כמו בגלי תאונות קודמים, גם כעת נשואות עיני הציבור למשרד התחבורה, המשטרה ושאר הגורמים אשר בידיהם נמצא לכאורה המפתח לבלימת הקטל. במקביל עולה גם הדרישה להחמרת הענישה בתחום. אולם מי שהענישה נמצאת במידה רבה בידיהם, שופטי התעבורה, אינם ממהרים להיענות לדרישה. בשיחה עם שלושה שופטי תעבורה לשעבר הם מפקפקים באפשרות שדווקא ענישה מוגברת תביא את הישועה, ומציעים דרכי מאבק אחרות.
הנתונים קשים. בשבועיים האחרונים נהרגו בכבישים 20 בני אדם. מתחילת השנה הנוכחית, 2022, נהרגו 228 בני אדם, זאת בתוך פחות מתשעה חודשים. במהלך שנת 2021 הגיע מספר ההרוגים ל־359. בשנת 2020, שנת הקורונה והסגרים, נמנו 305 הרוגים. בשנת 2019 נהרגו 355 בני אדם בכבישים, ובשנת 2018 נרשמו 316 הרוגים.
"כל תאונה היא כמו חידה שצריך לפענח, לבדוק מי גרם למה, מה בדיוק קרה", אומר עו"ד אלי אנושי, שופט תעבורה בדימוס והיום מייצג נפגעים וחשודים בעבירות בכביש.
כמי שראה אלפי מקרי נהיגה לא בטוחה ותאונות, אתה יכול לשים את האצבע על הגורם המרכזי למסוכנות בכביש?
"יש שורת גורמים לתופעה, וכל אחד תורם את חלקו. זה מתחיל בהכשרת הנהגים בישראל. אדם שלומד נהיגה לא מכינים אותו להיות נהג טוב, אלא מכשירים אותו לעבור טסט. לוקחים אותו למסלול המבחן, מלמדים אותו את הכללים וזהו. האופי של הנהג הישראלי מאוד מרדני, ויש מי שמחפשים איפה לעקוץ או קצת לכופף את החוקים. נושא נוסף הוא האכיפה. אתה יכול לנסוע היום מתל־אביב לחיפה בלי לראות אף ניידת. על אלה נוסף מצב התשתיות בכבישים. יש צירים שאין בהם גדר הפרדה, כבישים שהנהיגה בהם סבוכה, זה מסכן חיים".
ואם השופטים יטילו עונשים כבדים יותר, הנהגים יהיו זהירים וקפדניים גם בכבישים המורכבים?
"אני שומע את זה הרבה. לא פעם מדברים על מערכת המשפט ושואלים למה הענישה נמוכה כל כך. אז קודם כול נבין ששופט הוא לא מכונת ענישה. אנחנו מוגבלים לחקיקה, להחלטות הכנסת, לפעמים לבקשות של התביעה. רוב גדול של תיקי התעבורה מסתיים בהסדרי טיעון, שבהם השופט לא ממש גוזר את העונש אלא מפקח על ההסדר שנרקם בין התביעה לנפגע העבירה. זו תוצאה של מחסור בכוח אדם, עומס על השופטים וגם של ראיות. אם היו יותר מצלמות בכבישים היה קל יותר לגבש תשתית ראייתית נגד חשוד, האישומים היו מובהקים יותר, ואז היה קל יותר להעניש".
אף על פי כן, אנושי סבור כי ענישה מחמירה ככל שתהא לא תמגר את תופעת התאונות, בין השאר מפני שלא מדובר בפשיעה מאורגנת או מכוונת. "אספר לך מקרה שהתגלגל אליי", הוא ממחיש את טענתו. "אדם שיצא יום אחד מהבית לעבודה, נהג ותיק עם 30 שנות ניסיון על הכביש. באמצע הנסיעה ילד התפרץ לכביש ונפגע. הנהג רצה בזה? התכוון לזה? זה לא מקרה של אדם שיצא מהבית בידיעה ובכוונה לעשות פשע וצריך להרתיע אותו. תאונות דרכים לא נגרמות על ידי אנשים שבאו לפגוע, כמו בעבירות אחרות. ענישה חמורה בלבד לא תעזור. אולי אם גזרי הדין היו מגיעים כל פעם לתקשורת הייתה לכך השפעה, זה היה עולה לשיח, אנשים היו מודעים לעונשים על עבירות תנועה".
