לפעמים קוראים לזה סוריאליזם, לפעמים ציניות. מה שבטוח הוא שהיה צריך לשפשף טוב טוב את האוזניים כדי להאמין: ולדימיר פוטין מסביר השבוע במהלך הפסגה המשולשת בטהרן מדוע "הפתרון היחיד" למלחמת האזרחים בסוריה הוא "בדרכים דיפלומטיות בלבד, תוך כיבוד זכויותיה הריבוניות של סוריה, עצמאותה, אחדותה ושלמותה הטריטוריאלית".
כן, זהו אותו ולדימיר פוטין שרק לפני חמישה חודשים פלש לאוקראינה בתואנה מפוברקת שנאצים השתלטו על המדינה, הפציץ את הבירה קייב, החריב ערים שלמות על יושביהן ויצר גל פליטים חסר תקדים באירופה. אז אפשר לקרוא לזה סוריאליזם פוליטי, לייחס זאת לציניות המוכרת של פוטין או לשוב ולצטט קטעים נבחרים מ"1984" של ג'ורג' אורוול. זה לא משנה. העובדות בשטח הן שאחרי כל הדיווחים על כך שוולדימיר פוטין חולה, שהוא סובל מסרטן בדרגה 4 בבלוטת התריס, ושהוא שותה דם איילים בניסיון להתחזק – התייצב השבוע נשיא רוסיה לפסגה משולשת בטהרן כאילו מעולם לא הפריד שולחן ארוך בינו ובין העולם החופשי. ועדיין, סימני השאלה עומדים בעינם. בניגוד לארדואן שהתקבל בטקס מלא בארמון הנשיאות בטהרן, הרוסים העדיפו משום מה לדלג על הקטע. מכוניתו המשוריינת של פוטין הגיעה עד פתח הכניסה לארמון, שם הוא נראה עולה במדרגות בכבדות לא אופיינית.
אבל נניח לרגע לעיסוק בבריאותו של ולדימיר פוטין, מרתק ככל שיהיה. לא זה היה המוקד של השבוע. פוטין נחת השבוע בטהרן פחות משבוע לאחר ביקורו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן במזרח התיכון. סמיכות הביקורים היא ביטוי חד־משמעי לרמת המתיחות הבין־גושית בכלל ולמתיחות האזורית, המזרח־תיכונית, בפרט. פרט ליציאה חטופה לביקור תחזוקה בטג'יקיסטן, זוהי יציאה ראשונה של פוטין מחוץ לגבולות רוסיה מאז פרצה המלחמה באוקראינה. כל ביקור של פוטין נושא עימו מסר סמלי, וגם הפסגה בטהרן אינה יוצאת מן הכלל. המפגש המשולש עם נשיאי איראן וטורקיה נועד לאותת לעולם שלמרות הסנקציות, רוסיה רחוקה מלהימצא בבידוד בינלאומי. אבל מכיוון שהרוסים לא רוצים לייצר אפילו ברמז אווירה כאילו הבידוד בכלל מקשה עליהם, העילה הרשמית לפסגה בטהרן הייתה מצב העניינים בסוריה. וכדי לאותת שעולם כמנהגו נוהג, ההודעה הייתה שהשיחות בטהרן יהיו במתכונת "שיחות אסטנה", שהן הפורום הרוסי הקבוע לדיונים במצב בסוריה.
שבוע אחרי ביקורו של נשיא ארה"ב במזרח התיכון, לאיראן יש סיבה לדאגה. ההכרזה על הקמת סוג של ברית או מערך צבאי ישראלי־ערבי בהנהגה אמריקנית, בהחלט מטרידה את האיראנים
לכאורה, הסיבה המיידית לפסגת טהרן היא הכרזתו של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן בראשית יוני, ולפיה בקרוב תפתח טורקיה במבצע צבאי חדש בצפון סוריה. אז נכון, לפוטין, פטרונו של בשאר אסד, אין עניין שהטורקים יפתחו שוב במבצע רחב היקף בצפון סוריה, שיחזק את כוחות המורדים באסד. אבל העובדות הן שמאז ההכרזה חלף חודש וחצי. כלומר, הצורך לעצור את המבצע אולי חשוב, אבל לא באמת דחוף. לא בגלל זה מכנסים פסגה בטהרן. לפיכך, המסר שלפיו הפתרון בסוריה צריך להיעשות "בדרכים דיפלומטיות בלבד, תוך כיבוד זכויותיה הריבוניות, עצמאותה, אחדותה ושלמותה הטריטוריאלית של סוריה" אינו רק אירוניה פוטיניסטית במיטבה, אלא גם מסר לעולם. מסר שלפיו המלחמה באוקראינה אינה מחלישה בשום צורה את אחיזתה של רוסיה במזרח התיכון ובבסיס הבית שלה בסוריה.
