השבוע ציינו השיעים בלבנון את יום העשורא, שבו נוהגים המאמינים להתאסף בתהלוכות המוניות ולהלקות את עצמם עד זוב דם, לאות אבל על חיסולו של האימאם חוסיין בקרב כרבלא בשנת 61 להג'רה. מאז חלפו 1,342 שנים, אולם מנהג ההלקאה העצמית השתרש עמוקות, כסמל לאבל וחרטה על כך שאבותיהם לא השכילו למנוע את חיסולו של האימאם החמישי, נכדו של הנביא מוחמד.
ברובע הדאחייה בביירות התאספו השבוע המונים להאזין לנאומו של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, שניצל את העשורא כדי לשוב ולאיים על ישראל לבל תעז להתחיל לשאוב גז טבעי מאסדת כריש כבר בחודש הבא. "שאף אחד לא ינסה אותנו ולא יבחן אותנו, ושאף אחד לא יפחיד אותנו", קרא לקול תשואות ההמון. הוא ניסה לקבע את הרושם כאילו בחיזבאללה ממתינים עם הסטופר ביד לראות מה יהיה הצעד הבא של ישראל: אם היא תתחיל לשאוב בקרוב גז מן האסדה, או שתעדיף להמתין עד לחתימה על הסכם גבולות ימי עם לבנון, אף שהאסדה יושבת בתוך המים הכלכליים של ישראל.
האינטרס הישראלי הוא להגיע להסכמות עם לבנון על קביעת הגבול הימי, ולהתחיל בשאיבה בשדה כריש מהר ככל האפשר. הבעיה היא כמובן לוח הזמנים. על פי התכנון המקורי, האסדה אמורה להתחיל לפעול כבר בחודש הבא. בחברת אנרג'יאן המפעילה את מאגר כריש אומרים לנו כי "החברה, הפועלת תחת רגולציה ישראלית ובפיקוח ממשלת ישראל, מביעה אמון מלא במערכת הביטחון ובממשלה, וממשיכה לפעול באופן רציף לקראת הפקת הגז בלוח הזמנים המתוכנן. כרגע מדובר על תחילת הפקה עד סוף ספטמבר".
הכנסת אזרחים לממ"דים בחגים היא אפשרות גרועה במיוחד למי שרוצה לנצח בבחירות. מצד שני, בישראל לא רוצים לייצר לנסראללה אמירות שיאפשרו לו להצביע עליה כמורתעת
איומיו של נסראללה השבוע הם שיאו של תהליך שהחל כבר לפני חודשיים. ב־5 ביוני הגיעה האסדה לנקודת העגינה המתוכננת שלה במאגר כריש. בתוך ימים ספורים הצהיר נסראללה כי חיזבאללה לא יעמוד מן הצד, ולא ישלב ידיים נוכח הגזל של "האוצר היחידי והתקווה היחידה של העם הלבנוני". בכך הוא כיוון לרגשות הכואבים ביותר של מדינה שלמה, שנמצאת במצב של התפרקות כללית. נסראללה דרש שכל ההכנות לקראת תחילת שאיבת הגז בספטמבר ייפסקו. כשזה לא קרה, הוא הודיע כי "כל האופציות על השולחן", בלי לפרט יותר מדי. בשלב הבא העביר נסראללה מהלך. ב־13 ביוני שיגר חיזבאללה שלושה כטב"מים לא חמושים לכיוון האסדה. ישראל אמנם יירטה אותם, אבל נסראללה כדרכו לא התבלבל. הוא טען כי הכטב"מים ממילא לא היו חמושים, וכי הכוונה הייתה להעביר מסר של הרתעה הן לישראל והן לחברת אנרג'יאן, כי היא מסכנת את אנשיה.
השלב הבא היה בעיקרו תהליך של הסלמה מילולית. האיומים הלכו וגברו ככל שהתברר כי על אף כל המהמורות, המשא ומתן עם לבנון על הגבול הימי מתקדם ומגיע לשלבי הכרעה. בלבנון, התברר, יש קונצנזוס פוליטי ועדתי בעד הסכם והתקדמות במו"מ. בחיזבאללה הבינו שהם במיעוט. אולם בזכות מסכת האיומים הצליח נסראללה לא רק למצב את עצמו במרכז התמונה, אלא גם לייצר טיעון מנצח: אם יושג בסופו של דבר הסכם גבולות ימי בין ישראל ללבנון, הוא יוכל לטעון שאיומיו הם שחיזקו את לבנון מול האויב הציוני ואפשרו לה לעמוד על זכויותיה ולשמור על נכסיה ואוצרות הטבע שלה.
