יוקר המחיה לא עוצר בגבולות הקו הירוק. גם ברשות הפלסטינית עליית המחירים מעסיקה את הציבור ומובילה לגל של מחאות. התייקרות הדלק הביאה לשביתת מחאה של נהגים, עליית המיסים מדאיגה את הסוחרים, ומעבר לפינה אורבת עלייה נוספת במחירי החשמל.
שר הביטחון בני גנץ הודיע לאחרונה על שורת מהלכים שנועדו להיטיב עם הכלכלה הפלסטינית, בהם הגדלת מספר אישורי העבודה בישראל, פתיחת מעברים לכניסת ערבים ישראלים שיכניסו כסף לשטחי הרשות ועוד.
במכולת הקטנה בכפר חארס הסמוך לאריאל אני פוגש את עלי, בשנות השישים לחייו. הוא יושב ליד הקופה, ואני שואל אותו על עליית המחירים ברשות. "הכול עלה, הכול חוץ מהמשכורת שלנו", הוא מהנהן. "לדוגמה, לפני חודשיים מחיר 5 ליטר שמן זית היה 35 שקל, היום 52. כמעט 20 שקל הבדל. שק קמח שעלה 120 שקלים, קפץ ל־185 שקל. הפיתות, מוצר בסיסי אצל כל משפחה פה, עולות יותר. אני מוכר היום 12 פיתות ב־5 שקלים במקום ב־4 לפני חודשיים".
אני מבקש ממנו להסביר את עליית המחירים, והוא מושך בכתפיו. "ברמאללה אומרים שהמלחמה באוקראינה היא הסיבה. אני זוכר שבתור ילד היינו מגדלים חיטה, טוחנים אותה ועושים לחם בבית. היום אנחנו כבר כמעט לא זורעים חיטה. נהיינו אירופים", הוא צוחק. "אנחנו מייבאים קמח מאוקראינה, ובגלל המלחמה עכשיו צריכים לייבא ממקומות אחרים, מה שמעלה את מחיר הלחם. גם העלויות של שינוע הסחורות עלו, זה בטח משפיע על המחירים".
אנחנו ממשיכים להסתובב בחנות ולהתרשם מהמחירים. "גם החלב עלה, מ־6 שקלים לליטר ל־7. קרטון של 30 ביצים התייקר בשלושה שקלים. מחירי המוצרים המיובאים עלו. קילו אורז נמכר אצלי ב־10 שקלים, כי הוא מגיע מהודו. קילו סוכר שנמכר ב־3 שקלים לקילו נמכר היום ב־4. את הקמח מביאים מרוסיה או אוקראינה ומחלקים אותו לחבילות בביר־זית. גם המחירים של מוצרים שמגיעים מישראל עלו. שמפו פינוק היה ב־10, עכשיו ב־12; קפה שחור עלית עולה 15 שקל לקילו".
סמיר: "פעם הייתי יכול לחסוך קצת כסף, היום זה בלתי אפשרי. אני מודה לא־ל על הפועלים שחוזרים מישראל, שמכניסים לי כסף. הם בהחלט מזיזים את הכלכלה"
לחנות נכנסים שניים, יוּסף ועודאי, שיפוצניקים שעובדים באזור. יוסף, שנולד בירושלים, מחזיק בתעודה כחולה; לעודאי תעודה ירוקה. הם באו לקנות סיגריות, מוצר צריכה חשוב בקרב הפלסטינים. גם בשוק הזה המחירים עלו. "חבילה שעלתה 23 שקלים נמכרת עכשיו ב־24. מרלבורו שעלתה 25 עכשיו ב־26", מעדכן עלי. "עדיין זה עדיף הרבה יותר מהמחירים בישראל", אומר יוסף. "אני גר בירושלים וקונה סיגריות רק אצל הפלסטינים. אותה חבילה בעשרה שקלים פחות".
יוסף מנסה להסביר את פער המחירים בעלות העובדים. "בישראל עובד מקבל שכר מינימום, בערך 30 שקלים לשעה. הפלסטינים עובדים יום שלם של 12 שעות, ומקבלים בסופו 100 שקל. עלות השכר הנמוכה של העובדים נותנת לבעלי המכולות והסופרים את האפשרות להוריד מחירים במוצרים מסוימים ולהעלות באחרים. עבדתי שבע שנים בסופר גדול בירושלים, אני מכיר את כל התרגילים. לפני פסח מורידים את המחירים של מוצרי הניקיון ומעלים באוכל. ביום־יום מורידים בירקות ומעלים במוצרים אחרים. ככה זה, משחקים בנו כל הזמן".
