מהרחבה העליונה בשכונת בית־אורות בירושלים נפרס הנוף של בירת ישראל כולה, כהדמיה מתוכנתת היטב במשקפי מציאות מדומה. ממש כמו בשירה של שושנה דמארי, ניתן לראות מפסגת ההר המזרח־ירושלמי את האור הנדלק בבית־הכרם, נקודה זוהרת בניות או בגונן, ולהביט לאזור תלפיות.
מדי ערב שבת עולים תושבי המתחם אל הנקודה העליונה ביותר, שרים את מילות לכה דודי "מקדש מלך עיר מלוכה", ומשפילים עיניהם ממרום השכונה אל רחבת הר הבית, שנראית לעיניהם בשלמותה. קולו של המואזין בתפילת הערב המוסלמית נמהל בצלצול הפעמון של כנסיית אוגוסטה ויקטוריה, והמתפללים היהודים מביטים אל מקום עיר המלוכה ובית המקדש, וקוראים "קומי צאי מתוך ההפכה".
חוויות מעין אלה הן חלק משגרת החיים הייחודית של אנשי שכונת בית־אורות. אך מתברר שמי שרוצה לחיות מול נוף תשעת הקבין של יופי שנטלה עיר הקודש, צריך להיות מוכן לשלם מחיר אישי.
ביום שישי שעבר הוצתה ועלתה באש מכוניתו של הרב דוב ליאור, התושב המבוגר ביותר בשכונה, המשמש רב לא רשמי של תושביה. ההצתה באה בהמשך לשורת תקריות מצד ערבים הגרים באזור, בשכונת א־טור, נגד מתחם בית־אורות היהודי. מתקפת ההצתות החלה ביום חמישי שעבר בשעות הערב. תושב השכונה, אליסף אופן, יצא מהשכונה והבחין בשלושה צעירים ערבים מיידים בקבוקי תבערה לעבר בתי היהודים, ומכוונים את הפריטים הבוערים לעבר מרפסת לשכתו של הרב ליאור, המעוטרת בדגל ישראל.
"כשהבחנו בהם הם ברחו", משחזר אופן. "כמה שעות לאחר מכן אחד התושבים שלח בקבוצת הווטסאפ שלנו תיעוד של אש מהחניון של מתחם המגורים. תושבים הגיעו מהר לכבות את השריפה. אחר כך ראינו במצלמות האבטחה גבר ערבי מבוגר שנכנס לחניון וגרם לשריפה". התושבים שחשבו כי העניין מאחוריהם, עדכנו את המשטרה והעבירו לחוקרים את התיעוד שנקלט במצלמות. ביום שישי בשעות הבוקר, העבריין חזר למקום הפשע. "ילדים ששיחקו ברחבה בחוץ ליד החניה ראו פתאום שוב אש, ורצו לספר להורים שלהם. התברר שהמכונית של הרב עלתה באש".
הרב ליאור: "כשעברנו לגור כאן שאלו אותי, מה מצאת בבית־אורות? אם אתה רוצה לגור בירושלים, למה לא בקריית־משה או במרכז העיר? ואני עונה – ירושלים כולה קדושה, אבל במזרחה יש מאבק לאומי על ייהוד המקום"
בשבת בשעות הבוקר נעצר החשוד במעשה, בעקבות חקירה שנפתחה בתחנת שלם של מחוז ירושלים. חוקרי המשטרה עלו במהרה על זהות החשוד, תושב מזרח ירושלים בן 57. הוא נעצר בפעילות של תחנת שלם עם מסתערבים של מג"ב. על פי חומר החקירה, קודם להצתת הרכב החשוד ניסה להצית רכב באותו מקום ללא הצלחה, וחזר בשעות הבוקר לבצע את זממו. ההערכה היא כי החשוד לא הכיר את הרב ליאור ולא כיוון את ההצתה לעברו, אלא נגד יהודים בכלל.
הרבנית אסתר ליאור, רעייתו של הרב, לא הופתעה מאירועים. "זה לא דבר חדש", היא אומרת, בעודה ממהרת לאסוף מסמכים ולצאת לתחנת המשטרה הקרובה להגיש תלונה. "פעם אלה בקבוקי צבע ופעם בקבוקי תבערה, יום אחד זורקים אבנים, ככה זה. הידיים של המשטרה כבולות. הפעם יש עצור אחד כי שריפת הרכב עלתה לכותרות, אבל יש פעמים שזה נגמר בלא כלום. בייחוד שיש לנו ממשלה שמוחזקת על קולות של אותם אלה שאין להם בעיה עם הטרור הזה".
