אליענה פסנטין צועדת איתי בשבילי הגן הלאומי בתל שילה. תוך כדי הצעידה, אצבעותיה נעות על גבי המכשיר הסלולרי. "אין לך מושג כמה תמונות של תינוקות אני מקבלת", היא אומרת בחיוך, "הגלריה שלי מפוצצת בתמונות של תינוקות".
יש כאן סגולה שמעטים שמעו עליה: נשים מגיעות להתפלל במקום המשכן, בעקבות חנה אם שמואל, וכשהן זוכות לפרי בטן הן מברכות על הטובה. הן מגיעות בכל יום, אבל השיא הוא מדי שנה בכ"ה באלול, יום בריאת העולם, כשאלפי נשים מגיעות לתל לתפילה משותפת בהנחיית הרבנית ימימה מזרחי. "זה לא עמוקה", מסייגת פסנטין, מדריכה באתר, "אבל נשים באות לפה להתפלל. עם השנים הסיפורים נאספים, ובשלב כלשהו התחלתי לספר אותם גם בסיורים שאני עורכת".
פסנטין (48) נולדה בסן־פרנסיסקו. בגיל 11 עלתה משפחתה להרצליה פיתוח. לפני 27 שנים הגיעה לעלי. בעלה למד במכינה הקדם־צבאית, והם החליטו להקים שם את ביתם, על אחת הגבעות, ממש מול מקום המשכן. הבית תוכנן כך שישקיף אל האתר המקראי. "רציתי להכניס את התנ"ך אלינו הביתה", היא מסבירה.
חוויית הביקור בתל שילה היא פיזית, מוחשית, כובשת. "אצלנו אפשר ואף מומלץ לגעת במוצגים", היא מצהירה כשאנחנו נכנסות למגדל הרואה – מוזיאון מרהיב, עטוף במדרגות ספירליות, ובתוכו מיצג המנגיש את סיפורי התנ"ך שנכרכו סביב האזור, מהגרלת נחלות השבטים, דרך ט"ו באב ועד תפילת חנה. קודם לכן עברנו דרך החורשה וצפינו בהולוגרמת המשכן, שמספקת הסבר צבעוני ופשוט לאופן פעולתו של המקדש בגרסת הניסוי הראשונה שלו בארץ ישראל.
בזמן ההליכה פסנטין מתכופפת ומרימה שבר חרס כלשהו. "זה נראה כמו משהו שסתם זרוק פה, אבל השברים האלה הם בני אלפי שנים", היא עדיין מתפעלת. "גם בחצר הבית שלי מצאתי כאלה. המקום הזה היה מקום עלייה לרגל. ההערכה היא שאנשים הגיעו לפה ואכלו את הקורבנות, אבל נאסר עליהם להשתמש שוב בכלים כי הקדושה נטמעה בהם, אז הם היו משברים אותם".
אנחנו ממשיכות לשוטט ברגל, ופסנטין מסבירה שההליכה הזו היא בכוונת מכוון. "הכול נועד להכשיר את הלב לקראת המפגש עם מקום המשכן. יש תהליך שצריך לעבור לפני שמגיעים לשם. הייתה פה הרבה מחשבה. יש מי שאומרים שאפשר עדיין להריח את ריח הקטורת שדבק בסלעים".
כבר כמה שנים היא עוסקת בהסברה על האזור – מביאה לפה משפיענים, מארגנת סיורי אח"מים. הלב הוא כאן. "בני ישראל הולכים במדבר ארבעים שנה, נכנסים לארץ ישראל עם יהושע, ומניחים את המשכן בגלגל. אז מתחילות שבע שנות כיבוש והתנחלות, ובסופן יהושע בן נון מקים את בירת ישראל הראשונה בשילה, עוד לפני ירושלים. היה כאן משכן בנוי מאבן, לפני שבית המקדש הראשון היה קיים".
כשאנחנו מתקרבות לקצה התל פסנטין מבקשת ממני לעצור ולהביט בפרגולה שנבנתה שם, וממולה אבנים המציינות את המקום שבו, לפי ההערכות, שכן ארון הקודש. "הממדים מתאימים למתואר בתנ"ך", היא מסבירה, ומובילה אותי לעבר שלט שכתובה בו תפילת חנה באותיות קידוש לבנה.