עלי, המוכר, מתערב: "מה המשכורת החודשית אצלכם של מנהל בית ספר עם 27 שנות ניסיון?" הוא שואל ולא ממתין לתשובה. "אני מקבל 5,000 שקל. למה אני פה במכולת אחרי הצהריים? צריך להביא עוד כסף הביתה".
לחנות נכנס פאדי, גם הוא מבקש סיגריות ושתייה קלה. הוא נותן למוכר הוותיק שטר ירוק של 50 ומורה לו לשמור את העודף. הנובוריש הצעיר, מתברר, עובד בישראל, "במאפייה בסגולה בפתח־תקווה", אומר פאדי בעברית. "יש לנו טוסטים, בורקסים, עוגיות. תבוא, אני אפנק אותך", הוא מבטיח. אחרי שפאדי יוצא מהחנות, עלי מסביר: "הוא עובד בישראל אז הוא יכול להרשות לעצמו להשאיר אצלי את העודף. הפועלים הפלסטינים שעובדים בישראל מקבלים משכורות עתק בהשוואה אלינו. הם מניעים את הכלכלה הפלסטינית".
ממשלת בנט־לפיד ושר הביטחון גנץ פעלה לחידוש הקשרים עם הרשות הפלסטינית ולהגדלת מכסת הפועלים העובדים בישראל. הכוונה היא להניע את הכלכלה ברשות ולהעניק רמת חיים שתשכנע את הפלסטינים להימנע מפיגועי טרור. השר לשיתוף פעולה אזורי עיסאווי פריג' הסביר שהמשבר הכלכלי ברשות הפלסטינית נובע מצמצום התמיכה של מדינות העולם, ומהחוק הישראלי המקפיא את כספי המיסים לרשות בגלל העברת משכורות למשפחות מחבלים.
השבוע פורסמה הודעה שלפיה בקרוב תתקיים פסגה כלכלית משותפת לישראל ולפלסטינים, והשר פריג' יהיה בה נציג הממשלה. "ב־12 השנים האחרונות היה קיפאון בין ישראל לרשות הפלסטינית", אמר השר בריאיון לחדשות 24 בערבית. "בחמשת החודשים האחרונים עשינו כמה צעדים פשוטים כדי לעודד תנועה כלכלית פלסטינית ולייצר מקומות עבודה, במטרה להוביל ליציבות ולספק אופק כלכלי לאזרח הפלסטיני. אני מאמין בשתי מדינות ומאמין שרשות פלסטינית חזקה תייצר ביטחון ויציבות לישראל".
חשבון פשוט
ממערב לאריאל, מתחת לכביש 5, הוקמה תחנת הסעות לא רשמית ולא חוקית. הפועלים הפלסטינים שעובדים בישראל ממלאים בסוף היום את האוטובוסים וחוזרים הביתה. נהגי הסעות אוספים אותם מתחנת האיסוף המאולתרת ומפזרים אותם בכפרים הסמוכים לביתם, תמורת כמה שקלים.
כמו בכל העולם, גם ברשות עלו מחירי הדלק. אבו־עאמר, נהג רכב הסעות, אומר שעלויות הדלק והסולר צמצמו מאוד את רווחיו. "מדובר בעלייה של כמעט שקל לליטר. ההפרש מסתכם ביותר ממאה שקל למכל", הוא אומר.
עליית מחירי הדלק הובילה לשביתה של נהגי ההסעות והמוניות בכל שטחי הרשות הפלסטינית. בשבוע שעבר הנהגים לא באו לעבודה. מורים ותלמידים, עובדי בנק וציבור גדול שתלוי בנהגי ההסעות, נותרו ללא מענה. המשק הפלסטיני הושבת.
דרישות הנהגים כללו סבסוד ממשלתי של מחירי הדלק והסולר, פיקוח על כך שנהגים מורשים בלבד יוכלו להסיע נוסעים ומאבק בתופעת הנהגים הפיראטיים, ומתן חלון הזדמנויות לרכישת מכוניות משומשות מישראל והפיכתן למכוניות פלסטיניות, דבר האסור כעת על פי חוקי הרשות הפלסטינית.
"העלות של הנסיעות עלתה בגלל העלייה במחירי הדלק. נסיעה באוטוסטרדה הפלסטינית משכם לרמאללה קפצה בכמעט 70 שקל. ככה לפחות אצלי ברכב. אני משתמש בדיזל שעלה כמעט בשקל, ל־6.03 שקלים", אומר אבו־עאמר, ומקלל את הרשות הפלסטינית בביטויים שהדף אינו סובל. "עשינו שביתה ונכנסנו למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית. הם הבטיחו שב־1 באוגוסט יורידו לנו את העלויות בשקל. אנחנו מחכים".