"לאחרונה יש התגברות של המתח", מעיד ראש בית המדרש "תורת המדינה" שבשכונה, הרב קובי יקיר, המלווה אותנו לביתו של הרב ליאור. "במהלך הביקור של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הוא עבר פה באזור. הרמנו שלט על גדר השכונה שאומר ש'ירושלים כולה ניתנה מאת ה' לדוד המלך ושלמה בנו ולכל עם ישראל מאז ולתמיד'. זה לא בא סתם. כשהשיירה שלו עברה פה באזור, הם הורידו את דגלי ישראל מהמכוניות שלהם. זה העביר מסר לא טוב, כאילו הנוכחות שלנו כאן נתונה לוויכוח".
"כאן לא צריך מזגן"
הרב ליאור, בן 88, נפרד לפני כשש שנים מתפקידו כרב היישוב היהודי בחברון ובקריית־ארבע, והעתיק את מגוריו לבירה. "יש פה 20 משפחות עם אהבה לירושלים", הוא אומר. "כאשר עברנו לגור כאן שאלו אותי, מה מצאת בבית־אורות? אם אתה רוצה לגור בירושלים, למה לא בקריית־משה או במרכז העיר? ואני תמיד עונה – ירושלים כולה קדושה, אבל במזרחה יש מאבק לאומי על ייהוד המקום. כל משפחה שמגיעה לגור פה, מחזקת את הקשר של עם ישראל לירושלים. המחבלים יודעים את זה ולכן הם מנסים להיאבק בנוכחות שלנו פה".
המתיישבים היהודים בשכונה ידעו תקופות שקטות, אבל גם סוערות יותר כמו זו כעת. בשבועות האחרונים נפגעו כמה פעמים ביתו ולשכתו של הרב, השוכנת בדירה מעל הבית, על ידי תושבים ערביים בא־טור. בליל יום ירושלים נזרק לעבר ביתו בקבוק תבערה, וכך גם בליל שבת 26 ביוני. "כאן לא צריך מזגן", אומר הרב, בעודו יושב ליד שולחן הלימוד שלו, מול הנוף הצופה למרחבי ירושלים. "האוויר הנעים נכנס לפה ולא צריך שום דבר", הוא מתענג. אבל הסדקים בדלת הזכוכית המפרידה בין הלשכה למרפסת מזכירים כי מלבד האקלים הנוח יש גם תופעות פחות נעימות.
הרב ליאור אומר שגורמי אכיפת החוק צריכים לנקוט יד קשה יותר אל מול הפורעים. "הרב שלנו, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, היה מספר לנו איך כבר לפני מאה שנה יהודים הותקפו במזרח ירושלים", מספר הרב ליאור. "הוא אמר לנו שבעבר גם כן יהודים היו הולכים דרך שער שכם, והתושבים הערבים היו מתנכלים להם. הם פנו למפקד המשטרה הבריטי להתלונן, והמפקד אמר למופתי שהוא לא ייתן שזה יקרה, ושיהודים יוכלו ללכת להתפלל בכותל דרך העיר העתיקה. המופתי השיב לו שהוא לא אחראי לביטחונם של היהודים שיעברו שם, אבל המפקד הודיע לו שיהודים יעברו וילכו היכן שהם רוצים, חד־משמעית. זו משילות, זו ריבונות.
"יש מה ללמוד מאותן אמירות. היום לצערנו יש מדיניות שמנסה להרגיע את הטרור דרך זה שייתנו לו כל מיני דברים, הקלות, ימנעו מיהודים ללכת במקומות מסוימים. זה צריך להיפסק. לא ייתכן שהמדינה תשלם דמי ביטוח לאומי, תיתן זכויות למיניהן למשפחות של מחבלים מתוך שיקולים כאלה ואחרים, וייתנו להם להמשיך לפרוע בנו. עם ישראל צריך לפקוח עיניים, להתעורר, להיות חזק, לעמוד על שלו, לא לפחד גם להטיל פחד על האויבים שלנו. הצבא, הממשלה, המשטרה, צריכים להפגין שלטון חזק. לא להתייחס לפורעים כאל עבריינים פליליים, אלא להבין שיש פה מאבק נגד עם ישראל בארצו, ומולו יש להרים ראש ולוודא שכל יהודי יוכל להסתובב בכל מרחבי ארצנו בלי חשש ובביטחון. כשנבין את זה, נוכל להתגבר על הכול".