"אני מדריכה פה הרבה שנים", היא אומרת. "התמחיתי בארכאולוגיה ובהיסטוריה, ותמיד הרגשתי לא בנוח להפוך את תפילת חנה לחלק מהסיור שלי עם קבוצות ישראליות. חששתי שיגידו לי 'הדתה'. רציתי להרגיש שאני עושה סיור מקצועי". יום אחד קרה משהו שגרם לה לשנות את גישתה. "כדי לבנות את מגדל הרואה, היינו צריכים הרבה כסף", היא מספרת. "המועצה האזורית מטה בנימין, עמותת משכן שילה ומשרדים ממשלתיים שונים סייעו לנו בזה. ואז שמעה עלינו משפחה ממיאמי, אנשים שידועים כאוהבי ארץ ישראל, והוסיפו משלהם. גילינו שהיה להם נס פרטי שקשור למקום הזה.
"מתברר שלאימא קוראים חנה. היו לה שלוש בנות, והיא מאוד רצתה בן. הרופאים אמרו לה שזה חסר סיכוי, שהיא כבר לא תוכל ללדת. היא הייתה מיואשת. לפני 28 שנה היא הגיעה לארץ, והחברה שלה אמרה לה: רגע, אם את בארץ וקוראים לך חנה, לכי לשילה. היא הגיעה לשילה כשלא היה פה כמעט כלום, והתפללה את תפילת חייה. בראש השנה היא גילתה שהיא בהיריון, כמו חנה המקראית, ואחרי תשעה חודשים נולד לה בן. היא קראה לו שמואל".
הסיפור לא מסתיים פה. אחרי 13 שנה הגיע שמואל ממיאמי לשילה, לחגוג פה את בר המצווה שלו. "אחר כך הוא גם עלה לארץ, והתגייס לצבא", מספרת פסנטין. "בזכות הנס שאירע לבני המשפחה, הם תרמו את המגדל הזה. יום אחד, לפני כמה שנים, אחת הבנות של חנה מתקשרת אליי ואומרת לי שהיא תבוא לפה עם כמה חברים שלה ממיאמי. היא ביקשה שאספר להם את הסיפורים שלי על המקום, והודיעה שיש לה הפתעה בשבילי. ראיתי אותה יורדת מהאוטובוס עם תינוקת מתוקה, ואז היא אומרת לי: 'אליענה, תכירי את אליענה'".
לא רק בת נולדה לה, אלא תאומים. במקום המשכן היא סיפרה לאליענה שלא הייתה יכולה להרות באופן טבעי אלא רק בטיפולים, ולכן הגיעה למקום המשכן להתפלל למשפחה גדולה. "היא אמרה לי: 'באתי לכאן והתפללתי לבן ובת, תאומים. הנה הבן, והנה הבת. קראתי לה אליענה כי השם ענה לתפילותיי'".
התגובות לסיפור הזה, שהיא מספרת לקבוצות שהיא מדריכה באתר, הן נרגשות. "לא משנה אם התיירים הם דתיים או חילונים, יהודים או נוצרים, תמיד יש איזו דמעה בזווית העין. אנשים ניגשים אליי ואומרים לי: מעולם לא התפללתי. איך מתפללים? ומגיעים אליי עוד סיפורים. אני יכולה לכתוב ספר שלם בעקבות הסיפורים האלה".
האוכלוסייה שפוקדת את האתר מגוונת למדי. "מהארץ אלו חיילים, קצת כיתות בתי ספר, משפחות בחול המועד וחברות הייטק שעושות ימי כיף. אבל יש גם הרבה אנשים מחו"ל שמתעניינים במקום, אוונגליסטים ויהודים", היא אומרת. "יום אחד הדרכתי משפחה של נוצרים שמחוברים לתנ"ך. סיפרתי להם את הסיפור על חנה, וכל המשפחה פרצה בבכי. מורה הדרך ניגש אליי ואמר לי: 'את לא יודעת, אבל פול, אב המשפחה, גוסס. הרופאים אמרו שיש לו חודשיים לחיות'. הרגשתי נורא שאני מספרת להם סיפורי ניסים על תינוקות שנולדים כשהוא עומד למות. התנצלתי על זה, ופול ענה: 'את לא צריכה להתנצל. מה שא־לוהים תכנן עבורי מקובל עליי'. אמרתי לו: 'שמע, אני יהודייה, ואנחנו מאמינים שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים. ברשותך אני מתפללת פה לידך'.