אבל למרות העמדת הפנים האמיצה, החיים ברוסיה אינם כשהיו. מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, רוסיה מבודדת כפי שלא הייתה מאז סוף המלחמה הקרה. השפע המערבי נעלם מן החנויות, הבנקים הרוסיים נתונים לסנקציות בינלאומיות כבדות, והאזרח הרוסי כבר לא יכול למשוך מטבע זר כאוות נפשו או לטוס לכל מקום בעולם. אפילו שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב נאלץ בחודש שעבר לחזור בבושת פנים למוסקבה לאחר שבולגריה, צפון מקדוניה ומונטנגרו, מדינות שבימים היפים של העידן הסובייטי היו חלק מהגוש המזרחי, לא אישרו למטוסו לעבור בשטחן האווירי. לא רק הן כבר לא שועות לצווי הקרמלין. גם קזחסטן, מדינת מפתח מבחינת רוסיה, כבר לא מצייתת להוראות ממוסקבה והיא התיישרה לפי הסנקציות הבינלאומיות.
אז כן, רוסיה מדינה חזקה מאוד, וההרס האיום באוקראינה מוכיח מה היא מסוגלת לעשות. אבל יש בקיעים בחומה, והשבוע הם ניכרו גם בפסגה בטהרן, ביחסי הכוחות בין פוטין לארדואן. בימים כתיקונם, מאזן הכוחות האישי והמדיני נוטה באופן ברור לטובת פוטין ורוסיה. מאז פרשת הפלת המטוס הרוסי בידי טורקיה בעיצומה של המלחמה בסוריה, דאג פוטין לצרוב היטב במוחו של ארדואן את התוצאות הכואבות של התגרות כלשהי בסמכותה של רוסיה. "נסתדר גם בלי המשמשים המיובשים שלהם", אמר אז פוטין בציניות היבשה והמוכרת, ובבת אחת סגר את הייבוא החקלאי מטורקיה לרוסיה וחתך באבחת סכין גם את התיירות הרוסית לטורקיה.
אבל הזמנים השתנו. המלחמה באוקראינה משנה את המאזן ומשחקת לידיו של ארדואן. והוא, צריך לומר, מנצל אותה עד תום. הוא לא חושש לעורר עליו את זעמה של רוסיה, ומוכר לאוקראינה רחפנים שפעילותם משנה את כללי המשחק לטובת הכוחות האוקראיניים וגורמת אבדות מביכות לרוסים. במקביל פותח ארדואן את שערי הריביירה הטורקית ליאכטות של אוליגרכים רוסים, ומאפשר להם לברוח מן הסנקציות לטובת חיים טובים יותר לחופי הים השחור. ולא בטוח שהוא ימהר לפעול בסוריה. מבחינתו, מעמדו כמנהיג היחיד בעולם שיכול לארח שיחות בהשתתפות רוסיה ואוקראינה ולהגיע להסכמה על ייצוא חיטה דרך נמלי הים השחור, שימנע משבר מזון עולמי, עדיף לאין שיעור על הרפתקה חולפת בסוריה. ואכן, במהלך הפגישה בין השניים הודה פוטין לארדואן על מאמציו "לתווך במשא ומתן הקשור לסוגיות מזון ובעיות ייצוא החיטה דרך הים השחור".
