כמו רבים אחרים, גם עמיחי רחמים, אב לשבעה מהיישוב עלי, טולטל עמוקות בעקבות התאונה שאירעה ביום רביעי בכביש 60, סמוך לצומת מעלה־לבונה, שבה נהרג מתן צינמן בן השש משבות־רחל. סערת הרגשות הפכה אצלו ליריית פתיחה של מאבק אזרחי לשיפור התשתיות בכבישי יו"ש.
"הבת שלי סיפרה לי שאמונה, חברה שלה, נפצעה קשה", הוא משחזר. "היא הייתה מזועזעת. מצאתי את עצמי מחבק אותה באמצע הלילה ומנסה להרגיע אותה. כשהיא הבינה שאח של אמונה נהרג, היא בכלל התפרקה. מה יהיה, היא שאלה אותי. יהיה בסדר, עניתי לה, ופתאום נפל לי האסימון: איך יהיה בסדר? מה ישתנה? כנראה כלום. השמש תזרח, הרכבים ייסעו על הכביש, ותאונות קטלניות ייקרו שוב. מי יהיה הפעם מול הרכב שיחצה קו הפרדה לבן? שלא נדע".
זה היה הרגע שבו פתח רחמים קבוצת פייסבוק בשם "מטפלים בכביש 60 – כביש הדמים". כעת חברים בקבוצה יותר מ־700 איש. היעד הוא להקים צוות היגוי, לערוך עבודת מחקר ולהוביל מאבק ציבורי עד להשגת המטרה: הפיכת כביש 60 לכל אורכו לכביש בעל ארבעה נתיבים עם גדר הפרדה. "לא אנוח עד שזה יקרה", אומר רחמים. "נייצר מחאה שתדרוש מכל גורמי הממשלה והרשויות לטפל במפגעים הבטיחותיים ובתשתיות הלקויות".
לאחר 23 שנים שבהן שירת רחמים בחיל הים, חזרה המשפחה לאחרונה להתגורר בעלי. "חזרנו לעלי וגילינו שהאנשים מקסימים כמו שהיו, והכיף של לגור ביישוב נשאר אותו דבר. מה שלא השתנה הוא תשתיות הכבישים. אולי אפילו להפך, נראה שהמצב רק הידרדר. אומנם חלק מהבעיות אכן נפתרו, כמו רִמזוּר הצמתים בית־אל ועפרה, אבל כמויות הרכבים שיש היום על הכביש, שאינן הולמות את התשתיות, וכמובן חוסר האכיפה – הופכים את הכבישים ביו"ש ואת כביש 60 בפרט למקום שהוא רולטה רוסית".
רחמים אינו היחיד שמתאר את הנסיעה בכבישי יו"ש כ"רולטה רוסית". בביטוי הזה משתמש גם יהודה דרסינובר (61) מפתח־תקווה, שבנו אריאל נהרג בצומת ברוכין לפני ארבע שנים, שלושה שבועות לפני חתונתו. הוא היה ילד מיוחד ומאיר, אומר אביו. רק בן 21 ובעל תואר במדעי המחשב. חבריו תיארו אותו כגאון עם חיוך תמידי, שחקן נשמה. "נשבענו לעצמנו שאריאל יהיה הראשון והאחרון בצומת ברוכין", אומר דרסינובר. המשפחה יצאה למאבק, וכעבור שנה הוסב הצומת המסוכן לכיכר תנועה על שם אריאל. "משמאל הייתה מסלעה ענקית שאי אפשר לראות בעדה מי מגיע, ומימין היה קשה להשתלב בכביש. תנאים קשים מאוד, בטח למי שלא הכיר את הכביש כמו אריאל".
אף שאינו מתגורר ביו"ש, דרסינובר חווה על בשרו יום־יום את קשיי הנסיעה בכבישי יו"ש, בשל תפקידו כמבקר הפנים של אוניברסיטת אריאל. "מה שמתחולל בכבישי יו"ש הוא סיכון אחד גדול", הוא אומר. "אני תמיד מוריד הילוך, זז הצידה. אין משטרה, לא רואים ניידות, פה ושם חייל צה"ל. אין תשתיות מספיקות ואין נתונים אמיתיים לגבי מה שקורה כאן. גם למשטרה אין מידע ברור על תאונות בכבישי יו"ש, חלקן הגדול כלל לא מדווח.
"אנחנו אנשים מאמינים", הוא מוסיף, "כך נגזר על אריאל, כך נגזר עלינו. ובתוך כל הכאב הגדול, אנחנו מתנחמים שבכל זאת יצא משהו חיובי מהאסון. אין ספק שהכיכר הזו מצילה חיים. לפני כן זו הייתה רולטה רוסית".
