על פני השטח: תחנות החובה במשכן שילה

כיפת השכינה

עוד לפני הכניסה למרכז המבקרים, בחניה מצוי אחד המקומות היותר מעניינים והפחות מתוירים באתר. המבנה עם הקירות המשופעים הוקם כנראה כבית כנסת יהודי בתקופה הביזנטית. בימי הכיבוש המוסלמי הפכו אותו למסגד, אבל המוסלמים לא ויתרו על המוטיבים היהודיים, לפחות לצורך משיכת תשומת לב: הם בנו לו קירות מוזרים שאמורים להזכיר את אוהל מועד, וקראו למקום "כיפת השכינה". הסממנים האלה עבדו יפה, ובמשך השנים עולי הרגל תיעדו ביומניהם את כיפת השכינה כמקום המשכן. אולם מדובר בטעות. חוקרים מסוימים טוענים שזהו קברו של עלי הכוהן, מה שהתיישב בול לברסלברים בסביבה והם הקימו שם "ציון", למורת רוחם של אחרים.

אירוע היסטורי אחר שדווקא כן התרחש בחניה זו בוודאות, הוא הנחת אבן הפינה של היישוב שילה. בט"ו בשבט תשל"ח, בנוכחות הרב צבי יהודה קוק, התייצבו המתיישבים מתחת לשלט הנושא את הפסוק "עד אנה אתם מתרפים מלבוא ולרשת את הארץ", שנאמר בשילה לשבטים שלא הצטרפו למאמץ לכבוש את הארץ. המתיישבים הגיעו בתירוץ של התארגנות למחנה של חפירות ארכאולוגיות, שכלל איכשהו משפחות וטף. בהמשך הוקם יישוב הקבע בגבעה הסמוכה.

גת

אזור בנימין כולו משופע בגתות עתיקות, שמעידות על הכרמים הרבים שהיו בסביבה. הגת מהתקופה הרומית־ביזנטית שנחשפה כאן גדולה ומרשימה. על רצפת פסיפס לבן דרכו את הענבים ברגליים, והמיץ היה נשפך לבורות אגירה ונאגר בקנקני חרס. מכיוון שהיין והאלכוהול אסורים באסלאם, כשהמוסלמים הגיעו לארץ הם עקרו את כל כרמי הענבים ושתלו כרמי זיתים; לכן הגפנים הקיימות היום בסביבה הן צעירות יחסית. תולדות היין בגוש שילה מושרשות עמוק בתנ"ך. בכל שנה בט"ו באב, ביום שפסקו מתי מדבר למות, יצאו בנות ישראל למחולות בכרמים. כשרצו השבטים להחזיר את בני בנימין לקהל ישראל לאחר פרשת פילגש בגבעה, הם זומנו לכאן – לכרמים הרבים סביב משכן שילה – למצוא את שאהבה נפשם.

מכיוון שלא נותרו בסביבה כרמים עתיקים, החליט היינן ד"ר אלישיב דרורי לנסות לאתר חרצנים עתיקים שיובילו אותו לזן הגפן המקורי שגדל כאן. דרורי הציף את הגתות במים עד שצפו בהן חרצני ענבים קדומים. בגלל שהחרצנים היו תקועים בין אבני הגתות הם השתמרו במידת מה. דרורי לא הצליח אומנם לגדל את הענבים האלה, אבל כן הצליח לחקור את ענבי הבר הקדומים של ארץ ישראל וחילץ את ה־DNA של הזן המתאים. היום הוא מפיק יין מאותו זן קדום.

ההולוגרמה

אל תוותרו על ביקור בהולוגרמה. כחלק מהנגשת ההיסטוריה בנו בשילה המחשה מדהימה של מבנה המשכן וכליו. ההולוגרמה מספרת בתלת־ממד את סיפור נדודי המשכן במדבר, איך נארז והורכב בכל פעם, ומה עבר עליו ועל כליו בכל התקופות עד בניית מקדש שלמה בירושלים. זו אולי ההמחשה המרשימה ביותר למשכן ומעוררת לחיים את התיאורים המייגעים, לכאורה, בפרשיות התורה.

