לו אלוהי הדיפלומטיה היה קורא בכוכבים, הוא היה טוען כנראה שהשמש, הירח ושאר גרמי השמיים התמקמו החודש בהרמוניה קוסמית בבית המשותף של ישראל ורוסיה. מאז ה-9 במאי, בו נפגשו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין וראש הממשלה בנימין נתניהו במוסקבה לרגל יום הניצחון על הנאצים, משהו באווירה הכוללת הותנע מחדש. אבל מה בדיוק? במה היה שונה המפגש הזה מקודמיו?
השניים דנו במצב בסוריה, בהמשך התיאום הביטחוני ובהסכם הגרעין האיראני. האם מה שיצר את השינוי הוא מידע חדש ומסקרן אותו חלק נתניהו עם פוטין בעקבות מבצע גניבת הארכיון של תוכנית הגרעין האיראנית? האם יהיה זה מופרך לשער שמשהו בפרטי המבצע הדליק ניצוץ רדום בליבו של סוכן הקג"ב לשעבר פוטין, ויצר כימיה חדשה ומופלאה בין השניים?
אולי. מה שבטוח הוא ששבוע וחצי אחרי אותו מפגש התייצב בשאר אסד בסוצ'י לשיחה עם הבוס. בתום השיחה קבע פוטין כי המנצח הגדול במערכה הוא בשאר, וכי "ניצחונו הגדול של צבא סוריה במאבקו בטרור מוביל אותנו כעת לקראת השלב הסופי והאחרון בתהליך הפוליטי, שיביא לנסיגת כל הכוחות החמושים בסוריה". וכדי שיהיה ברור למה התכוון הבוס, חזר השליח הנשיאותי המיוחד לסוריה, אלכסנדר לברנטייב, על משנתו של פוטין. "הגיע הרגע שבו על כל הכוחות הזרים בסוריה – הכוחות האיראניים, חיזבאללה, צבא טורקיה והכוחות האמריקניים – לצאת משטחה הריבוני של סוריה", הבהיר.
והוא צודק, כמובן. אסד נמצא כעת במצב הטוב ביותר מזה שבע שנות מלחמה, בעיקר בזכות השקעה אינסופית־כמעט של זמן, כסף ומשאבים רוסיים. במוסקבה, הנתונה זה שנה רביעית תחת סד של סנקציות בינלאומיות, רווחת מזמן התחושה שהגיע הזמן למקסם רווחים. פוטין הבין בחודשים האחרונים שהמודל הפיאודלי שבנה – עם צבא שכירי החרב של האוליגרכים שלו, שאמור היה להשתלט על האזורים הכלכליים החשובים כמו דיר א־זור – כבר לא יביא לו את שדות הנפט ומכרות הפוספטים של סוריה על מגש של כסף. לכן הוא מנסה כעת לחתור לסוג של הסדרה מדינית, שתאפשר לאסד לכונן את משטרו על מרב שטח סוריה, ותאפשר לו, לפוטין, לקצור את הפירות: לפתח את שדות הנפט ההרוסים, לשקם את המכרות הנטושים ולהפוך את סוריה לגן הירק הפורח של רוסיה.
אבל, כל זה לא יוכל לקרות כל עוד ההסלמה בין ישראל לאיראן בסוריה מאיימת על יציבותו של המשטר בדמשק. בשבועות האחרונים ראו הרוסים בעיניים כלות כיצד בעימות בין צה"ל למשמרות המהפכה, חוטף בן טיפוחיהם אסד פעם אחר פעם. זאת משום שהכוחות האיראניים חוסים בתוך בסיסי הצבא הסורי, כך שבכל התקפה ישראלית סופג גם אסד מכה. בקצב הזה, חוששים הרוסים, לא יוכל בשאר אסד לשמר את כוחו ולשלוט ב־70 אחוזים לפחות משטחה של סוריה. כך שמבחינת הרוסים, המשך היצמדותם הפיזית של האיראנים לאסד הופך אותם לסוג של עלוקה המוצצת את דמו, בניסיונם להפוך אותו לכן הירי של הרפובליקה האסלאמית נגד ישראל. פלא שבראיון, שנתן השבוע אסד ל"רוסיה היום" התעקש ש"אין כל כוחות צבאיים איראניים בסוריה, אלא רק יועצים ביטחוניים המסייעים לצבא"?
האיראנים מצדם, קוראים היטב את התמונה. כך שבראיה כוללת אפשר להניח, מטח הרקטות שנחת על הדרום בשבוע נובע לא רק מתסכול חמאס על כך שהמערכה על הגדר לא השיגה יותר. גם לא רק הנקמה שהבטיח הג'יהאד האסלאמי לאחר חיסול שלושה מאנשיו. ברקע ההתפרצות האלימה ניסיון איראני להדגים בעזה מלחמת פרוקסי נגד ישראל. והמסר הוא שאיראן מסוגלת לייצר עבור ישראל מטרד מתמשך גם בסוריה וגם בעזה. לתזה הזו אין אמנם הוכחות ישירות, אבל יש אינדיקציות. ככלות הכול היה זה יחיא סינואר, בכיר הזרוע הצבאית של חמאס, שאמר באחרונה כי הקשר בין איראן לבין ארגונו רק הולך ומתהדק.