שינוי לרעה
"התחושה היא שיותר מדי אנשים היו צריכים להיהרג כדי שנתעורר", אומרת הדר מולאים (29), תושבת נווה־צוף, שהסיפור שלה היה עלול להסתיים אחרת לחלוטין. תודה לא־ל היא חיה ונושמת, ומספרת לי בטלפון על התאונה הקשה שבה הייתה מעורבת לפני שבועיים וחצי. היא הייתה בדרכה לבילוי עם חברה מהיישוב עופרים. סמוך לצומת עופרים הבחינה ברכב מאט שירד לשוליים. "היה בינינו מרחק, אבל אני זוכרת ששאלתי את עצמי, למה הוא עוצר פה? אין פה שוליים. החזרתי את המבט לכביש וכדי להתרחק ממנו עליתי על הנתיב שממנו פונים שמאלה לכיוון הכפר הפלסטיני הסמוך. פתאום הוא עשה מין פניית פרסה. הוא התכוון להסתובב או לפנות, אני לא יודעת מה בדיוק עבר לו בראש, אבל זה היה ממש במהירות, לא באיזושהי גלישה איטית, בלי לאותת. בשנייה הוא היה מול העיניים שלי, ולי לא היה לאן לברוח. אמרתי לעצמי 'מה הוא עושה? איזה דפוק!' ובשנייה הבאה: 'מה, בגללו אני הולכת למות?'
"התנגשנו בעוצמה. אף על פי שלא נסעתי מאוד מהר – הדרך מלאת ירידות ופיתולים, ובאופן אוטומטי נצברת תאוצה ברכב. בשנייה האחרונה ניסיתי איכשהו להתחמק וסובבתי את ההגה, מה שבסופו של דבר גרם לי לחטוף פחות קשה את ההתנגשות. שני הרכבים סטו לנתיב השמאלי ונעצרו במעקה הבטיחות. בשניות האלה הייתי עם עיניים עצומות, וכשפקחתי אותן לרגע ראיתי רסס של זכוכיות עף מולי. חזרתי לעצום עיניים ופקחתי אותן שוב כשהרגשתי כאבים עזים בחזה ושאני מתקשה לנשום. הרגשתי שאם אני לא יוצאת מהאוטו אני מאבדת הכרה. ברחתי מהאוטו אפילו בלי להרים את הבלם. שמתי יד על החזה, ניסיתי לנשום וחיפשתי מישהו שיעזור לי. במקרה באותה שנייה עבר רכב של 'ידידים'. הוא התלבט אם לעצור כי ראה שאני עומדת על הרגליים, אבל ברגע שראיתי שמתקרב לכיווני יהודי והבנתי שאני יכולה להיות רגועה יותר, נפלתי על הכביש ומאז לא חזרתי לדרוך על הרגל".
עמיחי רחמים, עלי: "אני נוהג בתחושה שנוסעים כאן אנשים שחוקי התנועה לא מדברים אליהם. תאונות קורות בכל הארץ, אבל בכבישי יו"ש פוגשים את התופעה במלוא עוצמתה"
מולאים פונתה לבית החולים שיבא בתל־השומר, ונותחה שם בעקבות שברים בכף הרגל. "יש לי ברזלים בגוף ואני עדיין מגובסת", היא אומרת. "אתמול היינו בביקורת ראשונה אצל המנתח, ויש חשש מפריקה באחת העצמות. אני לא רוצה לחשוב שמצפה לי עוד ניתוח". כרגע נקטעו תוכניותיה לעבור לירושלים. אחרי כמה שנים שציפתה לכך היא קיבלה לידיה ניהול של גן תקשורת, אבל הרופא הסביר לה שעליה לשכוח מהתוכנית לקבל את פני הילדים בגן החדש שלה. "התחלתי לבכות כשהוא אמר לי את זה, כל כך התרגשתי לקראת השנה הזו".
בימים כתיקונם, או נכון יותר לומר בימים כקלקולם, המקרה של מולאים הוא בכלל לא "סיפור" שכעיתונאים נכתוב ונדבר עליו. הרחק מעין החדשות, הרחק מהלב, הרחק מזירת מקבלי ההחלטות. וכמה סיפורים כאלה יש? בלי סוף. גם אוריאל מרגליות וצפנת בוהדנה שיתפו אותי בתאונה דומה שחוו לפני כמה שנים, סמוך לתקוע. רכב פלסטיני שפנה פניית פרסה באמצע כביש מהיר על קו הפרדה רצוף, עלול היה לשלוח למנוחת עולמים את ארבעת החברים, בהם זוג שהתחתן שבוע קודם לכן. "הייתי מאושפזת שבוע, ועוד חודש במיטה עם שברים בצלעות וקרע בטחול", מתארת בוהדנה.