לסיום השיחה עימו מזכיר הרב ליאור סיפור תלמודי על התנא רבי ישמעאל, "שראה תלמיד אחד משקשק. הוא אמר לו: מה אתה משקשק, הרי כתוב 'פחדו בציון חטאים'. מי שיש לו עומק, אמונה, ביטחון, לא משקשק. גם אם יש מכשולים בדרך, אנחנו לא עוזבים פה. לאט־לאט גם הנהגת המדינה תתעורר וישראל תהיה מה שהיא צריכה להיות, בית לאומי חזק של כלל עם ישראל".
בעקבות המקרה, ראש עיריית ירושלים משה ליאון יצר קשר עם הרב ליאור. בשיחתו עם הרב אמר ליאון כי "תושבי בית־אורות שבשכונת הרכס בהר הזיתים הם חלוצים שהולכים לפני המחנה", וציין כי הנחה את אגף הביטחון של עיריית ירושלים לסייר במקום "כדי להבטיח שכל צורך ביטחוני הנחוץ לשלומם של התושבים יקבל מענה מיטבי ומיידי".
מואזין שמזכיר מנחה
שכונת בית־אורות כוללת מתחם של בניינים בנויים וכמה קרוואנים. מתגוררות בהם כ־20 משפחות שהגיעו לכאן בשנים האחרונות, בהמשך לישיבה שקיימת במקום מאז 1985. את הישיבה ייסדו הרב בני אלון והרב חנן פורת, במבנה רחב ידיים עם חצר גדולה. המתחם הפסטורלי בלב השטח הירוק הוקם לפני כמאה שנה על ידי הילדה אנדרסון, אשת תקשורת נוצרייה ממוצא שוודי, שהקימה את המקום כאכסניה לבכירים שהגיעו לישראל, בהם נסיך שוודי, קיסר אתיופי ועוד.
הקמת הישיבה הייתה חלום אישי של הרב פורת, להנציח אדם יקר לליבו שנהרג במלחמת ששת הימים. "גיורא אשכנזי היה מפקד של חנן פורת", מספר אליסף אופן, המדריך מעת לעת סיורים בשכונה ובקי היטב בסיפוריה. "גיורא היה קיבוצניק חילוני, איש השומר הצעיר. היה לו קשר מיוחד עם חנן פורת, הייתה ביניהם הערכה הדדית וחברות מיוחדת. גיורא נפל במלחמת ששת הימים, והרב חנן הבטיח לעצמו שיקים לזכרו דבר משמעותי. במרוצת השנים הוא היה עסוק בהקמת יישובים ועשייה ציבורית, אך בשנת 1985 הגיע גם למשימה הזאת ובנה את הישיבה הראשונה שהוקמה לזכרו של אדם חילוני. כיום יש קשר למשפחתו של גיורא, הם מגיעים לישיבה באירועים מיוחדים ושומרים על חברות עמוקה".
לאחר רכישת הבניין בעזרת תרומתם של ארווינג וצ'רנה מוסקוביץ', המבנה שופץ והמתחם הוכשר למטרתו החדשה. החל משנת 1990 הגיעו לכאן קבוצות תלמידים קבועות והחלה לפעול במקום ישיבת בית־אורות. ראש הישיבה הראשון היה הרב בני אלון, עד שפרש ממנה עם בחירתו לכנסת.