"הייתה לנו הדרכה מרגשת, אבל לא שמרתי איתם על קשר. עברו שנתיים, ויום אחד אני עומדת בכניסה לאתר עם איזו קבוצה, ואחת העובדות בגן הלאומי מגיעה אליי ואומרת לי שיש פה איזה פול שמחפש אותי, ולא יודע אם אני זוכרת אותו. עניתי שאני לא מכירה שום פול חוץ מההוא שפגשתי לפני שנתיים. מצאתי אותו חי ובריא, בוכה עם כל המשפחה. הם אמרו לי – 'את התפללת לנס, הנה הנס'".
שפיכת הנפש
ליד השלט המציג את תפילת חנה, פסנטין מבקשת ממני להתפלל על מישהו שהיא מכירה ושאגיד לה שם של מישהו להתפלל עליו. אנחנו מחליפות את השמות, ומתפללות כל אחת על מכרה של האחרת. "מי שמתפלל על חברו נענה תחילה", מסבירה פסנטין אחרי שאנחנו מסיימות, ונותנת עוד עצה למתפללים כאן: "דרך הסיפורים שמגיעים אליי אני מסבירה לקבוצות מה היא תפילת חנה: אמורים להגיע לכאן ממקום של ענווה, לא ממקום של דרישה. חנה ממיאמי ידעה שלא יהיו לה עוד ילדים. פול ידע שהוא בדרך למות. ככה צריך להתפלל".
עמוד האינסטגרם שפתחה, שהיא מנהלת בכישרון רב, עוזר לשמועה על הסגולה להתפשט ולפרוץ לקהלים חדשים. 19 אלף איש רואים שם את התמונות שהיא מעלה, והן פשוט עושות חשק לבוא לשילה. "זה נהיה טרנדי. אנשים מגיבים ושולחים לי תמונות של תינוקות. משפחה ממקסיקו הגיעה לפה לעשות חלאקה לילד. הם רצו שאנחה את הטקס. אמרתי להם שאני לא יודעת להנחות חלאקה, אני יכולה רק להדריך אותם".
יש גם קבוצות סקפטיות, כמובן. "יום אחד הדרכתי פה עובדים של חברה גדולה", היא מספרת. "הם באו ליום כיף של נסיעה בטרקטורונים וטעימות יין, אבל אצלנו המנכ"לית של תל שילה מכריחה גם את מי שבא ליום כיף לצאת לסיור. ראיתי בעיניים שלהם שאין להם כוח לכלום, הם רק רוצים את הריינג'רים והיין, אבל אמרתי: תנו לי לספר לכם קצת סיפורים. בסיום אמרתי להם חבר'ה, רק שתדעו שמגיעים מניגריה להתפלל פה, אז אולי כדאי גם לכם. הם התחילו להתלחשש, אמרו 'מה, הדתה', ופנו לאוטובוסים. אבל אחד מהם אמר למישהי, 'יאללה, תתפללי'. אחרי כמה חודשים התקשרו אליי – הייתי בדיוק בחו"ל – ואמרו לי אליענה, מחפשים אותך מאגד תעבורה. אותה בחורה שהתפללה הייתה עקרה במשך עשר שנים, והיא התקשרה לבשר לי שהיא בהיריון בחודש הרביעי".
לא רק נשים שמבקשות להיפקד בפרי בטן מגיעות לשם. "אנשים באים פשוט כדי לעמוד במקומה של חנה", אומרת פסנטין. "אחד המדריכים סיפר שמישהו הגיע לכאן בעשר בלילה ואמר לו 'אבל איפה בדיוק היא עמדה? אני רוצה לעמוד איפה שהיא עמדה'".
גם בימי סגרי הקורונה, כשהאתר עמד מלכת, פסנטין לא ויתרה על הסיורים. "לא הסתדרתי עם הזום, אבל מישהו בסינגפור אמר שהוא נורא רוצה סיור, ומישהו בארצות הברית ביקש, אז אמרתי טוב, אני גם ככה צריכה להתפרנס, אנסה לעשות להם סיור וירטואלי. הייתי קמה בשלוש לפנות בוקר, מתאפרת, וככה, בפיג'מה, מדריכה את כל העולם מהבית. כשהגיע החלק של המשכן, לא ידעתי איך אני מעבירה דבר כזה בזום. אמרתי לצופים, תקשיבו, אני תקועה פה בבית, מותר לנו לצאת רק 500 מטר. אבל יש לי מצפור בגינה שממש רואים את שילה ממנו. מי שרוצה שאתפלל עליו יכול לשלוח לי פרטים. אחרי הסיור הראשון קיבלתי 50 מיילים. בסיור השני מאה. בכל בוקר ישבתי, אמרתי ברכות השחר, והתחלתי להתפלל על כל מיני אנשים. סטיב שבדיוק עבר ניתוח, ומרינה היהודייה שרוצה להכיר מישהו. אנשים שפכו את הלב, וגם אני נכנסתי לזה. באיזשהו שלב גיליתי שסטיב בדיוק התגרש, וחשבתי – אולי הוא מתאים למרינה? התחלתי לעשות שידוכים".