אנקדוטה לחובבי הקרמיקה: כשבנו את ההולוגרמה ערכו באתר חפירות הצלה, ומצאו כבשן עתיק לייצור כלי חרס. בכבשן היו שתי קומות: התחתונה שימשה להזנת האש, ובעליונה אפו את הכלים.

הבזיליקה

משלחת ארכאולוגית מדנמרק, בראשות הארכאולוג אגה שמידט, הגיעה לשילה ב־1922, לפני מאה שנה בדיוק. מטרתה הייתה להבין היכן עמד ארון הברית. באחת החפירות גילה שמידט רצפת פסיפס מדהימה, שברי עמודים ואפסיס של כנסייה. הם מצאו על הפסיפס הקדשה, ומרוב שהתרשמו החליטו לשחזר את המבנה. בהתאם לממצאים הם בנו את הכנסייה בצורת בזיליקה: כניסה, חלל מרכזי ושני חללים צרים יותר בצדדים. אחרי שעזבו, ערבים מהאזור השתמשו במקום והשאירו על הקירות כתובות בערבית, מה שמכונה היום גרפיטי.

עשורים לאחר מכן נערך הליך שימור למבנה, כולל בניית גג וטיוח הקירות מבפנים. במסגרת העבודות נדרשו המשמרים לחפור תעלת ניקוז למי הגשמים, ולשם כך ערכו חפירות הצלה. בחפירות התברר שהכנסייה המקורית הייתה גדולה הרבה יותר מהשחזור של הדנים. היום המבנה החדש־ישן הזה מארח אירועי תרבות.

ג'מא אלֿ–יתים

מסגד היתום הוא מבנה תפילה מהתקופה הממלוכית. כשהדנים הגיעו לחפור כאן הוא כבר לא היה בשימוש, אבל הם הצליחו לתפוס תמונה (שהייתה רצה חזק באינסטגרם) של הפלאחים הערבים סביבו. כשחפרו סביב המבנה גילו הדנים פסיפסים יפים. בימים הראשונים של היישוב שילה כמחנה חפירה, שימש המסגד הנטוש בתור בית כנסת. היום הוא בסכנת קריסה, ואסור להיכנס לתוכו.

בשנת 2006 ערכו בו חפירה מסודרת, וגילו שהמסגד הממלוכי הוא הבניין השלישי לפחות במקום. מתחתיו מצאו שרידים של שתי כנסיות, ובעתיקה שבהן, המתוארכת למאה הרביעית לספירה, נמצאה כתובת שהיא כנראה הכי חשובה באזור. ביוונית כתוב בה: "ברך את שילה ותושביה". הכתובת הזו היא ההוכחה החד־משמעית ביותר לכך שהמקום הוא אכן שילה המקראית. איך כתובת ביזנטית יכולה להוכיח עובדה מקראית? הרצף ההתיישבותי מימי המקרא ועד התקופה הביזנטית ידוע, ברור ומגובה באינספור ממצאים, ולכן גם כתובת מלפני 1,500 שנה היא ראיה טובה.

ישנן שתי הוכחות נוספות שהאתר הוא שילה הקדומה. הראשונה היא שימור השם אצל הערבים – הם קוראים למקום "חירבת שיילון" – והשנייה היא התיאור התנ"כי. רבי אשתורי הפרחי, שחי במאה ה־13 בבית־שאן ויצא למסע במקומות הקדושים בארץ ישראל, כתב בספרו "כפתור ופרח" שזיהה את שילה לפי התיאור בתנ"ך. בספר שופטים, כשקראו לבני בנימין לבוא לאירוע המחוללות בכרמים ולחטוף להם נשים, נתנו להם הוראות הגעה מדוקדקות: "ויאמרו הנה חג ה' בשילו מימים ימימה, אשר מצפונה לבית־אל, מזרחה השמש למסילה העולה מבית־אל שכמה ומנגב ללבונה". או, במילים אחרות, כשאתם מגיעים מבית־אל בכביש 60, תפנו ימינה – זה שם. אם הגעתם למעלה־לבונה תפרססו, התקדמתם יותר מדי.

