צבע אדום בשדרות. 'פוש' בצג הסמארטפון שלי באמצע הלילה. אני לא מתעוררת ממנו. אני סתם מחליפה זווית שינה ובודקת מה השעה ואז מגלה שעל תושבי שדרות עובר לילה קשה. אני מחליפה צד וחוזרת לישון. תקיפות של חיל האוויר בעזה. פוש בסמרטפון. אני לא מתעוררת ממנו. זו סתם בתי הקטנה שנכנסת למיטה הזוגית ביני לבין האיש שלי. אנחנו ממשיכות לישון.
השמש כבר חודרת לחדר השינה. בלו"ז שלי יש נסיעה לשדרות. קבעתי להיפגש שם עם מרואיין לפני כמה ימים. כלומר לפני שהייתה פה כמעט־מלחמה־שוב. העורך שלי הציע שאם אני כבר נוסעת דרומה שאעשה סיבוב בשדרות. "תביאי את קולות התושבים". "סבבה" אני מסמסת לו. רק בדרך אני קולטת שאני לא יודעת בכלל מה עושים אם נשמעת אזעקת צבע אדום ושמה נסגר איתי, למה שאסע למקומות שפצצות יכולות ליפול עליך מהשמיים? זה מוזר מאוד פצצות נופלות מהשמיים. וזה מוזר שיש מישהו ששלח אותן כי הוא רוצה להרוג אותנו. אבל אני כבר בדרך, וכבר אמרתי כן. שעה ורבע אומר הווייז. שעה ורבע מהשינה השקטה שלי יש שינה אחרת לחלוטין.
מתרגלים או לא מתרגלים, זאת השאלה שחורזת את יום השיטוטים שלי. לכל אחד יש תשובה קצת שונה. עיניהם של הזקנים בדוכן הפיס שונות לחלוטין מעיניה של אימא שבתה סובלת מחרדות, ועיניהם של בוגרי היחידות הקרביות שמחכים לאוטובוס למכללה אינן דומות לעיניהם של בני החמישים, ואלו אינן דומות לעיני הילדים הקטנים וכן הלאה. לכל איש יש מבט שנתנו לו אהבותיו, גילו ופחדיו.
הזקנים מתחנת הפיס הסמוכה למרכז המסחרי לא מתרגשים. "זה המקום הכי טוב לחיות בו", אומר לי קרדש. הוא עלה מהקווקזים וחי בשדרות כבר 25 שנה. "יש פה מזג אוויר טוב, יש פה ים קרוב, יש חברים, הכול מתקדם. מה אני צריך יותר?" "שלא תצטרך לרוץ למקלט?" אני שואלת. "אנחנו רגילים. זה לא דבר חדש. אנחנו לא מתרגשים". כל החבורה מהנהנת בהסכמה. מחרה־מחזיק אחריו אלברט אברג'ל בן ה־85. "אז מה אם יש אזעקה? נכנסים לאחד הבניינים וממשיכים הלאה. בגיל שלי לעזוב? מה פתאום. שאני אכעס? על מי אני אכעס".
ורה, אישה מטופחת ויפה בעשור החמישי לחייה, מטפלת בקשישים ואם לשישה, מסכימה שאראיין אותה בזמן שהיא מחכה לאוטובוס. נראה שהוא אמור להגיע כל רגע, אבל רצה א־לוהים או שאולי זה סתם שר התחבורה ואנחנו מצליחות לדבר רבע שעה. "ישנתי עם הילדה בממ"ד. היא רק שומעת צבע אדום היא רועדת איזה שעה. היא מפחדת עכשיו לא רק מקסאמים, גם מסתם קולות או אש. אני גם מפחדת. אני פה עשרים שנה, עברנו פה הרבה, אבל זה קשה עכשיו כשזה חוזר. הגדולים שלי גרים בראשון־לציון ובתל־אביב ושואלים 'מה נשמע', אני אומרת מה – מה נשמע, כרגיל. אני אומרת שאנחנו רגילים אבל אנחנו לא רגילים. לא מתרגלים. זאת האמת. יש פחד. אי אפשר להתרגל. הנה, עכשיו יש בום, את שומעת?
