"תוכנית ההתפכחות" שפרסם ח"כ איתן כבל בשבוע שעבר, נתנה את האות לפריצתה של מלחמה עונתית בתוך מפלגת העבודה. הפעם לא מדובר במאבק על רקע אישי, אלא בוויכוח אידאולוגי עמוק על זהותה של המפלגה.
במאמר שפרסם ב'הארץ' ושהכה גלים בזירה הפוליטית, קרא כבל לעמיתיו "להתפכח מרעיון אוסלו" שהיה מבוסס לדבריו על תפיסות שגויות, ולוותר על "החזיונות בדבר חתימת הסכמי שלום על מדשאות הבית הלבן". בצד האופרטיבי הציע חבר הכנסת הוותיק להחיל את החוק הישראלי על "גושי ההתיישבות" ולפתח את היישובים הכלולים בהם. מחוץ לגושים מציע כבל להקפיא כל בנייה, ולהציע לתושבים כבר עכשיו אפשרות של פינוי־פיצוי.
כבל איננו הראשון בשמאל שמציע היפרדות מהפלסטינים ושמירה על גושי ההתיישבות. לפניו עשו זאת בוז'י הרצוג, חיים רמון ואפילו יו"ר המפלגה אבי גבאי, שאמר לא מזמן כי "בהסכם שלום אפשר למצוא פתרונות שלא מחייבים פינוי התנחלויות". ההבדל בין כבל לחבריו הוא בוויתור המוצהר על חלום השלום עם הפלסטינים, דגל שהמפלגה מניפה ומקדמת כבר עשורים, וקריאתו לחבריו לבחור בדרך חד־צדדית. "צו השעה הוא לאמץ אסטרטגיה חדשה, שבבסיסה ההבנה וההפנמה שבעת הזאת אין בצד הפלסטיני מנהיגות שבאמת רוצה או יכולה להיות שותפה להסכם שלום עמנו", כתב כבל.
אגב, הוא מצדו טוען שהמניע לפרסום הוא אידאולוגי בלבד, אך במפלגה יש הטוענים כי כבל מנסה למצב עצמו כחלופה לגבאי, שבעוד כחודש סוגר שנה לא מוצלחת בתפקיד, ובמפלגה נשמעים דיבורים על האפשרות להחליפו לקראת הבחירות. גם ח"כ עמיר פרץ נמצא בסביבה, ממתין לשעת כושר אפשרית.
בישיבת הסיעה בתחילת השבוע מיהר יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי להתנער מהתוכנית שהציע כבל. כך עשתה גם ח"כ ציפי לבני, יו"ר התנועה. "זו לא דרכנו", אמרו. בשיחות סגורות הודו השניים כי הצעתו של כבל דומה ליוזמות המדיניות שלהם יותר מכפי שנראה, מלבד הוויתור על אופציית המשא ומתן וההשלמה עם היעדרו של פרטנר בטווח הנראה לעין. גם לפי תפיסתם גושי ההתנחלויות וצה"ל יישארו בסביבה, עד הקמת "מדינה מינוס" לפלסטינים.
נראה שמה שגרם לכמה מחבריו של כבל למפלגה לתקוף אותו בחריפות, הייתה העזתו להשתמש במונחים מפורשים כמו "לשכוח מחזון השלום", להצהיר ש"קונספציית אוסלו איננה רלוונטית יותר", ואפילו לדבר על "סיפוח". כבל לא באמת המציא תוכנית חדשה, אלא פשוט הוריד לקרקע את הרעיונות והתפיסות שנשמעים ממילא במפלגה. הוא בסך הכול הניח את הקלפים על השולחן. אלא שגם אם השמאל אכן מתרחק מעמדותיה של מרצ ושואף למרכז הפוליטי, הוא לא תמיד מוכן לקרוא לדברים בשמם. חברי הכנסת איציק שמולי, מיקי רוזנטל ושלי יחימוביץ', ראשי 'שלום עכשיו', יו"ר המשמרת הצעירה בעבודה, וכן עיתונאים רבים, לא אהבו את מה שכבל אמר בפשטות: אתם כבר לא רלוונטיים.