השופט בדימוס ד"ר אברהם טננבוים: "תאונות הן לא עבריינות רגילה אלא חוסר תשומת לב רגעית. אנשים לא קמים בבוקר ואומרים 'היום אני עושה תאונה ופוגע במישהו'"
מלבד הרתעה, לענישה יש מטרות נוספות. "קח למשל תיק שטיפלתי בו. בחור מלח הארץ, מוכשר, באמת אדם טוב, עשה תאונה והיו בה פצועים והרוגים, בהם גם חברים שלו. בפרקליטות דרשו כמה שנות מאסר. התחלנו לפרק את החקירה לגורמים, לרדת לפרטים, ראינו שהיה מצב של תקלה ברכב שלא באשמתו, הבאנו עוד טיעונים לטובתו, ובסוף זה נגמר בכמה חודשי מאסר. לפעמים דווקא המאסר עוזר לאדם למרק את המצפון ואת מה שיש לו בלב".
באותו הקשר מספר אנושי על מקרה שאירע לו לאחרונה, "לא מזמן עמדתי בתור לשירות מסוים. לפתע בחור שעמד מאחוריי אמר לי: 'השופט אנושי, שלום לך, אולי אתה זוכר, שלחת אותי לכלא לתקופה'. המשפט הזה קצת הבהיל אנשים שהיו לידי, והמאבטחים במקום ישר קפצו לראות אם הוא לא מחפש הזדמנות לתקוף אותי. אבל להפך, הקשבתי לו בקשב רב ויחד איתי כל האנשים בתור. 'אני רוצה להכיר לך את הבת שלי, שאיתי פה, ולהראות לה את האיש שהציל לי את החיים', הוא אמר. הייתי קצת בהלם, אבל הוא המשיך. 'הגעתי אליך לבית המשפט אחרי תאונה שביצעתי. העורך דין שלי עשה מאמצים שלא אקבל עונש מאסר, אבל אתה הכנסת אותי לכלא ואני חייב לך. עברתי גמילה מסמים, קיבלתי שיקום, יש לי היום את הבת שלי, ואני עובד בעבודה שאני אוהב. ממש הצלת לי את החיים'".
ההתרגשות ניכרת על פניו של אנושי כשהוא משחזר את פרטי אותה שיחה. "לפעמים אני מסביר לאדם שכניסה לכלא תהיה לטובתו. היה אדם שגזרתי עליו עונש מאסר, וכמו רבים אחרים הוא ניהל מאבק עם עורכי דין כדי לא להישפט למאסר. אחרי שנתיים של דיונים, הוא נכנס לשנתיים במעשיהו. יום אחד הגעתי לבקר אותו שם. הוא אמר לי 'אם הייתי יודע שככה זה נראה, לא הייתי נאבק בהחלטה שלך'".
עם זאת, אנושי לא ממליץ על מאסר כתרופה אולטימטיבית. "אנשים נורמטיביים לא בהכרח צריכים להיכנס לכלא", הוא מציין. "אני לא חושב שזה מה שימנע תאונות או נהיגה מועדת. יש אנשים שהייתי ממליץ לשלוח אותם לקבוצות תמיכה בשירות המבחן, להתייצב אולי כמה פעמים בשבוע לשמוע הרצאות על תאונות וסכנות בכבישים, לעזור לאנשים שעברו תאונות. גם זה אפיק שצריך להישקל".