"זאת אשמתי", היא מכה על חטא, "אני לא טיפלתי בילדה שלי כמו שצריך. היא בת עשר. לפני ארבע שנים נפל קסאם ליד הבית שלי. חבל שלא עשיתי אז משהו. החרדות שלה התגברו. גם לי יש חרדות ואני מטופלת, אבל זה לא בגלל הקסאמים. איך אני יכולה להגיד להם עכשיו שזה היה לפני ארבע שנים ועכשיו שהיא סובלת ושהיא בפאניקה – יגידו לי מה נזכרת רק עכשיו? היא לא עוזבת אותי לרגע. אם אני נכנסת לשירותים היא נכנסת גם.
"תראי, אנחנו בבעיה פה. אני כועסת על הממשלה. צריך להדק את הסגר, בלי מים, בלי חשמל, לשים מנעול גדול, למרות שגם שם לא כל האנשים מגעילים, ואנחנו נאלצים להעניש את כולם. אני מבינה שיש ילדים, אבל גם לנו יש ילדים. זה בעיה שעושים מהמדינה שלנו סמרטוט. ועוד דבר, אני רוסייה, אני צופה בחדשות של ערוצים רוסיים וכואב לי לשמוע איך הם מדווחים, כאילו אנחנו הרעים והערבים מסכנים.
"ולא תאמיני מה קרה לי לפני כמה שבועות", היא מספרת לי כאילו אנחנו כבר החברות הכי טובות. "אני מקזחסטן. התקשר אליי שכן מוסלמי שלי, התאמץ וחיפש את מספר הטלפון שלי כדי לשאול מה שלומי, אני אומרת לו 'דוד מוחמד, איזה שכנים היינו? היינו משפחה. פה זה לא ככה'". היא מצטמררת כשהיא מספרת לי על מוחמד. אישה מרגשת ומלאת לב. "זה לא חייב להיות ככה", היא אומרת. האוטובוס מגיע. אנחנו נפרדות לשלום.
חיים בסרט
אל התחנה מגיעים ארבעה סטודנטים יפי הבלורית והתואר, גופיות וכפכפים, שרירים ומשקפי שמש אופנתיים. "איך היה הלילה?" אני מספיקה לשאול אותם כשהם עולים לאוטובוס. "הכול סבבה, ברגוע". "אנחנו בכל מקרה יושבים ערים, מדברים צוחקים, בשתיים הלילה רק מתחיל, זה לא מפריע לנו". הם וההכול סבבה שלהם ממשיכים לדרכם למכללת ספיר, והתחנה נשארת שוממה. זמן לחפש טרף במקום אחר.
את עיניי צד אי ירוק על הגבעה ממול. המשתלה של אבי כהן, תושב ניסנית לשעבר. "רק עכשיו עברתי לפה", הוא מספר. "הפתרון הוא לחזור לעזה. חייבים לחזור לשם. האסלאם הוא בעיה בכל העולם. כמה שתזרימי כספים, זה לא יעזור. צריך לכבוש ולהראות להם מחדש איך לחיות ולהביא להם הנהגה חדשה. הם לא חיים עם עצמם בשלום, איך יחיו איתנו בשלום? אנחנו מחפשים את ההומני אבל כדי לעשות שינוי צריך לעשות משהו קיצוני".