שלא בטובתו, נקלע השבוע ח"כ נחמן שי לאש שיצאה מחדר הסיעה וכוונה כלפי ח"כ כבל, לאחר שאמר ב'מקור ראשון' בשבוע שעבר "אני לא שמאל ולא שמאלן. ינסו להדביק לי את הכתם הזה ונסיר אותו". כמי שניהלה את אותו ריאיון הרשו לי לשחרר שורת הבהרה: שי בסך הכול התכוון לומר שינסו להדביק לו תווית שאינה מתאימה לו מתוך כוונה לחבל בסיכוייו. את המילה כתם הוא התכוון לייחס לצד שעשוי לבקש להשתמש בה כדי לפגוע בו.
תסיסה חיובית
"כשאומרים לציבור כל הזמן בצורה אגרסיבית, על גבול ההסתה, שהדרך של השני היא בגידה וחוסר ציונות – זה שוקע", אומרת ח"כ איילת נחמיאס־ורבין ממפלגת העבודה על ההתנערות של חלק מחבריה מהמונח שמאל. "יש שחיקה גדולה מאוד באמון הציבור, גם משמאל וגם מימין, ביכולת להגיע להסכם עם הפלסטינים. זה מה שכבל ניסה להגיד".
הדברים של איתן כבל ונחמן שי הם לא ביטוי לכך שהשמאל משנה את דרכו?
"השמאל מהנדס את הדרך מחדש, זו הדרך הנכונה להגדיר את זה. יש התבוננות מחדש על המצב המתהווה במזרח התיכון, אבל העקרונות נשמרים. היפרדות מהפלסטינים הכרחית כדי לשמור על ישראל יהודית ודמוקרטית. נתניהו לא מבטל את הסכמי אוסלו, ויש לזה סיבה. הוא יודע שהסכמי אוסלו, למרות המחיר הכבד והקשה שלהם, עשו פה דבר חשוב. הוא לא רוצה לוותר על התיאום הביטחוני.
"כל פעם אומרים לי שהשמאל הולך ימינה, אבל גם הימין הלך שמאלה. כשנתניהו אומר 'לנהל את הסכסוך', הוא אומר מה שאני אומרת שזה לא לצאת או לספח. אבל צריך לחשוב מה לעשות כדי להיטיב את מצבה של ישראל. צריך לחזק את גושי ההתיישבות במקום להלבין מאחזים. עושים למעלה־אדומים עוול נורא כשלא נותנים לבנות שם, וזה קורה כי משקיעים במקומות הלא חוקיים".
ח"כ יצחק הרצוג, ראש האופוזיציה, דווקא בירך השבוע על הדיונים הפנימיים במפלגה. למוד־ניסיון ממתקפות נגדו על קו ריאליסטי שהציג בעבר, יצא הרצוג באופן ברור להגנת כבל ונגד חברי הכנסת שתקפו גם אותו בעבר. "אני אוהב שיש תסיסה פנימית", אמר לנו השבוע. "איתן עשה מהלך חשוב והבסיס שלו הוא דבר אמיתי, גם אם יש בתוכנית שלו המון פרצות. אני לא מאמין במהלכים חד־צדדיים. יש צורך בהסדר, ויש פלטפורמה אזורית שניתן למנף ממנה הסדר".
לדברי הרצוג, גם אם התוכנית אינה שלמה, חשוב לשים אותה על השולחן ולדבר עליה. "אני מסכים שלא ניתן להגיע היום להסדר קבע, אבל האיום שתהיה פה 'ישרא־טין' (כלומר, מדינה אחת, שא"כ) הוא אמיתי. מפעל ההתנחלויות גדול מדי, כי הוא לא יודע איפה הוא רוצה לעצור. יש לנו פרטנר לצעדי ביניים ויש רשות פלסטינית מנהלת, ואף אחד מאיתנו לא רוצה להיכנס לנעליה ולנהל את שכם".