השבוע ניצל נסראללה את העשורא כדי למקסם את המסר בנאום חוצב להבות. "העם הלבנוני לא ישלים עם גניבת המשאבים שלו", הכריז. "ארבעים שנה אתם מנסים אותנו, אבל לבנון חזקה יותר מכל זמן אחר. אל תטעו לגבינו לא בעניין הגז ולא בעניין הגבול הימי. אנחנו בתחנה האחרונה, ואנחנו נלך עד הסוף".
מה זה אומר, עד הסוף? בשלב זה נסראללה מעדיף לשמור על עמימות. אבל גם הוא וגם פטרוניו בטהרן בוחנים מקרוב את הלקחים מסבב הלחימה האחרון בעזה. העובדה שבישראל המבצע נחשב הצלחה רבתי, ממש לא מבלבלת אותו. הפרמטרים שלו שונים משלנו. ואם יש לקח אחד שעולה מן המבצע האחרון, אפשר לסכם אותו בשתי מילים: אחדות הגזרות. זה מה שעומד בבסיס האסטרטגיה הקושרת בין ההתנגדות בג'נין ובעזה ובין איומיו של נסראללה לא רק על שדה כריש, אלא על כלל שדות הגז של ישראל.
לדברי המזרחן פנחס ענברי, אף שהקרב התנהל בעזה, מטרת המלחמה הייתה בג'נין. באמצעות הסבב בעזה ביקש הג'יהאד האסלאמי לעורר את הפלסטינים ביו"ש ובמזרח ירושלים ואת ערביי ישראל גם יחד. אבל לא רק זה. אחדות הגזרות באה לידי ביטוי גם בחשיפה יוצאת דופן שהצנזורה התירה השבוע לפרסם. במהלך המבצע זוהתה כוונה של הג'יהאד האסלאמי לשגר כטב"ם לעבר אסדת הגז תמר, מול חופי אשדוד. הניסיון אומנם נכשל והכטב"ם לא שוגר בסופו של דבר אל האסדה, אבל בצה"ל נאלצו להרחיב את מערכי ההגנה ולהיערך לניסיונות תקיפה אחרים. ולמרות הכישלון, הניסוי הזה מלמד כבר עתה על האתגרים המורכבים והרב־זירתיים שישראל צפויה להתמודד עימם בשנים הקרובות.
האסטרטגיה הזו היא חלק בלתי נפרד ממה שהאיראנים מנסים כבר שנים לייצר באמצעות צבאות הפרוקסי שלהם. בעבר קראו לזה "טבעת האש" שבה מנסים האיראנים להקיף את ישראל – עם חיזבאללה מצפון, החות'ים בתימן שהטילים שבידיהם יכולים להגיע עד אילת מדרום, חמאס מעזה, וכעת גם הג'יהאד האסלאמי מתוך שטחי יו"ש. וכפי שאיראן יושבת על גבולה הצפוני של ישראל, מה שקורה בחודשים האחרונים בג'נין מעלה את השאלה אם אנו עדים לניסיון לייצר "מובלעת איראנית" גם ביו"ש.
אחדות הגזרות
ישראל נכנסת כעת לתקופת דמדומים. לקראת ספטמבר היא תצטרך לקבל החלטה קריטית, אם להתחיל לשאוב גז מאסדת כריש ולהסתכן בעימות עם חיזבאללה. האלטרנטיבה הלא פחות מורכבת היא כניסה למו"מ אינטנסיבי עם לבנון בתיווך אמריקני, מתוך הבנה ברורה שכדי להגיע להסכם תצטרך הממשלה להסכים לוויתור על חלק מהמים הכלכליים המוכרים של ישראל. במקביל ינסו האיראנים לדחוק בצבאות הפרוקסי שלהם לאתגר את ישראל, בשעה שהעולם ממתין בציפייה דרוכה לראות אם יקבלו את ההצעה האחרונה לחידוש הסכם הגרעין או ידחו אותה. כל זה בזמן שעם ישראל יציין את חגי תשרי, בדיוק בנקודה שבה אמורה גם להתחיל הזרמת הגז מאסדת כריש. להכניס את עם ישראל לממ"דים בחגים זו אפשרות גרועה במיוחד בעבור מי שרוצה לנצח בבחירות מיד אחריהם. מאידך גיסא, בישראל לא רוצים לייצר בעבור נסראללה אמירות שיאפשרו לו להצביע עליה כמורתעת.