אילן בא לקנות פרחים עונתיים. הוא נולד בשדרות וגר פה 48 שנה. גם סבתא שלו בת ה־98 חיה בשדרות. מה עושים איתה בצבע אדום, אני שואלת. "היא יודעת להסתדר", הוא משיב. "אתמול אמרו בטלוויזיה ש'אנחנו מתורגלים'. אתמול היה צבע אדום. אני עובד בסינמטק, נפלתי ונפצעתי פה", הוא מראה לי בגופו את החבלות. "מי שאומר את הסיסמה הזו לא יודע על מה הוא מדבר, זו סיסמה שנותנת כוח לצד השני, לא לנו. אין מתורגלים. אין דבר כזה. כל אחד נותן את דעתו בטלוויזיה. יושבים פרשנים באולפנים ממוזגים ואומרים עלינו שאנחנו מתורגלים. וואלה יופי! מתורגלים! מדברים עלינו בלי שהיו פה באזור. אני רוצה לראות את אותו פרשן עם ילדים בני 5, 6 ו־15 – שהם יהיו מתורגלים פה איתנו. הבוקר אני ואשתי ישבנו על קפה וסיגריה ב־6:30 בבוקר ושאלנו את עצמנו מה זה המתורגלים האלה. האם אנחנו המתורגלים שעליהם דיברו פרשנינו? האם אנחנו מתנהגים כמו 'אנשים מתורגלים'?
"יש לי כלב, כשהוא שומע את הצבע האדום הוא נתלה עליי ולא עוזב אותי, את מבינה? קל וחומר בן אדם. אומרים לנו מתורגלים. זה נכון, אנשים יודעים לאן לרוץ – אבל מה עובר עלינו, מה אנחנו מרגישים – זאת השאלה. והתשובה היא שאנחנו מפחדים, אנחנו לא גיבורים".
שלושה ילדים הולכים ברחוב. הם בכיתה ד' ולא מתביישים להודות שהם מפחדים. "אני ממש פחדתי", אומר אור, "הרגשתי כאילו אני רץ באוויר". "כולנו רעדנו פשוט", מוסיף החבר שלו. מצד אחד אני שמחה לגלות שהם לא מתביישים בפחד שלהם, מצד שני, לעזאזל, הם הולכים לישון וקמים באמצע הלילה מתוך פחד שקסאם ינחת להם על הראש. "בימים שיש הרבה אזעקות אני בדרך כלל לא בשדרות, נוסעים לאנשהו", מסביר אור איך מתמודדים עם הימים הקשים.
את סתיו (23), אם לליאן בת החצי שנה, יוסי הצלם קולט מתוך הרכב ומבקש ממני לסוב על עקבותיי ולדלוק אחריה. הן נראות כל כך יפה עם הכלב שלהן. אפשר לדמיין לרגע שהן מטיילות על שפת הסן. כאילו אין עזה כמה קילומטרים מפה. כאילו אין חמאסניקים עם משגרים. כאילו אין עיר בצל קסאמים. "אני לחוצה בגללה, לא בגללי", היא מצביעה על העגלה. "כשזה היה רק אני זה היה משהו אחר". "ברור", אני אומרת לה, "את אימא. זה משהו אחר לגמרי".
"קשה להגדיר את המצב הזה. לעולם לא יהיה נכון להגיד שאפשר להתרגל לזה. אי אפשר להתנהל בצורה נורמלית במאה אחוז כמו כל בן אדם", מצטרפת לשיחה רינת, אימה של סתיו, הסבתא הגאה, שאין מצב בעולם שהייתי חושדת בה שהיא סבתא לשני נכדים. ליאן מפהקת נמרצות, מאותתת לנו שהיא חייבת את שנת היופי שלה ואנחנו ממשיכים לדרכנו.
שלושה ילדים משחקים 'דג מלוח' או את מקבילו השדרותי. אני שואלת אותם איך הם מרגישים אחרי הלילה הזה ואם יש להם מילים לתאר את המצב הזה ששולחים להם פצצות מעבר לגבול. אחד הילדים משיב ש"זה כמו סרט". הם מספרים על יירוטים שהם ראו, על מנהרות שגילו קרוב לכביש, על צפייה במשקפות, על קסאמים שהתפוצצו קרוב לבניינים פה, הם מצביעים ומסמנים בידיהם הקטנות בהתלהבות של ילדים. נכון, צודק הילד, זה כמו סרט, רק שזו המציאות
.