מגדל הרואה

המגדל בפסגת תל שילה, שהוקם בשנת 2013 בעזרת משפחת פליק, ניכר ממרחק רב, והוא משמש מרכז המבקרים של האתר. בקומת הקרקע יש מוזיאון ארכאולוגי קטן, שמציג בתערוכת "דברי ימי שילה" ממצאים חשובים מהאתר, מסודרים לפי סדר התקופות. כמו כן אפשר לפגוש דמויות וירטואליות מתקופות שונות המספרות על עברה של שילה.

בקומה העליונה, שמשקיפה על הסביבה, יש מיצג שמקים לתחייה את סיפורה של שילה המקראית. הסרט מצליח להיות יותר מגימיק תיירותי: הוא מוקרן על מסכי ענק שקופים ואטומים לסירוגין, וכך משתלבים הצילומים מסיפורי המקרא עם הנוף האמיתי של ימינו הנשקף מהמגדל. מכיוון שמגדל הרואה בולט בשטח, הוא הפך במובנים רבים לסמל שילה העתיקה.

המשכן

במקום המשכן עצמו יש שטח גדול, ישר, מתוחם באבן טבעית. לא ברור אם נדרשה חציבה כדי ליישר את הסלע, או שתופעה גאולוגית יצרה אותו. המרחק בין הקירות הוא 25 מטר, 50 אמה, כרוחב המשכן. באורך אין גבולות ברורים, אבל יש לפחות מאה אמה, 50 מטר, המתאימים לאורך חצר המשכן. כמו שכתוב בתורה, ברור שקודש הקודשים עמד במערב, כך שכאשר השמש שקעה היא משתחווה לקודש, להבדיל מהנוצרים שמשתחווים לשמש.

הראשון לזהות את השטח בתור מקום המשכן היה הארכאולוג צ'רלס וילסון בסוף התקופה העותמאנית, שראה את המשטח הישר והקירות התוחמים והתאים אותם לתיאור המקראי. גם הרב יואל בן־נון, שצפה בשילה הקדומה מלמעלה, שיער שזה המקום. חשוב להגיד שהזיהוי משוער, אבל רוב הארכאולוגים מסכימים איתו.

במקום המשכן חפרו מעט, וגם לא ממש מצפים למצוא שם הרבה: המשכן עבר לנוב עיר הכוהנים לאחר חורבן שילה. ובכל זאת, יש לא מעט ממצאים תומכים מסביב, ובהם שני בורות גניזה מתקופת שאול ודוד, ששימשו לגניזת כלי קודש מהמשכן. עדות נוספת למיקום המשכן נותנים אינספור שברי חרסים הפזורים בגבעות מסביב. עולי הרגל היו אוכלים את הקודשים "לכל מקום הרואה", כלומר בכל גבעה שאפשר לראות ממנה את המשכן, ואחרי שסיימו לאכול היו מנפצים את הכלים הקדושים כדי שלא יקבלו טומאה.

קשה לא להתרגש בעת ההליכה במקום שבו חנה התחננה לה' לבן, ילד שיהיה כולו קודש. כשהתקרבנו עמדו ברחבה חבורת נשים נוצריות ששרו, התפללו ובכו. הן חידדו לנו את כוחו של המקום, שמרכז אליו כל כך הרבה תקוות ואינספור סיפורי ניסים. חנה, שבכוח תפילתה אנחנו יודעים עד היום איך לפנות במילים לקב"ה, נפקדה בראש השנה, ובכל שנה נשות שילה אוספות במהלך חודש אלול שמות של נשים שמקוות לילד, ומגיעות בחג למקום המשכן, להתפלל על העקרות.