עוד לא איש ימין
בסיומו של שבוע עמוס במטחי ביקורת שספג מחבריו למפלגה, כבל אינו מתנצל על דבר. להפך, הוא דווקא נחוש להשיב מלחמה. נראה כי גם אם לא הופתע מהיעדר הקולגיאליות במפלגתו, הוא לא ציפה למתקפה כזו. "אני לא תומך בנתניהו ולא זקוק להטפות שלהם", הוא אומר על עמיתיו. "אין אחד כמוני שנמצא בחזית מול נתניהו ומשלם מחירים כבדים. לי לא צריך להטיף. אלה שיודעים רק לשבת בבתי קפה בתל־אביב ולהסביר לי מה צריך לעשות, הם אלה שמייצרים אפרטהייד יום יום".
בחודשים האחרונים הופיע כבל עם "תוכנית ההתפכחות" שלו בחוגי בית של תומכי המפלגה, ולדבריו קיבל תגובות נלהבות. "יש פער גדול בין השטח לבין המנהיגות הפוליטית", הוא מאבחן. "הפוליטיקאים למעלה מתכתבים כל הזמן עם התקשורת, אבל השטח של מפלגת העבודה הרבה יותר אקטיביסטי ברובו מעמדת המנהיגות. מדהים כמה חום אני מקבל – מבכירים בצה"ל, מאנשי שם, מעיתונאים ומהשטח של המפלגה. אבל את זה ידעתי גם קודם, כי עשינו חוגי בית.
"הטענה שלי כלפי חבריי היא שהם האויבים הכי גדולים של 'שתי המדינות'", ממשיך כבל בשטף, יורה משפט אחרי משפט. "חבריי שואלים מתחת איזה עץ נשב בדיוק ולאן הרוח נושבת שם, ואם אין לי תשובות לכול אז התוכנית לא שווה כלום בעיניהם. זו לא תוכנית שלום והיא לא מתיימרת להיות שלמה. הטענה הכי חמורה שיש לי היא שמי שמוביל לזה שתהיה כאן מדינה אחת לשני עמים, אלה החברים שלי. כשאני מדבר על הגושים זה כבר מצב קיים. אין מפלגה ציונית כמעט, להוציא מרצ, שחושבת שנחזיר חלק מהגושים. תוקפים אותי הכי חזק סביב הסיפוח, ואני אומר להם 'אתם צבועים, כי אם לשיטתכם יש אפרטהייד, אז הוא מתקיים כל יום'. במקומות האלה יש רוב יהודי, וההפרדה כבר מתקיימת.
"אני לעומת זאת אמרתי שאם החוק הישראלי יחול שם, הוא יחול על כולם ללא הבחנה. אלה שלא ראו פלסטיני מימיהם חוץ מבתמונות מטיפים לי? הם יכולים להביא לי שלום מחר בבוקר? החזון שלי זה שלום, אבל במקום להתעסק עם מה שבלתי־הפיך, בואו נטפל במה שאולי הפיך. לא יהיה פה שלום בעשר השנים הקרובות, וזה עוד עשר שנים שבהן האנשים חיים תחת שלטון ישראלי בחקיקה מפלה".
אסור להתבלבל: למרות שאיפתו להחיל את החוק הישראלי על גושי ההתיישבות, וההכרה שלו בהיעדר פרטנר ובכך שהשלום רחוק – כבל טרם הפך לאיש ימין. בבסיס התוכנית שלו עצירת הבנייה ביישובים שמחוץ לגושים, וניסיון לפנות מרצון את 100 אלף תושביהם כבר עכשיו לטובת מדינה פלסטינית עתידית. המטרה שלו היא לעצור את קביעת הגבולות המתרחבים על ידי תנועת ההתיישבות, ואת הסכנה של הפיכת ישראל למדינה דו־לאומית לשיטתו.