ובלי עקיצה קטנה אבל גדולה אי אפשר. לפני ארבע שנים, לאחר שפוטין ייבש היטב את ארדואן וטרח להשפילו כהוגן, הוא זימן אותו לפגישת פיוס בקרמלין. וגם אז, הוא נתן לו לחכות. הטלוויזיה הרוסית תיעדה אז את השניות הארוכות שבהן ארדואן ממתין בפנים אטומות, בעוד עוזריו מסדרים במבוכה את עניבותיהם בהמתנה לפוטין. אלה היו שתי דקות ארוכות במיוחד. השבוע, ארדואן עקץ בחזרה. הטלוויזיה הטורקית תיעדה את הסיטואציה בליווי שעון עצר: פוטין הבודד ממתין לארדואן בארמון הנשיאותי בטהרן, אבל ארדואן מתמהמה. השניות נוקפות, ואז, רגע לפני שמסתיימת דקה ארוכה ומורטת עצבים, נכנס המנהיג הטורקי והשניים מפשירים בחיוכים. אפשר לומר נו, אנקדוטה. אולי. אבל האם בימים אחרים ארדואן היה מניח לפוטין להמתין לו? נראה שלא.
אויבו של אויבי
אז רוסיה מבודדת כעת כפי שלא הייתה מאז תום המלחמה הקרה, וגם איראן נמצאת במצב בהחלט לא קל. שבוע מאז ביקורו של נשיא ארה"ב במזרח התיכון, לאיראן יש סיבה לדאגה. ההכרזה על הקמת סוג של ברית או מערך יחסים צבאי ישראלי־ערבי בהנהגה אמריקנית, בהחלט מטרידה את האיראנים. המסר שעבר השבוע בסוכנויות האיראניות הממשלתיות, בשם פקיד איראני בכיר, היה כי "בהתחשב בקשרים הגיאופוליטיים המתפתחים מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, הממסד באיראן פועל להבטיח את תמיכת רוסיה בעימות של טהרן עם וושינגטון ובעלות בריתה באזור".
האיראנים גם תקועים במשא ומתן על שיחות הגרעין. בביקורו בשבוע שעבר בישראל אמר ביידן כי לפני האיראנים הונחה הצעה לחידוש הסכם הגרעין בתנאים של "טייק איט אור ליב איט". תנאים שהאיראנים מתפתלים בהתמודדות עם משמעויותיהם, וככל הנראה אינם מוכנים לקבל. מבחינה זו, ביקורו של פוטין בטהרן הוא סוג של ברית מצורעים. המסר מן הביקור הוא חיזוק הקשרים בין רוסיה לאיראן. בוושינגטון ערים למשמעויות, ועוד לפני הפסגה חשפו כי בשבועות האחרונים ביקרו באיראן שתי משלחות רכש רוסיות, במטרה לבחון רכישת מאות כטב"מים איראניים לחידוש המלאי במלחמה באוקראינה. השבוע אף טפטפו האמריקנים כי הרוסים מתכוונים לכבוש שטחים נוספים באוקראינה.
באיראן אין אהבה גדולה מדי לרוסיה. גם לא ממש מתלהבים שם מהפלישה לאוקראינה. אבל העימות המשותף עם המערב וההתנגדות להגמוניה האמריקנית דוחפים אותן זו לזרועות זו. טהרן היא כנראה המקום היחיד שבו פוטין היה יכול לשמוע השבוע הצהרת חיזוק מפיו של המנהיג העליון עלי חמינאי. "אם לא היית פולש לאוקראינה, המערב היה יוזם מלחמה בעצמו. רוסיה שמרה על עצמאותה", אמר חמינאי לפוטין. ואכן, על סדר היום של הפסגה בטהרן עמד שיתוף פעולה לטווח ארוך בין איראן לרוסיה. בין השאר, לפעול להחלשת כוחו של הדולר האמריקני כמטבע סחיר בעסקאות בינלאומיות. אפשר לעשות את זה, אמר חמינאי לפוטין על פי הדיווחים בסוכנויות האיראניות.
כחלק מן ההצגה חתמו איראן ורוסיה על עסקאות לפיתוח שדות נפט ב־40 מיליארד דולר, ממש כמו בימים היפים של בריה"מ. הבעיה היא שרק לפני שבוע אמר שגריר רוסיה באיראן שטהרן חייבת הרבה מאוד כסף לרוסיה. אז כדאי להמתין ולראות אם הפסגה הזו אכן מסמנת את הקאמבק של פוטין, בסיוע שני שחקני הנשמה בטהרן ובאנקרה.