מולאים מדברת על שינוי מדאיג שחל לאחרונה. "אני גרה פה מילדות, מכירה את הכבישים ויכולה להעיד על עצמי שאני נהגת טובה", היא אומרת. "אני עדה הרבה שנים לנהיגה הפרועה של הערבים באזור, ובשנה האחרונה משהו השתנה. ממצב של נהיגה פרועה ואי ציות לחוקי התנועה, הגענו למצב של המערב הפרוע. בכל יום אני עדה ל'כמעט תאונה'. יותר מדי פעמים יצא לי לראות את הכמעט, וכל פעם זה מטלטל מחדש. באזורים מסוימים התחלתי לנהוג על השוליים במהירות נמוכה. אני רוצה לחיות. ההרגשה היא שלכל יציאה לכביש צמוד סימן שאלה אם נחזור הביתה בחתיכה אחת. אני מבקשת מההורים שלי שייסעו לאט. אני אומרת להם 'אני צריכה אתכם, צריכה שתחזרו הביתה'".
"אני לא בן אדם שחי בחרדות", מוסיפה מולאים, "אבל נהיה פה ממש מפחיד. בפעמיים־שלוש שיצא לי לנסוע לבדיקות מאז התאונה – מבחינתי כל מכונית היא אופציה לתאונה. אני בטראומה. אין פה אכיפה, וגם כשיש על הכביש משטרה שעוצרת, זה לא מספיק כי לא מצייתים לה. חייבים לגרום לפלסטינים לציית, וחייבים לגרום לכך שכל מי שלא נוסע לפי חוקי התנועה – ולא משנה אם זה יהודי או ערבי, כי יש גם יהודים שנוסעים בפראות – יפסיד מזה. עיקר הדיון הוא על ציר 60, אבל יש המון צירים שמסתעפים ממנו והם לא פחות מסוכנים, וגם בהם דרושה אכיפה והרחבות כבישים ותיקוני תשתיות. יש פה ירידות מסוכנות וסיבובים מפותלים. אם גדר הפרדה על כביש של שני נתיבים היא מה שימנע את הקטסטרופות הבאות, עדיף לעשות אפילו את זה, גם במחיר שלא יהיה אפשר לעקוף".
על המציאות המתמשכת של "כמעט תאונות" מדבר גם רחמים. "בחודשים האחרונים אנחנו לומדים את האירוע על בשרנו בנסיעות עם הילדים, בלי הילדים, בשעות היום או הלילה – זה לא משנה. ברגע שאני נכנס לשער היישוב אני מרגיש הקלה. תאונות דרכים קורות בכל הארץ, אבל בכבישי יו"ש פוגשים את התופעה הזאת במלוא עוצמתה, מול נהיגה פרועה ומסכנת חיים של הפלסטינים. אין דרך אחרת לומר את זה. אין נסיעה בלי איזה אירוע, ולו קטן, ותחושה שהחיים שלך היו בסכנה. יש דברים 'קטנים' לכאורה שחוויתי בעצמי, כמו עקיפות מימין על השול, או שנעקפתי בזמן שאני יצאתי לעקיפה. אלו דברים שאתה אומר לעצמך 'זה לא אמיתי מה שקורה לי'. אני נוהג בתחושה שאיתי בכביש נוסעים אנשים שחוקי התנועה לא מדברים אליהם. לא רמזורים, לא תמרורים ולא סימונים".
מעבר לגורם האנושי, רחמים מונה את בעיות התשתית של כביש 60. "לאורך הציר ישנם מפגעים ונקודות תורפה מסכנות חיים, שלא קיימים בעצימות ובסמיכות כזו בשום מקום אחר. בורות בכבישים, תמרורים עקורים. בחלקים משמעותיים מאוד יש רק נתיב אחד בכל כיוון, בלי גדר ביטחון ובלי שוליים במקטעים ארוכים. הדבר הזה מוביל לכך שבסוף התאונות שקורות הן חזיתיות והן הורגות. תוסיפי לכך את העובדה שמדובר על כביש שנוסעים בו מהר כי הוא בין־עירוני, ובחלקים מסוימים שלו נכנסים למרחב עירוני. פתאום יש רכבים שיורדים לחניה. תארי לך שבכביש ירושלים־ת"א יש רכב שיורד לחניה של הבית שלו שנמצאת על הכביש. ברמדאן תמצאי את עצמך נוהגת מול אנשים שמציעים את מרכולתם על הכביש, ולא ברור לך – הוא תופס טרמפ? חוצה כביש? עומד לזרוק עליך אבן?"
הבחירה להתמקד בטיפול בציר 60 נובעת מכך שמדובר בעורק החיים המרכזי של תושבי יו"ש. "זה ציר ההר המרכזי שמדי יום נוסעים עליו עשרות אם לא מאות אלפי אנשים מבאר־שבע, דרך רמאללה ועד שכם, והוא מחבר את כל הערים והיישובים הפלסטיניים שלאורך הציר".