"אני חושב על זה כבר שנתיים לפחות", הוא מספר. "התחלתי עם הרצון לעצור את בניית ההתנחלויות מעבר לגושים, ומשם זה התפתח. נקודת השבר הייתה גיוס הבת הגדולה שלי לפני שנה. אני אבא חרד, ונהייתי עוד יותר חרד. אני אומר לעצמי: אני חבר כנסת כבר הרבה שנים, הקירות מלאים תעודות הצטיינות, סגרתי את ערוץ 7, אבל מה השארתי לדורות הבאים? מה אני משאיר לילדים שלי? אז התחילה התוכנית להתבשל בצורה משמעותית".
ההתנתקות החד־־צדדית מעזה מתפוצצת לנו השבוע בפנים פעם נוספת. במה ההצעה שלך שונה?
"ההיפרדות מעזה הייתה יציאה חד־צדדית שבה צה"ל לא ממשיך להיות שם. פה אני אומר שעד שלא מגיע הנלסון מנדלה שלהם, צה"ל נשאר. הימין רוצה לגרום לכך שגם מחוץ לגושים יהיה מצב בלתי־הפיך. זה קו פרשת המים. נותר סדק לעבוד בו, והם (מבקריו בעבודה, שא"כ) רוצים להתפלמס איתי".
על מי אתה הכי כועס?
"אין בי כעס, יש בי אכזבה. חלק הגיבו מתוך סוג של קנאה. לא כתבתי תוכנית שלום, לא נפגשתי עם סנטורים ולא קיבלתי אישור מטוני בלייר. שמתי נייר על השולחן. אנשים הרגישו שגנבתי להם את התוכנית. אני לא משה רבנו, וגם כשהוא ירד מהר סיני חלקו עליו, אז התפתח שיח. הוכחנו שהמפלגה הזו יודעת לייצר אידאולוגיה, ויודעת לדבר עליה כבר שבוע שלא בהקשרים פרסונליים".
במהלך שיחתנו הנערכת בלשכתו של כבל, הוא מצביע על תמונתו כחייל מילואים בסיור ליד אריאל. "מי כמוני מכיר את זה. הם (חבריו למפלגה, שא"כ) אומרים 'לא נעים שתגיד סיפוח', אבל בשם הלא נעים הזה הם ממשיכים לדכא את הפלסטינים שגרים שם. זה לא שאמרנו שנפנה את היהודים מהגושים. צריך להגיד לעולם שאנחנו לא משחקים יותר, לא יכולה להיות מדינה בלי גבול".
אחרי חוגי הבית בקרב מצביעי מפלגתו, כבל מתכוון להגיע ליישובי יהודה ושומרון. "אני לא מתכוון לעצור. המקום הראשון שאני מגיע אליו הוא קרני־שומרון. כבר הוזמנתי לאפרת, ואני אגיע לכל מקום כדי להציע את היוזמה הזו".
בחזרה לחיבוטי הנפש של השמאל: במפלגת העבודה נותרו מעטים שמוכנים להגדיר עצמם כשמאל ולא כמרכז־שמאל, ולשלם את המחיר של ישיבה בספסלי האופוזיציה קדנציה אחרי קדנציה. אחד מבכירי המפלגה אמר לי השבוע: "אם רק 24 אחוזים מהציבור הישראלי מגדירים את עצמם שמאל ואני אומר שאני רק מפלגת שמאל, אז אין הרבה שיצביעו לי". כלומר, התזוזה של העם כולו ימינה מכריחה את החברים בצמרת לחשב מסלול מחדש.
אכן, לא נעים בספסלי האופוזיציה, ולפיכך הפוליטיקאים נאלצים לדבר אל העם בשפתו ולהציע רעיונות שאולי יובילו אותו לבחור בהם בקלפי. זריקת החיות שהעניק כבל למפלגה הייתה ניסיון נוסף לעשות זאת, אלא שרבים מחבריו מעדיפים להמשיך ולדבוק באוסלו ובחזון השלום עם הפרטנר הנעלם, גם אם המציאות השתנתה ללא הכר מאז שנות התשעים.