אם לחזור להרמוניה הישראלית־רוסית, מה שהורס אותה הוא שהרוסים רוצים לרתום גם את ישראל לתוכניתם לביסוסו של אסד. בסוג של אופורטוניזם יהיר, הרוסים רוצים לנצל את המחויבות הישראלית ואת הקשר הטוב שנוצר עמם כדי לאפשר לאסד להשלים את מסע כיבושיו ולכבוש את הפינה הדרומית של סוריה, אותה פינה שבה פרצה המלחמה – דרעא שעל הגבול הירדני־סורי, מחוז קונייטרה ושאר רמת הגולן הסורית.
על רקע זה הזמין השבוע שר הביטחון הרוסי סרגיי שוייגו את שר הביטחון אביגדור ליברמן למוסקבה. ואם אנו מבינים נכון את הראש הרוסי, כוונתו של שוייגו, בהנחיית פוטין כמובן, היא עסקה לפיה הרוסים יחזיקו את האיראנים מרחק עשרות קילומטרים מהגבול עם ישראל, ואילו ישראל מצדה תניח לאסד להשתלט על דרעא, רמת הגולן ודרום סוריה. אלא שישראל, כמו שחידד השבוע נתניהו, איננה מוכנה לנוכחות איראנית כלשהי בסוריה. הניסיון מראה שכל נוכחות כזו, קטנה ככל שתהיה, עלולה להתפתח למשהו גדול הרבה יותר נגד ישראל. גם המחשבה על שובו של בשאר לגבול עם ישראל אינה מלבבת במיוחד. נוח לישראל עם המצב באיזור דרעא כפי שהוא.
כפי שזה נראה כרגע, ההצעה שעלתה במפגש בין ליברמן לשויגו, הציעו הרוסים להעתיק לאיזור דרעא את המודל של כוחות משטרה צבאית רוסית, בו השתמשו באיזור חאלב. ישראל אינה מאושרת מהרעיון אך אם יצליחו הרוסים לשכנע את האמריקאים והירדנים להסכים עימם לישראל לא תהיה ברירה. אחרת תמצא את עצמה במצב זהה לסבב הקודם של הדיוניםֿ בו הוסכם על הפסקת אש והגדרת השטח כ"איזור מופחת אלימות".
מה שעוזר מאוד לישראל הוא העובדה שגם בבית המשותף הישראלי־אמריקני שוררת נכון לעכשיו הרמוניה, והבית הלבן תומך בדרישות ישראל אחת לאחת. לכן, ההנחה היא שהעמדה שהשר ליברמן הציג לשוייגו בפגישה, עמוק לתוך רביעי בלילה, הייתה עמדתו המקורית של פוטין: שכל הכוחות הזרים ייצאו מסוריה. במצב כזה, לישראל לא תהיה התנגדות להמשך הנוכחות הרוסית בסוריה.
ושגרירנו לשעבר במוסקבה, צבי מגן, מבאר: "רוסיה ואיראן עדיין שותפות קואליציוניות. אך שלב האינטרסים המשותפים בינהן הסתיים. מה גם, שהמשך העימות הישראלי -איראני על אדמת סוריה אינו משרת את האינטרס הרוסי. ומכיוון, שרוסיה אינה מעונינת להתעסק עם ישראל ברמה הצבאית, העמדה הרוסית היא שעל כל הכוחות הזרים לעזוב את סוריה. ישראל קוראת את התמונה היטב ומתעקשת שהאיראנים יעופו החוצה או שתהיה בעיה. המסר עד כה עבר צלול ובהיר. ורוסיה כעת מתנהלת בשיתוף פעולה לפתרון הבעיה האיראנית. גם ארה"ב חזק בתמונה. וזה חשוב. כי לרוסיה ענינים חשובים עוד יותר מסוריה שבהם היא רוצה הסדרה: אירופה , הסנקציות. אך פתרון של מאה אחוז בסוריה אין. ולאורך זמן האיראנים יישארו על אדמת סוריה בנוכחות לא־צבאית כזו או אחרת, בלי בסיסים ובלי תשתיות. אם כי במשחק הזה, דבר אינו בטוח".
כפי שזה נראה כרגע, במפגש בין ליברמן לשויגו, הציעו הרוסים להעתיק לאיזור דרעא את המודל של כוחות משטרה צבאית רוסית, שבו השתמשו באיזור חאלב. ישראל אינה מאושרת מהרעיון, אך אם יצליחו הרוסים לשכנע את האמריקנים והירדנים להסכים עימם לישראל לא תהיה ברירה. אחרת תמצא את עצמה במצב זהה לסבב הקודם של הדיוניםֿ בו הוסכם על הפסקת אש והגדרת השטח כ"אזור מופחת אלימות".