נתוני הקטל בדרכים מבהילים, וכל אדם שנהרג הוא עולם ומלואו. בין הרוגי השבועיים האחרונים זכורות במיוחד שושנה גלושטיין שהייתה בהיריון מתקדם ושתי בנותיה חיה־שרה בת השבע וחנה בת השנתיים, שנדרסו למוות על ידי אוטובוס שסטה מהכביש ברחוב שמגר בירושלים; יואב חדרי וחנוך טלקר, שני נהגי אוטובוס, נדרסו למוות בשעה שניסו לסייע לנפגעי תאונות דרכים בכביש 4; רימאס מתעב בת השבע מקלנסוואה, ודודתה לילה, נהרגו כתוצאה מהתנגשות משאית ברכב שבו נסעו; גבריאל ברדה מאורנית, נהרג כאשר רכב שנסע מולו בכביש 5 התנגש בו חזיתית והנהג הפוגע נהרג גם הוא; מוחמד חמארשה ומוחמד פאיה מכפר קרע נהרגו בתאונה שהתרחשה לא רחוק מביתם. וזוהי רק רשימה חלקית של ההרוגים בשבועיים האחרונים.
ד"ר אברהם טננבוים ישב על כס השיפוט במשך 18 שנה, וכיום הוא מרצה למשפטים במכללת ספיר. על ניסיונו כשופט תעבורה הוא כתב את הספר "על שופטים וגלגלים", בהוצאת לשכת עורכי הדין. בשיחה איתנו הוא מסביר שהחשודים והנאשמים בעבירות תנועה שונים לחלוטין מאוכלוסיית הנאשמים בעבירות אחרות.
"זו לא עבריינות רגילה, תאונת דרכים יכולה לקרות לאנשים נורמטיביים לחלוטין. עמדו לפניי חשודים שחושבים שהם נהגים מצוינים. בכלל, 95% מהאנשים סבורים שאם כולם היו נוהגים כמוהם היו הרבה פחות תאונות דרכים, אבל זו לא המציאות. איך תאונה נגרמת בדרך כלל? הרי כל יום נהגים מגיעים למצבים של 'כמעט תאונה', אולם מה שקורה בדרך כלל הוא שאחד הנהגים שמעורבים בסיטואציה שם לב ומונע את התאונה ברגע האחרון. תאונה מתרחשת במצב שבו אף אחד מהנהגים לא שם לב. תאונות הן מצב של חוסר תשומת לב רגעית. החשודים שעמדו לפניי לא היו אנשים שקמו בבוקר ואמרו 'היום אני עושה תאונה ופוגע במישהו'. הם פשוט לא שמו לב".
"הייתה נהגת ששפטתי", הוא מספר, "אימא שנסעה עם ילדה. באמצע הדרך התינוקת שלה ירדה מהכיסא במושב האחורי, ותוך כדי נהיגה היא ניסתה להחזיר אותה לשבת. כשהסתובבה אל הילדה היא הרגה אישה אחרת. מה נגיד? במקרה אחר, אדם שחנה כחוק העמיד את הרכב ופתח את הדלת. תוך כדי הפתיחה רוכב אופניים שנסע על המדרכה התנגש בו, נפל, קיבל מכה בראש ונפטר. או אדם שבמהלך נסיעתו הולך רגל התפרץ לו לכביש, ברמזור אדום להולכי רגל, נפגע מהרכב ונהרג. במקרה הזה מצאו גם שהוא נסע על 60 קמ"ש בכביש עירוני, שמותר בו עד 50, אבל זו שגיאה מינורית ממש, שבמקרה הזה גבתה חיי אדם. מי מאיתנו לא נוסע מדי פעם על 60 בדרך עירונית?"
במהלך כהונתו של טננבוים הוא גזר את דינם של רבבות מורשעים בעבירות תנועה, מתוכם אלפים שגרמו לתאונות של ממש. ממבטו של השופט, הוא אומר, הדברים נראים אחרת מההסתכלות של מרבית הציבור. "לפעמים אתה שומע על תאונה ואתה כועס ואומר למשטרה 'בואו נתפוס את העבריין, נעניש אותו'. היה לי מקרה של נער שרכב על אופנוע, ורכב שפגע בו הפך אותו לנכה. אמרתי לנציגי המשטרה 'איך לא מצאתם אותו? הוא הפך איש אחר לנכה!'. בסופו של דבר עצרו אותו. הביאו אליי אדם חולה, עולה חדש, לא מאוד בריא, שכמה חודשים קודם לכן אשתו נפטרה. הוא הציג את הגרסה שלו והתברר שהוא בא לפנות למקום מסוים, שוטר הפנה אותו למקום אחר, הוא לא ממש הבין איפה הוא, נלחץ ואז נהג האופנוע נכנס בו ונפצע.