לפני כשמונה שנים נבנו במקום בנייני מגורים, ומשפחות שנכנסו אליהם לא בהכרח קשורות לישיבה. "אנשים מגיעים לפה בגלל המחיר הנמוך יחסית לירושלים ובגלל הנוף, אבל נשארים בגלל האהבה לירושלים ותחושת השליחות", אומר אופן, תושב השכונה זה כשש שנים. "יש פה אווירה מיוחדת, מואזין חמש פעמים ביום וצלצולי כנסייה בשעות קבועות. אימהות יושבות עם הילדים בפארק, וכאשר מגיע הצלצול הקבוע של תפילת הנוצרים בשעה שש בערב, הן אומרות לילדים שזה הסימן ללכת הביתה לארוחת ערב. גם מבחינתי כאדם דתי, לפעמים המואזין של השקיעה מזכיר לי שצריך להתפלל מנחה, וביום שישי זה הסימן ששבת נכנסת באופן סופי. כשיורדים להתפלל קבלת שבת ברחבה מול כל ירושלים, זה דבר מיוחד מאוד".
לצד הנוף הפסטורלי, המגורים כאן תובעים מהתושבים לגלות יוזמה ויצירתיות. "בניגוד לשכונות יהודיות אחרות במזרח ירושלים, אין פה עמותה ואין כוח שמאגד את הפעילות. אנחנו יוצרים הכול בעצמנו. לפני ארבע שנים לא היה לילדים פה איפה לשחק, הבת שלי הייתה זוחלת במתחם האספלט וחוזרת הביתה עם כתמים שחורים על החולצה. התאגדנו כל התושבים והקמנו משחקייה. קנינו בימבות, אספנו קצת כסף ובנינו מתקנים. יצרנו גם צוות חירום לטיפול באירועים קיצוניים".
"האכלוס של השכונה החל בשנת 2014, כשירושלים בערה מהרצח של הנער מוחמד אבו־ח'דיר", מספר אופן. "היו אז הרבה הפגנות וזריקות אבנים, אבל זה נרגע. רוב השנים היה פה שקט ורגוע. מאז מבצע שומר החומות בשנה שעברה השגרה יותר מתוחה. בשבועות האחרונים יש בהחלט עליית מדרגה, שהגיעה לקצה עם הצתת הרכב על ידי מחבל שנכנס ממש לתוך השכונה, ומי יודע אם הוא לא תכנן משהו הרבה יותר חמור".
"בהתחלה השכונה הייתה תחנת רכבת", נזכר עזרא פרנק, המתגורר כאן כבר שלוש שנים עם אשתו חירות ושני ילדיהם. "אנשים היו באים לפה לשנה־שנתיים ועוזבים. עם הזמן התושבים התאגדו, בנו, הוסיפו מתקני משחקים, עבדו על צוות חירום – אז יש רצון להישאר. היום משפחות נשארות פה שש־שבע שנים ולא ממהרות לעזוב. אנחנו לא חיים פה עם ליוויים לילדים בחוץ או באבטחה כבדה מתמדת. אני אישית לא מאמין שיהודים צריכים לחיות תחת גדרות במדינת ישראל. מסתובבים חופשי בתוך המתחם, לא מורגש פה איזה פחד, אבל כן יש תקריות שמטרידות אותנו".
לדברי פרנק, נוכחות התושבים מסייעת גם למשטרה. "המעצר של החשוד בהצתת הרכב נעשה על סמך המצלמות שאנחנו הצבנו פה", הוא אומר. "זה לא כסף שקיבלנו מעמותה, לשכונה אין אבא ואימא. אלה כספים שגייסנו בעבר להקמת המתקנים וצרכים נוספים, ונשארו עודפים שמהם קנינו את המצלמות. כשהמשטרה ניסתה להציב מצלמות מחוץ לשכונה ערבים שרפו אותן, אז הם נסמכים על המצלמות שלנו. מצד שני, כשהייתה איזו הפגנה של יהודים בשבוע שעבר, והיו קצת חסימות כבישים וחיכוך עם ערבים, אז הם לקחו את המצלמות כדי להשתמש בחומרים שלהן ולא החזירו. ככה זה, יום אחד אתה הולך איתם יד ביד, ולפעמים זה נשבר".
עליית מפלס העוינות בשנה האחרונה לא פוגעת ברוחם של התושבים ובני הישיבה. בשנה הבאה צפוי לקום במתחם הייחודי מוסד לימודים תורני נוסף, ישיבה המיועדת לבוגרי צבא ומתוכננת להיפתח בחודש אלול הקרוב עם עשרות תלמידים, ובית מדרש לבוגרי צבא.
