ביום שני, 15 באוגוסט, תצוין שנה לעליית שלטון הטליבאן באפגניסטן. עבור הצופה המערבי המצוי, מראות המהומה של רבבות אפגנים המבקשים לנוס מהמדינה דרך שדה התעופה הנצור של קאבול, היו המערכה האחרונה בדרמה של המלחמה באפגניסטן, שהסתיימה בקרשנדו חורק של מסוק ממריא מגג השגרירות האמריקנית. אך בעבור כ־40 מיליון אזרחי אפגניסטן, נסיגת הכוחות המערביים נתנה את האות לתחילתה של הצגה חדשה־ישנה: שלטון הטליבאן, שהביא עימו שרשרת של אסונות.
על חייהם של כ־20 מיליון איש במדינה מאיים כעת רעב המוני. בצורת קיימת כבר שנים במחוזות שונים, במדינה שאין בה מערכת מסודרת להובלת מים, אף לא בבירה. בחודשים האחרונים התרחשו כמה רעידות אדמה במזרח המדינה והותירו רבבות חסרי בית, אלפי מתים תחת הריסות כמעט ללא כל סיוע וחילוץ, וגופות המוטלות כדומן על פני האדמה. אסונות אלו בקושי מדווחים בעיתונות המערבית, העסוקה במלחמה באוקראינה. כדי להבין את תמונת המצב הנוכחית באפגניסטן, נסקור את השתלשלות הדברים מראשיתה.
בריחת המוחות והכסף
כאשר החיילים האמריקנים והאירופים עזבו את אפגניסטן, הם לקחו עימם כמה שותפים חשובים. בעיקר סייענים, במובן הרחב של המונח. אלה לא היו רק מתורגמנים, ספקי שירותים לוגיסטיים, חיילים בצבא האפגני שלחמו כתף אל כתף עם האמריקנים או קבוצות נוספות שהובטחה להן בחוזה אפשרות להגר לארה"ב, אלא למעשה מרבית האליטה המקצועית האפגנית. רופאים, מהנדסים, מתכנתים, – כל האנשים שהפעילו את הבירה קאבול ואת מה שתפקד בממשל היוצא. לא במקרה ניסה הטליבאן לחסום את יציאתם. במדינה שנמצאת בתת־פיתוח חריף כמו אפגניסטן, כוח אדם מיומן בסטנדרט מערבי הוא יקר מפז. בלעדיו יקרסו תחנות הכוח, רשתות התקשורת, בתי החולים ועוד. אף שאנשים אלו היו מזוהים ברובם המכריע עם הממשל היוצא, הטליבאן נמנע מפעולות נקם כנגד מי מהם שנשארו, והגיע להסדרים שהשאירו אותם בתפקיד. הוא אינו יכול בלעדיהם.
אוכלוסייה אחרת שהתפנתה עם האמריקנים הייתה ארגוני הסיוע והפיתוח הזרים, שנטישתם התבררה כמכה קריטית שמשמעותה רעב המוני. תהא אשר תהא דעתנו על מוסריותם ויעילותם של ארגוני סיוע בינלאומיים, הכספים שלהם היו צינור החמצן של הכלכלה האפגנית, כ־75% מהכסף במדינה. במדינה שבה כ־70% מהאוכלוסייה היא כפרית, הניזונה בקושי מחקלאות (כולל גידול סמים), ומס הכנסה אינו נגבה מהתושבים מעבר למספר זעיר של חברות בגודל בינוני, רוב מוחלט של ההון היה הון זר. את המשכורות הממשלתיות שילמו האמריקנים, ואת המשרות האזרחיות המכניסות סיפקו קבלנים זרים שעבדו עם ארגוני סיוע ופיתוח אמריקניים, אירופיים, הודיים וכדומה. אלה התפנו כמעט כולם עם נפילת קאבול, וכל האפגנים התלויים בהם איבדו את פרנסתם בן־לילה.
יתר על כן: כל רזרבות מטבע החוץ של הממשל היוצא, בשווי תשעה מיליארד דולר, היו מונחות ב"קרן לשיקום אפגניסטן" בבנק העולמי, ועם עליית הטליבאן הוקפא החשבון. כך נוצר מצב שהממשל החדש, שבראשו עומדים אנשי דת רדיקליים, כפריים אנאלפביתיים ורוצחים מסוכנים, לא היה מסוגל מתחילתו לספק משכורות לעובדי מדינה, והמדינה כולה החלה לרעוב ללחם. גם ליבואני המזון הגדולים נגמר תזרים המזומנים במהירות. כבר בנובמבר אשתקד הצהירה שליחת האו"ם המיוחדת, דבורה ליונס, שכ־60% מאזרחי אפגניסטן מצויים בסכנת רעב מיידית, והעריכה כי התוצר האפגני כבר התכווץ בכ־40%. תחזיתה התממשה, אך בשעתה היא כלל לא דווחה במערב. הרושם היה שהאמריקנים ביקשו לא רק שלא לשמוע על אפגניסטן ולשכוח מיציאתם החפוזה והמבישה, אלא פעלו גם מתוך תאוות נקם. האפגנים הכאיבו להם, ונוח היה להכאיב להם בחזרה באין רואה.