לשביתת הנהגים הצטרפו השבוע עורכי הדין שהשביתו את בתי המשפט בדרישות כלכליות וחוקתיות. בחברון התקיימו בשבועות האחרונים שביתות של סוחרים במחאה על עלויות הסחורות והמיסים הרבים שהרשות הפלסטינית מטילה עליהם. השביתות במסגרת המחאה הכלכלית מתפתחות מדי פעם לעימותים אלימים בין מנגנוני הביטחון למפגינים, ומסמנות עוד נקודת שבירה בשליטת הרשות.
אבו־עאמר עורך איתי חישוב מהיר של הרווח שלו מכל נסיעה. "אני לוקח אנשים לשכם. כל עובד משלם לי 10 שקלים. הדלק מפה עד שכם עולה לי 70 שקל. תכפיל את זה בשניים, הלוך חזור, זה 140. אני יכול להכניס לאוטובוס 19 אנשים, כלומר 190 שקל פחות 140, יוצא שאני עובד בשביל 50 שקל". הרכב מתמלא ואבו־עאמר ממהר לצאת לדרך. אני שואל אותו אם יחזור לקחת קבוצה נוספת, והוא עונה בשלילה. "לא שווה. משכם עד לפה אני חוזר ריק. הדלק עולה יותר".
לאבו־ג'דה יש רכב קטן יותר, רק שמונה מקומות. הוא לוקח 12 שקלים לנסיעה לשכם. "רכב מלא זה בסביבות 90 שקל, הדלק לוקח את כל הרווח", הוא מתלונן. אני שואל אותו על ההנחה הצפויה מהרשות, והוא מחייך. "הם הבטיחו לעשות הנחה. הסיכום אומר שאנחנו נמלא דלק בתחנות והם בסוף החודש יחזירו לנו כסף. נקווה שזה באמת יקרה".
שוק הרכב הפלסטיני מושפע מההתנהלות הכלכלית של הרשות הפלסטינית, ונהגי מוניות בחווארה טוענים שהרשות גוזרת קופון משוק המכוניות. "כשאני קונה מהשכן שלי מכונית יד שנייה, אני צריך ללכת למשרדי הרשות ולשלם מס על העברת הבעלות. לפעמים המס הוא כמעט במחיר של הרכב. ככה מכונית של שנתון 2005, שבישראל עולה 5,000 שקל, עולה אצלנו 40 אלף שקל. כשקונים מכונית יד ראשונה מהחברה, הרכב כמובן יקר יותר אבל המס קטן יותר, ככה שלפעמים זה יותר משתלם. בגלל הבעיות העולמיות בשינוע מכוניות חדשות נוצר מצב שאין מכוניות פלסטיניות חדשות. לכן אחת הדרישות שלנו בשביתת הנהגים הייתה לאפשר רכישה של מכוניות עם לוחית צהובה, כלומר ישראלית, ולהעביר אותה לשוק המכוניות הפלסטיניות. ככה היו יותר מכוניות ואולי היה אפשר להוריד את המחיר שלהן. אבל הרשות לא מוכנה לוותר על המס הגבוה שהיא לוקחת, ולכן אנחנו תקועים עם מכוניות יקרות".
העלייה במחירי הדלק חוללה סערה גדולה ברשות הפלסטינית. תחנות הדלק הפלסטיניות הושבתו בגלל מחסור בדלק. הסיבה, לדברי הפלסטינים, הייתה הסתערות של נהגים ישראלים על תחנות הדלק וריקון הסולר והבנזין בגלל המחירים הזולים יחסית לישראל.
המתדלק בתחנת הדלק בחווארה מפנה אותי לבעל התחנה, פארס, שיושב במשרד הממוזג. הוא מזמין אותי לכוס קפה ומציג את ההתרחשות: "כל חודש ישראל מעבירה לרשות הפלסטינית דלק ואנחנו מוכרים אותו. כשבישראל קפצו מחירי הדלק, פתאום ראינו יותר ויותר רכבים עם מספרים צהובים מגיעים לתדלק אצלנו. מתנחלים מהאזור, ערבים־ישראלים בעלי משאיות ונהגי הסעות, כולם רוקנו לנו את הדלק. הפער במחיר בינינו לבין ישראל יכול להגיע ל־2 שקלים לליטר דיזל ושקל לליטר בנזין. היינו צריכים לסגור את התחנה עד שקיבלנו עוד דלק".
ניסיתי לברר את סוגיית איכות הדלק ואת הטענות על מהילת דלק בחלק מהתחנות הפלסטיניות כדי להגדיל את הרווחים מהנוזל היקר. "אנחנו לא מוהלים את הדלק, אבל יש הבדל בין דלק לדלק בתחנות שונות. יש רמות שונות של איכות בסולר. אומרים שהסולר בישראל איכותי יותר משלנו, ושהסולר שלנו איכותי יותר מזה של הירדנים. תכלס המכונית נוסעת, מה זה משנה".