"לא תאונת דרכים רגילה"
בכל פעם שתהלה לבנון־אושר, תושבת נגוהות, מספרת לי עוד פרט על אחיה ינון שנהרג בפברואר 2013 על ציר 60 סמוך למיתר, היא צוחקת. "ככה זה, למרות הכאב הגדול, אני לא יכולה לא לחייך כשאני נזכרת בו", היא אומרת. בכל יום היא מדליקה נר לזכרו. היא הבכורה מתוך 12 ילדים במשפחה, וינון היה האח שבא אחריה, קטן ממנה בשנה וקצת. "היינו צמודים והוא היה הכי 'דבוק' שלי בעולם. בילדות עשינו הכול יחד".
ביום התאונה הוא חזר ממבחן בבאר־שבע. ליד הגשר של מיתר הגיע מולו מבריח שב"חים שנסע במהירות גבוהה במיוחד, עקף כעשר מכוניות בקו הפרדה רצוף, ונכנס בו חזיתית. ינון נהרג במקום. "לתומנו היינו בטוחים שזו לא תאונת דרכים רגילה. כבר תשע שנים וחצי אנחנו עסוקים בדבר הזה. אמרו לנו שאין קשר לפעולות איבה, זה תאונת דרכים וזהו. לא התייחסו לזה שהנהג הסיע שב"חים וברח מהמשטרה, ונהג עם הרשעות קודמות של החזקת נשק. שום כלום. עוד לא קיבלנו לזה אישור רשמי, אבל כנראה זה היה יום של אכיפה מוגברת. מדי פעם עושים דברים ככאלה. אני אישית זוכרת שהיה מסוק בשמיים באותו יום. ככל הנראה המבריח ברח ממשטרה, ואף אחד לא לוקח אחריות על האירוע הזה. אנחנו לא תמימים. אנחנו יודעים שיש אנשים שמנסים להרוג אותנו ולא בוחלים בכלום. לא בשריפות, לא בעשן, לא במכוניות ולא בנשק חם או קר".
את קושרת בין תאונות לפיגועים? זה עניין עדין.
"זה מאוד עדין, אבל בעיניי יש הבדל בין זה ובין תאונה 'רגילה' של מישהו שעשה טעות ומנסה למשל לבלום ברגע האחרון. למה כשאח שלי נהרג לא מצאו סימני בלימה על הכביש? בוחן תנועה בדק ואמר שאין. בן־אדם נורמלי שרואה שעוד רגע הוא מתנגש במישהו, מנסה לבלום. למה הוא לא שם ברקס? אנחנו מכירים את מציאות החיים פה, גדלנו בסוסיא בדרום הר חברון. אני זוכרת מקרה שקרה לי לפני כמה שנים באזור כרמי־צור. נסעתי צפונה ופתאום הגיע מולי רכב. הכביש היה ריק, ובכל זאת הרכב עבר לנתיב שלי. ראיתי את הנהג והנוסע שלידו מסתכלים עליי ומחייכים. הוא דחק אותי לשוליים, ונאלצתי לרדת מהכביש. לא הייתה לזה שום סיבה או הצדקה של תנאי הדרך. זה היה סתם. אין למי להתלונן, את ממשיכה לנסוע ומתפללת לטוב".
דרסינובר, עורך דין בהכשרתו, מנסה להמיר את הכאב והתסכול בעשייה ובשינוי. כעת הוא פועל למען תיקון חוק נפגעי תאונות הדרכים. "זה חוק שלא השתנה כ־25 שנה, וכך גם התקציב שלו, בזמן שמספר התאונות הולך וגדל וכך גם מספר בני המשפחות שזקוקים לטיפול. זו בושה וחרפה. עם 2 מיליון שקל אי אפשר לעשות הרבה. כבעל משפחה הייתי חייב לטפל בפצעים של המשפחה שלי. אני לא אומר שהם הגלידו, הם אף פעם לא יגלידו לחלוטין, אבל ברוך השם יש לי אמצעים לכך. יש משפחות שמצבן הכלכלי לא מאפשר להן לטפל בעצמן".
כיום זכאים בני משפחות שכולות שיקיריהם נפגעו בתאונות דרכים להשתתף בקבוצות תמיכה, שנפגשות אחת לשבועיים במשך שנתיים. גם הבקשה הצנועה להמשיך את קבוצות התמיכה לשנה נוספת, ולהפוך את המפגשים לחודשיים כדי לקבל עוד שנה, נדחתה. "אומרים שאין לזה תקציב", אומר דרסינובר. "תיקון שיזמנו לחוק נתקע ולא הגיע לשלב ההצבעה השלישית כי הממשלה נפלה והכול נעצר. זה מחדל גדול. אי אפשר לחיות עם הבור הזה בלי טיפול ותמיכה".