הפתרון ההגיוני הוא לשוב לזירת המו"מ. לשבת לשולחן בלי לחץ זמן. לאפשר לישראל לעבור את החגים והבחירות בנחת, וגם ללבנונים ללכת לבחירות לנשיאות בסוף אוקטובר בנחת, עד כמה שהמצב בלבנון מאפשר. אבל תהיה זו טעות לחשוב שנסראללה או האיראנים הם כאב הראש היחידי או העיקרי של ממשלת לפיד. אם המשא ומתן עם לבנון אכן יתקדם לקראת הסכם, בניצוחו של המתווך עמוס הוכשטיין, הממשלה הנוכחית תתמודד עם דילמה משפטית וחוקתית: האם כממשלת מעבר היא תוכל לחתום על הסכם הכולל ויתור על שטחים? אומנם מדובר בשטחי מים כלכליים ולא בנחלת אבות, אבל אין ספק שיהיה מי שיערער על זכותה של הממשלה לחתום בתקופת בחירות על הסכם גבולות ימי עם לבנון, הכולל ויתור על חלק משטח המים הכלכליים של ישראל.
כל זה בתוך סד זמנים צר להפליא שבין ספטמבר לנובמבר, ובסביבה עתירת אי־ודאות. לא רק שמזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה חישק את עצמו באיומים חוזרים ונשנים על ישראל, בכירי הארגון אף טרחו לציין פעם אחר פעם כי יש בידיהם "הפתעה". גם בלי יותר מדי הפתעות, הארסנל שבידי חיזבאללה גדול וחזק, כפי שהתבטא בימים האחרונים שר הביטחון בני גנץ – פי מאה מזה שבידי הג'יהאד האסלאמי. ובמילותיו שלו: חמאס חזק עשרת מונים מהג'יהאד, וחיזבאללה חזק עשרת מונים מחמאס.
מצד שני, לחיזבאללה לא באמת כדאי לשבור את הכלים. נסראללה כבר אמר בעבר כי אם היה יודע למה הוא נכנס במלחמת לבנון השנייה, לא היה יוצא לקרב מלכתחילה. אבל לא מן הנמנע שפטרוניו של נסראללה בטהרן דווקא ידחקו בו לייצר לחץ על ישראל בשעה שהם מתלבטים אם לשוב ולחתום על הסכם הגרעין. ואף שהנוסח שנמסר לידיהם השבוע הוא נוסח סופי, שאחריו לכאורה לא תהיה יותר התמקחות נוספת, האיראנים כבר הבהירו שזה לא מה שהם חושבים. הם יתמקחו עד הרגע האחרון. והמיקוח הזה עשוי ללבוש בשבועות ובחודשים הבאים צורה של מלחמה מבוקרת של חיזבאללה נגד ישראל. כזו שאולי לא תתלקח למלחמה כוללת, אבל בהחלט עלולה לגרור את ישראל למצב חדש ומסוכן.
לחיזבאללה יש לא רק טילים אלא גם ארסנל ימי לא מבוטל, שיכול לייצר סדרת תקריות מהסוג שכבר ראינו במפרץ הפרסי לפני שנתיים, כולל סירות נפץ ורחפנים חמושים. לישראל יש מעניה צבאי, שכפי שנאמר לא פעם, יכול להחזיר את לבנון לעידן האבן אם חיזבאללה ישבור את הכלים. אבל הסכנה היא שבניגוד לעבר, הפעם הקונספט של "אחדות הגזרות" כפי שבא לידי ביטוי בסבב האחרון, עלול להכניס את ישראל לעימות רב־זירתי הכולל לא רק את חיזבאללה אלא גם עזה ויו"ש, את המיליציות בסוריה ובעיראק ואת החות'ים בתימן. כולם יחד וכל אחד לחוד. במקום להתעסק בהייטק ובצמיחה, ישראל עלולה למצוא את עצמה בסדרת עימותים מקבילים ורב־גזרתיים – ברחבי ישראל, בשטחי יו"ש ובמרחב האזורי.
אז אפשר ואולי אף רצוי להיות אופטימיים, ולקוות שישראל ולבנון יוכלו בתיווך אמריקני להתגבר על כל המכשולים ולהגיע להסכם. אבל בסביבה רוויַת אי ודאות, שבה לחימה עלולה להתלקח מהיום למחר – כפי שהוכח באירועים שקדמו למבצע עלות השחר – יש בהחלט סיבה לדאגה.
