחבה לכלל הסוגיות העולות בפנייתך. בתמצית יצוין, כי על פי המודיעין שבידי שב"כ, אברהם ירד מעורב באופן מתמשך בפעילות אלימה כלפי פלסטינים בכל הגזרות, וזאת על רקע אידאולוגיה קיצונית ואלימה שבה הוא אוחז. שירות הביטחון הכללי פועל בהתאם לייעודו וחובתו על פי דין על מנת לסכל פעילות טרור מכל סוג, ללא קשר לזהותו ומוצאו של האיש שממנו נשקף הסיכון הביטחוני. צווים מנהליים, ובכלל זה צו מעצר מנהלי, נתונים לביקורות שיפוטיות קפדניות ומחמירות, אשר בוחנות את ההצדקה והצורך בנקיטתם. במקרה זה ניתן לציין, מבלי לפגוע בתוקפו של איסור הפרסום, כי מעצרו המנהלי של מר ירד נבחן ואושר על ידי הגורמים המוסמכים לכך".