משלימים הכנסה בהסעה
תחנת ההסעות הבלתי חוקית, שהחלה כאמור כפתרון לפועלים ששבים מהעבודה בישראל, הפכה במהרה למוקד כינוס שכולל גם דוכנים לממכר בגדים ומזון. בדוכן האוכל של סמיר אפשר למצוא שיפודי כבש והודו בפיתות עם חומוס וירקות. המבצע שהוא שב ומכריז עליו הוא שני שיפודים ב־15 שקלים, במקום שיפוד בודד בעשרה שקלים. "מחיר הפחמים והבשר אצלנו עלה, גם החומוס והשתייה הקלה שאני מוכר פה. אחרי הקורונה המחירים התחילו להשתגע. אמרו שזה בגלל המלחמה באוקראינה, אבל אין תשובה ברורה", הוא אומר.
סמיר מגיש לי קפה בכוס חד־פעמית וממשיך: "אפילו הכוסות החד־פעמיות והשקיות שאני עוטף בהן את הפיתות התייקרו. פעם הייתי יכול לחסוך קצת כסף בצד, וגם הפועלים שמגיעים לקנות אצלי. עכשיו עם עליית המחירים זה בלתי אפשרי. תחשוב שגם הרשות לוקחת יותר כסף במיסים, וב־1 באוגוסט צפויה עלייה במחירי החשמל; שכירות של דירת שני חדרים פה בסביבה עולה 1,200 שקל, ויש לי אוטו וילדים. וואלה, לא מסיימים את החודש. אני מודה לאל על הפועלים פה, שמכניסים לי כסף. הם בהחלט מזיזים את הכלכלה".
נער בן 16 מפנק את עצמו בפיתה עם שני שיפודים ובקבוק שתייה, מוציא שטר מחבילת שטרות ומשלם. "אני מרוויח עשרת אלפים שקל בחודש", הוא אומר בערבית, "בשטיפת כלים במסעדה ביפו". אני מתפלא על הסכום, והוא משיב בעברית – "ברוך השם". סמיר מעדכן אותי שהבחור הצעיר עובד בלי אישור. הגיל אכן מסגיר את העניין.
אמין יושב על הגדר ואוכל שיפוד בפיתה שקנה בדוכן של סמיר. "אני עובד בתל־אביב. חודש לא הייתי בבית", הוא מעדכן. אני שואל אותו בזהירות כמה הוא מקבל לחודש בעבודה. "משהו כמו 9,000 שקל. מזה אני משלם בערך 800 שקל למגורים בבניין ברחוב הרצל. אנחנו ישנים ארבעה אנשים בדירה של שני חדרים. הבניין כולו של פועלים פלסטינים. אני קונה פה ושם אוכל וסיגריות, מבזבז משהו כמו 1,500 שקל בחודש, והשאר נשאר למשפחה. תודה לא־ל יש עבודה ויש כסף". אמין נשוי ומצפה לילד. "אני יודע שאני מקבל משכורת גבוהה יחסית, אבל יש הוצאות נוספות, חשמל, אוטו. יש לי בית אז אני לא משלם שכירות, אבל בכל זאת החיים לא פשוטים".
אני שואל על הנהגים שלוקחים את הפועלים הביתה, והוא ממהר להסביר. "אסור להם לקחת פועלים בכסף, זה לא חוקי. יש פה כמה מיניבוסים של חברות הסעה, שמסיעים על פי חוק, אבל רוב הרכבים פה הם אנשים פרטיים עם רכבים לא מורשים. הרבה נהגים הם אנשים שרוצים להשלים הכנסה, כאלה שעובדים בבוקר בתור אחים בבתי חולים, מורים בבתי ספר או פקידים של הרשות שפרשו מהמשטרה או ממשרד החינוך לפנסיה, ועובדים בעבודה שנייה כדי להתפרנס".
באופן עקרוני, אומר אמין, המשטרה יכולה לעצור אותם ולהטיל עליהם קנסות. "אבל המשטרה הפלסטינית לא עוצרת כי הנהגים כבר מכירים את השוטרים המקומיים ונמצאים איתם בקשר", הוא אומר, ומסמן בידיו העברת שטרות מתחת לשולחן כדמי שתיקה. "המשטרה הישראלית תעצור אותם אם הם יעברו על חוקי התנועה או יהיו מעורבים בתאונות דרכים. הבעיה שאם הרכבים האלה עושים תאונה אין ביטוח לנוסעים ואין כלום. הבכירים ברשות הפלסטינית מקבלים משכורות גבוהות, והפקידים והתושבים הפשוטים לא יכולים לחיות", הוא אומר וממהר לעלות על רכב לשכם.