"בחלק גדול מהמקרים התוצאות חמורות בלי קשר לרשלנות של הנהג", מעיד טננבוים. "במקרים אחרים יש אנשים שמגיעה להם לגמרי ענישה מחמירה, כמו אדם שנסע שיכור ונהג במהירות מופרזת, אבל רוב התאונות נובעות מחוסר תשומת לב של שנייה. נהיגה זו בסופו של דבר פעולה מסוכנת, אדם שנוהג מקבל כוח עצום לידיים".
בעיני טננבוים, "הפתרון למיגור תאונות הדרכים צריך להיות טכנולוגי. מכוניות אוטונומיות, שינהגו בלי הטעויות שיש לנהג אנושי".
עד שזה יקרה, יש שינוי שאפשר לעשות בתרבות הנהיגה או בבניית הכבישים בישראל?
"הבעיה היא לא ישראל, זו מכה שכל המדינות המודרניות מתמודדות איתה. אין פתרון של זבנג וגמרנו. תוספת אכיפה, עוד שוטר שיעמוד במקום מסוים, אולי תפתור בעיה נקודתית ואולי תציל חיי אדם. אבל רק הפתרון הטכנולוגי יביא למצב שבו אין תאונות".
"כשהייתי בלונדון", הוא מספר, "ראיתי גשר מרשים ושאלתי 'כמה אנשים מתו בזמן בניית הגשר'. אמרו לי 'רק 20', מתוך גאווה בנתון הנמוך הזה. היום כבר לא מתים אנשים במצב נורמלי בבניית גשרים, ואפשר לבנות גם בית בלי שייהרגו פועלים. כך גם בכבישים, אפשר לדעתי למצוא את הפתרון שיביא למצב שבו אנשים נוסעים בלי תאונות, כשהעולם כולו יעבור למכוניות אוטונומיות שלא עושות את הטעויות שהמוח האנושי עושה".
החמרת ענישה לא יכולה לגרום לנהג לחשוב פעמיים לפני שהוא נוסע מעל המותר או חותך פס לבן?
"בעבירות אחרות אולי החמרת הענישה הייתה יעילה, אבל בתעבורה אין אדם שלא עושה עבירות. במקום להעניש את מי שנתפס בעבירות מחמירות, אני מציע משהו אחר: להגיע ליותר נהגים ולתת להם עונשים קלים אך מרתיעים. לדוגמה, להעלות רחפן לאוויר על בסיס יומי, לתפוס כמה שיותר נהגים שעשו עבירות, ולהעניש. העונשים שיש היום לא יעילים. אתה נותן קנס לאדם, וצריך מנגנון שלם שיאכוף אותו – שוטר שרושם לו דו"ח, אנשי גבייה, לפעמים הוא מבקש להישפט וצריך לקיים דיון. בארה"ב יש מדינות שבהן מי שמקבל קנס צריך לשלם במקום, ואם לא – הוא הולך למעצר. גם שלילת רישיון לא ממש מרתיעה. יש אנשים שנוהגים למרות השלילה".
עו"ד אשר ארבל כיהן כשופט תעבורה חמש שנים, ומאז 1988 הוא בצד של עורכי הדין. בעשורים האחרונים הוא הכיר אלפי מקרים של תאונות. "זו לא בעיה שניתנת לפתרון עם כדור חודר שריון מסוג אחד", הוא סבור. "הפתרון הראשוני הוא חינוך. לא להטיף בהפחדה ולא לנסות להרתיע, אלא דווקא בצורה ערכית. לפני שנים היה מסע פרסום של החברה להגנת הטבע, 'אסור לקטוף את פרחי הבר', והילדים למדו שאסור לקטוף פרח מוגן. פעם מזמן, כשנסעתי עם הילד באוטו אמרתי לו שאולי נרד לקטוף רקפת, והוא הביע את מורת רוחו מהרעיון. המסר הוטמע היטב. כך גם בנושא הבטיחות בדרכים. ענישה היא לא דרך לחנך. היא אולי גמול למי שחטא, אבל לא פועלת למנוע את המקרה הבא".