יש לך חשש שכל העסק יתחיל להתמסחר, כמו שהרבה פעמים קורה במקומות שהופכים לקדושים?
"זה לא קרה ואני לא חושבת שזה יקרה. המקום הוא אתר מורשת לאומית ואת משלמת בכניסה, למרות שמי שמגיע להתפלל לא צריך לשלם. כשרואים איך המקום נראה, מבינים את זה. אני לא מאמינה ששילה הקדומה תהפוך למקום של קמעות או שיקשרו פה סרטים אדומים על עצים. זה לא הקטע פה. זה מקום רוחני, ואני חושבת שהוא דומה יותר לכותל מהבחינה הזאת".
"הייתה פה מישהי מפורסמת מאוד שיש לה רק ילדה אחת", אומרת פסנטין. "היא הגיעה לכאן ובכתה. היא אמרה לי: איך לא הכרתי את המקום הזה קודם? לפני שלושה שבועות היה פה ריי אלן, אחד מכוכבי ה־NBA. הוא הגיע עם כוכב כדורסל אחר, ולא הכירו את הרקע – מבחינתם כל מה שאספר להם הוא כמו זהבה ושלושת הדובים. אמרתי להם, תגידו, אתם מכירים מישהו ששמו סאם או מישהי ששמה האנה? אז השחקן השני סיפר לי שלאבא שלו קראו סמואל, ושהוא נפטר לפני שלושה שבועות. הסברתי לו שזה המקום ששמואל המקראי הגיע ממנו, ואז הוא התחיל לבכות. בן אדם בגובה שני מטר עומד ובוכה. הוא אמר: אני חייב שתספרי לי את הסיפור עליו.
"לפני שלושה חודשיים היה פה שחקן הוליוודי זוכה אוסקר, ג'ון ווֹיְט. קראתי עליו קצת בוויקיפדיה וקלטתי שהוא אבא של אנג׳לינה ג׳ולי. אני מנסה ליצור איתה קשר כבר כמה שנים, כי יש לה בת ששמה שילה, ופתאום אני קולטת שאני הולכת להדריך את סבא שלה. הכנתי לה מתנה, עיצבתי תיק עם תמונה של המקום בחמש שפות והעברתי לו אותו. כתבתי לה שאני נורא רוצה להזמין אותה, שתבוא להבין את מהות השם שלה. וזהו, אנחנו מחכים. אולי יום אחד גם אנג'לינה תנחת פה".
מתפללים פה רק על ילדים, או שאפשר להתפלל על כל דבר?
"הרוב הן נשים שרוצות להיפקד, כי זה הכי הגיוני ומתחבר לסיפור. 19 שנה חנה הגיעה לכאן להתפלל בשביל ילד. אבל את כל הלכות תפילת שמונה עשרה אנחנו לומדים מחנה: רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע, לעמוד בשקט – את כל זה למדנו ממנה. וגם, חנה בעצם לא מתפללת בשביל עצמה. היא לא רק אישה שרוצה ילד. היא מדמיינת את שמואל כמושיע, ומבטיחה להקדיש אותו למשכן כדי שיושיע את ישראל. היא רואה לנגד עיניה את העתיד. התפילה הפרטית שלה הופכת לתפילה כללית. לכן אני תמיד אומרת למי שמגיע לפה שהוא צריך להתפלל קודם על מישהו אחר.
"אני מרגישה שיש פה מקום עם הרבה ענווה. אנחנו לא מתפללים ששילה תיבנה מחדש. אנחנו מתפללים שירושלים תיבנה מחדש. הקדושה כבר מזמן עברה לירושלים. אבל במקום הזה התחילה התפילה כמו שאנחנו מכירים אותה, והתחילה אותה אישה אחת, במקום אחד, שעשתה מהפכה רוחנית".