בשנה האחרונה אין סטטיסטיקה רשמית מאפגניסטן, אך ברור שאפגנים רבים עזבו את המדינה. הם העדיפו להפוך לפליטים נודדים חסרי כול, ולא להישאר תחת שלטון הטליבאן. אוכלוסיית קאבול, שמספר תושביה הוערך בכשישה מיליון, הצטמקה דרמטית, ייתכן שעד כדי מחצית. האליטה המקצועית עזבה למערב, והעניים שהגיעו לעיר בשנים האחרונות כדי להימלט מהמלחמה ולחפש את מזלם בעבודות דחק, חזרו אל כפריהם השקטים כעת, שם יוכלו לפחות לאכול מעט יבול מקומי ולא לרעוב. המצב הנוכחי בקאבול מזכיר טקסטים כמו של מגילת איכה. ברשת ניתן למצוא תיעודים רבים של אלמנות המוכרות את ילדיהן הקטנים כדי להצילם מרעב. קשים לצפייה עוד יותר סרטוני חדשות ביוטיוב שבהם נראים תינוקות גוססים מסיבוכי רעב בבתי החולים המעטים בקאבול.
ללא מוזיקה ועניבות
מאז עליית הטליבאן, האיחוד האירופי הוא שמוביל את המאמץ הדיפלומטי מולו. עיקרי דרישותיו הן ארבעה: א. שיתוף המיעוטים האתניים בממשל, כדי להימנע ממלחמת אזרחים נוספת; ב. הימנעות מפעולות נקם בנאמני הממשל היוצא; ג. הימנעות מאירוח בסיסי ג'יהאד עולמי במדינה; ד. שמירה על זכויות נשים. הטליבאן מצידו דורש הכרה בינלאומית בשלטונו על כל הנגזר מכך, ולפני הכול, הפשרת הכספים בבנק העולמי.
הדרישה האירופית הראשונה קוימה. התנהלו על כך ויכוחים ממושכים בין הפלגים המתחרים בתוך הטליבאן, אך לאחר מספר חודשים חזרו לתחומי המדינה מנהיגים מהמיעוט האוזבקי ומבני ההזארה, וקיבלו תפקידים רשמיים בממשל. רק הטג'יקים בחבל פנג'שיר, יורשי "הברית הצפונית", אויביו הוותיקים של הטליבאן, נאבקים כיום נגד הממשל.
הדרישה השנייה, להימנע מפעולות נקם, קוימה ברמת השלטון המרכזי אך לא המקומי. גם הטליבאן, שאין לו לכאורה כל עכבות בנוגע לשימוש בכוח כדי לכפות חוק וסדר, אינו שולט באופן הדוק בשטחים נרחבים במדינה. ניתנה הוראה מגבוה להימנע מפעולות נקם, אך היא לא מנעה מקרים כמו זה של כ־80 גופות של נאמני הממשל היוצא, שנראו בוקר אחד בנהר ליד ג'לאלאבד, לאחר שחוסלו ביוזמת אנשי טליבאן מקומיים.
ממשל ביידן הציג לאחרונה הישג חשוב בדמות חיסולו של מנהיג אל־קאעידה, איימן אל־זוואהירי, בתקיפת מל"ט בקאבול. זוואהירי עבר להתגורר בבירה עם משפחתו בשנה האחרונה, ללא ספק בידיעת שלטון הטליבאן ואולי בהזמנתו. עם זאת, לעת עתה לא נרשמו דיווחים על הקמתם מחדש של בסיסי האימונים הצבאיים ללוחמי ג'יהאד עולמי שפעלו באפגניסטן במתכונות שונות מאז הפלישה הסובייטית ועד זו האמריקנית. ארגון הג'יהאד העיקרי הפועל באפגניסטן כיום, הוא המדינה האסלאמית ח'וראסן. הם מתמקדים בביצוע פיגועי התאבדות קטלניים נגד האוכלוסייה השיעית, מבלי שהטליבאן מסוגלים לעשות דבר כדי למנוע בעדם.
הדרישה לשמור על זכויות הנשים הועלתה בתקופה של הבטחות כזב מצד השלטון החדש ותקווה במערב, אך אלה הלכו והתנפצו על סלע דעותיהם האמיתיות של הטליבאן. כהערת אגב אציין שדיבורים מערביים על זכויות נשים באפגניסטן מעלים חיוך מריר על פניהם של אנשי אליטה אפגניים. רק מי שמעולם לא ראה את איכות החיים של גבר באפגניסטן, הם יאמרו לך, יכול לפתח אובססיה כזאת למעמד האישה. כפי שניסח זאת באוזניי ידיד אפגני המתגורר כיום בסקנדינביה: "לחיות פה יש יותר זכויות מאשר לבני אדם באפגניסטן".
עם עלייתם לשלטון הכריזו אנשי הטליבאן שנשים ונערות תורשינה להמשיך ללכת לבתי הספר ולמוסדות ההשכלה. אומנם הוצבה מחיצה בין גברים לנשים באולמות ההרצאות באוניברסיטת קאבול, אך נשים המשיכו ללמוד. המוסד היחיד שחוסל מיד עם עליית הטליבאן היה בית הספר הלאומי למוזיקה בקאבול. כלי הנגינה הושחתו ונשרפו, והמורים עזבו את המדינה מהר ככל שיכלו, לצד התלמידים הגברים ונגניות תזמורת הנשים שייצגה את אפגניסטן יותר מעשור ברחבי העולם. מוזיקה נאסרה כליל לשידור בכל אמצעי התקשורת, ולאחרונה הוצא צו המגביל השמעת מוזיקה באולמות אירועים.
חריקה ראשונה התגלתה לאחר שבועות מספר, כאשר נשים במשרות ממשלתיות התבקשו לצאת לחופשה בתשלום מינימלי, עד ל"מציאת הסדר שיאפשר את המשך עבודתן על פי האסלאם". לפני כחודש נשים אלו פוטרו רשמית, תוך שהן מתבקשות להציע גברים הראויים למלא את משרתן.
השאלה הבסיסית המרחפת כיום באפגניסטן היא: כמה גרוע עוד יכול להיות? בתקופת שלטון הטליבאן הראשון, בשנים 1996־2001, נשים כמעט לא יצאו מפתח ביתן. ברחובות קאבול ארבו להן משמרות הצניעות, שהכו נשים באלות ובצינורות גומי בלי בירורים רבים. בכל יום שישי לאחר התפילה נערכו באצטדיון ע'אזי הוצאות להורג ביריות או בסקילה "נואפות", "כופרים", "בוגדים" ושאר פושעים. ההבדל הפעם הוא רמת המודרניזציה במדינה. כיום, כ־30% מאזרחי אפגניסטן משתייכים לאוכלוסייה העירונית, המבקשת איכות חיים מודרנית וחשופה לאינטרנט ולתקשורת מערבית. גם אם אינם מבינים בדיוק מהם ערכי המערב, ועודם מזדהים גם עם בליל של רעיונות אסלאמיים מקומיים, הם לא יוותרו בנקל על פירורי המודרנה שהשיגו לעצמם בעמל רב. הם יתעקשו לראות סרטים במקום להתפלל, ויילחמו נגד פגיעה בסוכן הקִדמה היחיד שנותר במדינה – האינטרנט. ברור לכול שהניסיון לכפות שוב את הסטנדרטים של שנות התשעים, יצריך הפעם אלימות כפולה ומכופלת.
ב־23 במרץ הכריז הטליבאן על הפסקת הלימודים לכל הנשים במדינה מעבר לכיתה ו'. חודש לאחר מכן כבר הופצו חוקים מחמירים לצניעות לבוש האישה. על גברים נאסר ללבוש עניבות, שעל פי הטליבאן מזכירות את הצלב הנוצרי. עבירה על חוקי צניעות האישה כרוכה בעונש לא רק לאישה אלא גם ל"מחראם" – הגבר הנחשב כעת לשומר החוקי שלה. למרות הכול, עדיין ניתן לראות נשים מהמעמד הגבוה מסתובבות לבדן בלבוש מערבי בין החנויות בקאבול. המתח ניכר באוויר, אך ברור לשני הצדדים שהנשים לא תיכנענה ללא מאבק, ובינתיים השלטון חושש לפתוח במאבק הזה. איש אינו יודע כמה זמן ימשיך לחשוש. אך מבתי הספר, הבנות אכן סולקו. צעקה קמה במערב, אך אין מושיע להן. מערכת ההשכלה הגבוהה במדינה, לגברים ולנשים כאחת, כבר קרסה למעשה תחת הממשל החדש ופושט הרגל, והמאבק מתמקד כיום בלימודים תיכוניים לבנות. דוברי הממשל מתראיינים לעיתונאי המערב ומשקרים בנושא זה ובנושאים אחרים במצח נחושה, כמיטב מסורת הבזאר הפרסי.
חזון הבלהות של המנהיג
כעת נפנה את מבטנו לראשי המדינה, מנהיג הטליבאן הייבתוללה אח'ונדזאדה, המכנה עצמו בתואר האסלאמי "אמיר המאמינים", וראש ממשלתו הזקן מולא מוחמד חסן אח'ונד. היייבתוללה ממעט להיראות בציבור, אינו יוצא בהצהרות לתקשורת, ובוודאי שאינו מתראיין. בסיס התומכים שלו, האמיראתים, תומכי האמיר, נמצא בעיר האם קנדהאר, בדרום המדינה. הפלג המתחרה העיקרי הוא זה של משפחת חקאני, שבסיסם כיום מעבר לגבול, באזורים השבטיים בפקיסטן. על ראשם של כל בכירי משפחת חקאני מתנוסס זה שנים פרס כספי של ה־FBI. בין הפלגים מתקיים שיתוף פעולה מתוח. הטליבאן שגדלו בפקיסטן הם עשירים ושאפתניים, ועל פי שמועות מבוססות בנותיהם לומדות באוניברסיטאות במדינות המפרץ. לעומתם, הקנדהארים הם עכברי כפר, שבטיים וקנאים, שלא טעמו מעולם ממנעמי המודרנה.
בהצהרתו הראשונה לתקשורת של ראש הממשלה אח'ונד, ב־־26 בנובמבר, לא היה לו כל דבר מעשי לומר על הרעב המתהווה. הוא הצהיר שלא יהיה הוגן להאשים את הממשל החדש במצב, הנובע ממזימות המערב. הוא הפציר בארגוני הסיוע לתרום בעין יפה, והמליץ לאפגנים להתפלל שהרעב ייפסק.
האמיר היייבתוללה יצא לתקשורת לראשונה רק ביום שישי 1 ביולי, לפני כחודש. נערכה אסיפה מסורתית גדולה של זקני השבטים, "לויה ג'ירגה", באוהל ענק המיועד לכך בקאבול. כל הנציגים שהוזמנו הפעם מזוהים עם נאמני השלטון. האמיר דרש את דרשת יום השישי, שנמשכה יותר משעה ושודרה בכלי התקשורת. בנאומו הראשון לעם בחר להציג את חזון הבלהות שלו למדינה, שכלל חזרה מלאה לכל זוועות שנות התשעים: חוקי שריעה על פי פסקי הדין של המולות, עונשי גוף, הוצאות להורג, פעולות נקם בנאמני הממשל הישן, דחיית הסיוע מהכופרים במערב וטיפוח אתוס הג'יהאד במה שנשאר ממערכת החינוך, כדי לסכל את מזימות המערב להפלת האמירות הקדושה.
נקודת האור היו התגובות באספה לאחר מכן. הן לא שודרו בתקשורת, אך גורמים שנכחו שם מסרו שמרבית הנוכחים הביעו תרעומת על דברי האמיר. קנאים או לא, אלו ראשי שבטים גדולים, ואנשיהם הם שגוועים ברעב. בשלב זה הם לא יפתחו במרד, אך ינסו בכל כוחם למנוע הידרדרות נוספת במצב.
נסיים בתזכורת קצרה למי שאינו בקי ברקע של תנועת הטליבאן. זו מתקיימת אך ורק בחסותה של פקיסטן השכנה, ומדיניותה התוקפנית תחת דוקטרינת "העומק האסטרטגי". הטליבאן הם אולי אפגנים (פשטונים) אתניים, אך הם למעשה כוח פקיסטני כובש באפגניסטן. ללא הסיוע הכספי, הלוגיסטי, המדיני־ביטחוני, הטכנולוגי והפקודות הישירות מראשי הצבא והשירות החשאי (ISI) באיסלאמבד וברוואלפינדי, הטליבאן היו נמחקים באותה מהירות שבה כבשו את אפגניסטן.
לא נוכל להיכנס למניעי הנהגת פקיסטן, אך נציין שהמדינה הפקיסטנית היא קליינטית של שלושה פטרונים: ארה"ב, סין וסעודיה. ארה"ב התייאשה מראש וּמְחלקת כספים ללא דרישות גבוהות, וסין מנהלת מדיניות חוץ א־מוסרית. התקווה היחידה שנותרה לשינוי מהותי היא שמוחמד בן־סלמאן, המקדם רפורמות בסעודיה, יתחיל להקשיח עמדות גם מול האסלאם הרדיקלי היוצא מפקיסטן. בתווך המיידי יש לפעול שסיוע הומניטרי יוגש לטיפול ברעב. זה לא יהיה פשוט, נוכח המאמץ הבינלאומי סביב המלחמה באוקראינה והשלכותיה על מחירי המזון העולמיים. אך יש לקוות שבין כל הסיוע שיוגש בשנה הקרובה למדינות רעבות חדשות, תיזכר גם אפגניסטן הדוויה ואזרחיה האומללים.