עו"ד ארבל מספר כי בחן בעצמו את השפעת גזרי הדין הכבדים על מורשעים בתאונות קשות ומצא כי אין כזו. "בדקתי מה קרה אחרי אסון הבונים ב־1985, תאונה בין רכבת לאוטובוס שנהרגו בה 22 בני אדם וכל המדינה עסקה בה. האם בימים שאחרי היו פחות תאונות? גיליתי שלא. בשנת 2011 נגזרו על טל מור שהורשע בהריגתו של שניאור חשין 12 שנות מאסר. בימים שאחרי התאונה היו פחות תאונות? לא. בני זוג ישבו בכלא על תאונה שנהרג בה ילד – זה גרם בימים שאחרי גזר הדין ליותר בטיחות בדרכים? גם לא. עונשים כבדים מרתיעים אולי את הנהגים שביצעו את התאונה, אולי גם את המשפחה הקרובה, אבל לא משפיעים באמת על המצב בכביש".
"גם מבחינה תקשורתית", הוא מוסיף, "גזרי דין קשים לעברייני תנועה לא פותחים מהדורות ברוב המקרים. כשהייתי שופט הייתי מבקש דרך הנהלת בתי המשפט, למרות שאז לא היה דובר, להעביר לכתבי המשפט את כל גזרי הדין. כך כאשר הופיעו בעיתונים עונשים שקיבלו נהגים, הייתה לזה יותר השפעה".
יש עונשים שלדעתך יהיו יעילים יותר?
"בזמני כשופט, עוד לפני שהיו עבודות שירות, הצעתי יוזמה משלי. קישרתי אנשים שעשו תאונות למנהלי בתי חולים או מחלקות שיקומיות, אמרתי להם 'אתה תתלווה לפרופסור הזה חצי שנה, תראה את העבודה שלו, תסיע פצועים על כסא גלגלים'. אחרי חצי שנה הייתי נותן קנס או עונש קל וסוגר את הסיפור. ענישה חינוכית כואבת לא פחות ממאסר, וגם יעילה".
חינוך הוא השלב החשוב ביותר לדעת השופט בדימוס ארבל, אבל לצידו דרושה אכיפה משמעותית ונוכחות משטרתית גלויה לעיני הנהגים. "השבוע נסעתי לבאר־ שבע, לא ראיתי אף ניידת בדרך, אף שוטר. בנתיבי איילון ראיתי ארבעה שוטרים עומדים ונותנים קנסות לנהגים שנסעו בלי רשות בנתיב תחבורה ציבורית, שזה לא יפה, אבל זה לא עיקר הבעיה. את השוטרים צריך להציב בצמתים, שיסתכלו מי נכנס לצומת באדום, מי נוהג בצורה מסוכנת, ולתת דו"חות. להוציא לכבישים את הקצינים הבכירים שיעמדו מול הציבור. זה דבר שיכול להשפיע ולשנות את הרגלי הנהיגה".
לסיום, מספר ארבל: "היה בחור ששפטתי פעם, בן פחות מ־18, שנהג בעייפות, נרדם ונכנס בשיירת רוכבי אופניים, הרג שניים מהם ופצע כמה נוספים. הוא הורשע ונשפט למאסר. אחרי שקיבל את גזר הדין, באולם בית המשפט, אלמנתו של אחד ההרוגים קמה וחיבקה את הנהג הדורס, זה היה קטע חזק שמרגש אותי להיזכר בו. כל תיק הוא עולם ומלואו. יש תיקים עם תוצאות מחרידות, מקרי מוות קשים או פציעות נוראיות. הרבה נהגים אוהבים להתחכם, ולפעמים תאונות קטלניות נגרמות מעבירות שנראות קטנות כמו אי שמירת מרחק או מהירות. אנחנו היהודים התרגלנו בגלות להתחכם, להטעות את הפריץ או את הגויים, ושכחנו שאנחנו קיימים בזכות עצמנו ומחויבים לחוקים ולכללים שמצילים חיים".
