הסופר קים סטנלי רובינסון ממשיך לייצר רבי־מכר על מושבות במאדים, אילון מאסק מדבר במונחים מעשיים על יישוב הפלנטה הסמוכה, ובחוג למדע המדינה באוניברסיטת ייל אפילו ניסחו חוקה בת 30 עמודים למושבה במאדים. לא לגמרי ברור מה הסיכוי המעשי למושבה כזו, אבל השאלה כיצד היא אמורה להתארגן דורשת חשיבה נוספת.
ההצעה של ייל עוסקת בהפיכת המושבה במאדים לדמוקרטית, ולכך חותרת גם הצעה קודמת שפורסמה באתר Space Legal Issues. אולם תחילה יש להתייחס לשאלה קשה יותר: האם לא נכון לאמץ עבדות חוזית במושבה במאדים?
כאשר יוּשב העולם החדש, היה נהוג שעובדים חותמים על חוזים רב־שנתיים: הם מקבלים הסעה מעבר לים, ובתמורה מוותרים על חלק מרווחיהם ומחירותם. עבדות חוזית נבדלת מעבדות במובן זה שהעובדים בוחרים בה מרצון. אולם מרגע שנחתם החוזה העובדים נמצאים במצב לא נוח, במובן הכלכלי ובמובן הדמוקרטי. ברגע שהם נוחתים בעולם החדש – במקרה שלנו, במאדים – אין להניח שהם יזכו להגנת המוסדות המשפטיים הרגילים.
קל להטיף נגד עבדות חוזית, אך יש לה תפקיד חשוב אחד: היא יוצרת תמריצים למימון המסע מלכתחילה. אם אדם צריך לממן את המסע שלו למאדים, ואז לקיים את עצמו כשיגיע לשם, הוא לא היה הולך. אבל אם תאגיד עסקי מסוגל לשלוח כמה אלפי אנשים, לשמור לעצמו מחצית מהרווחים ולנהל את העניינים, סיכויי ההצלחה של מסע כזה גדלים – לפחות בעוד כמה עשרות שנים, כשהטכנולוגיה תתקדם יותר.
אפשר לאסור עבדות חוזית במאדים, אם חברה דמוקרטית תחליט על כך; אך דחוף יותר להידרש לסוגיה מאשר לזכויות השיתופיות החדשות שיהיו לבני מאדים החדשים, פשוט משום שאם אנשים עניים לא יוכלו להירשם למסעות הממומנים האלה, ייתכן שרק מיליארדרים יוכלו לבקר שם, ושאלת אופי הדמוקרטיה שם תתייתר.
המוסר של רוב בני האדם פוּתח בחברות עשירות ודמוקרטיות, שרוב אזרחיהן יכולים להרוויח את מחייתם בעצמם, או לקבל אותה ממדינת רווחה חברתית ממומנת היטב. אף אחת מההנחות הללו לא מתקיימת במאדים, שההתיישבות בו תהיה – לפחות בתחילתה – כלכלת טרום־קיום. התוצאה היא שחוקות מציאותיות עבור מאדים כנראה יפגעו מאוד במוסר של המעמדות המשכילים.
אפשרות נוספת לחוקת מאדים היא לגרום לממשלת ארה"ב לממן את המסע ולהחיל גרסה כלשהי של חוק צבאי על המיזם, כמו זה שמתקיים על נושאת מטוסים. מסעות מוקדמים של נאס"א התבססו על פיקוד צבאי ולא כללו דמוקרטיה. אני תומך בתוכנית כזו, אך גם מזכיר שחקר החלל במימון הממשלה האט אותו דרמטית מאז שיאו בשנות השישים והשבעים. המגזר הפרטי הוא שהחיה את העניין בהתיישבות במאדים.
באופן אידיאלי הייתי רוצה שקבוצה דתית תיישב את מאדים, ולא הממשלה או תאגיד זה או אחר. אחרי הכול, קבוצות פוריטניות עזרו ליישב את צפון אמריקה, והיו להן האחדות ותחושת השליחות המאפשרות מאמץ קשה ומסוכן מאוד. באופן דומה עזרו המורמונים ליישב את המערב האמריקני. אין פלא שרבות מהממשלות המוקדמות באמריקה הסתמכו על יסודות תיאוקרטיים חזקים. אני לא רואה בתיאוקרטיה שיטה יעילה או צודקת, אך אם שאלת המפתח היא הנעת המתיישבים, אזי יש להתייחס ברצינות לאפשרות הדתית. כמו עבדות חוזית, הדבר יכול לשרת מטרה מעשית.
עם זאת, ייתכן שיהיה קשה להשיג מתיישבים דתיים שמוכנים לנסוע למאדים. חופש דת יחסי זמין במקומות רבים על פני כדור הארץ. לקורבנות רדיפה דתית, למשל בצפון קוריאה, יהיה קל הרבה יותר – עכשיו ואולי בכל זמן בעתיד – לבקש מקלט בדרום קוריאה יותר מאשר לצאת למסע מסוכן למאדים.
אני חושש ששום חוקה מציאותית ליישוב מאדים לא תהיה פופולרית במיוחד בציבור הרחב. מסעות חקר ותגלית נוטים לעודד יסודות לא דמוקרטיים או אנטי־דמוקרטיים חזקים. אולי הטוב ביותר שאפשר לקוות לו הוא חתירה לפילוסופיה דמוקרטית מאוד בחיים על כדור הארץ, מתוך הבנה שמאדים יפעל בתחילה באורח שונה מאוד.
האם אנו יכולים לקבל ולאמץ מערכת דיאלקטית וסותרת כזו של נקודות מבט? האם התשובה הנכונה לשאלה המהותית של התארגנות החברה יכולה להיות תלויה בשאלה על איזה כוכב לכת אנו מדברים? האם כמה ספקנים יכולים לטעון שעם התחזקותם של ערכים בלתי ליברליים על פני כדור הארץ, עדיף שמאדים יציע דווקא חלופה דמוקרטית במיוחד? כל אלו שאלות נכונות. הוויכוח על חוקת מאדים מעניין, אבל הוא גם עלול להיות מוקדם מדי.
טיילר קוואן הוא בעל טור בבלומברג ומרצה לכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון
