איפה הייתם כל השנים, שאלתי את יעקב גת, מפקד מחלקה בגדוד 163 של החטיבה הירושלמית. שנה אחר שנה מספרים לנו איך שחררו הצנחנים את הר הבית ואת הכותל המערבי. כל ילד מכיר את המסלול שמתחיל מראש הר הזיתים ומסתיים בשער האריות בואכה הר הבית, אבל מי מאיתנו שמע על המסלול שעשו שעה קלה לפני כן לוחמי חטיבת ירושלים בכיוון ההפוך: מהר ציון דרך שער האשפות אל הכותל המערבי ואל ההר שמעליו?
תחקיר שמסקנותיו פורסמו בשבועות האחרונים ב'מעריב' בידי ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין מאיים לשנות את התמונה הברורה מאוד ששלושה דורות של ישראלים למדו מילדות על מאורעות היום השלישי של מלחמת ששת הימים. במאמר ההוא ובסרט שחזור ארוך שהפיץ מילשטיין באינטרנט הוא מתמקד בכותל ובשאלה מי הגיע אליו ראשון (חטיבת ירושלים, כאמור), אלא שבדרך אגב מתברר שעוד לפני הגעת הצנחנים כבר טיהרו לוחמי חטיבת ירושלים את הר הבית.
"אחד ממפקדי הפלוגות בגדוד שלנו, אלי קדר, היה בן 16 כשהעיר העתיקה נפלה במלחמת השחרור", משחזר גת. "אחרי שהוא נכנס בשער האשפות הוא רץ עם הפלוגה שלו לבית שבו גר ברובע היהודי עד 48'. פלוגה נוספת, של יקי רשף, נעצרה בשכונת המוגרבים לפני הכותל, כי המג"ד עצר אותה לאחר שקיבל הוראה מגבוה שאף אחד מאיתנו לא ייגש לכותל. הפקודה שניתנה לנו הייתה להניח לצנחנים להגיע לשם ראשונים. אחת הסיבות הייתה שרצו שהמכובדים ייכנסו לשם קודם כול – משה דיין, עוזי נרקיס, הרב גורן ומוטה גור.
"הפלוגה שלנו, שנפגעה קשות יום קודם לכן באבו־תור ומחציתה נוטרלה וספגה הרוגים ופצועים, נחשבה לפלוגת עתודה בפריצה לשער האשפות. מכיוון שכך, לא קיבלנו את ההוראה להימנע מלהגיע לכותל ולהר. היה לנו מפקד פלוגה מיוחד מאוד, עוזי ילובסקי שמו. הוא נפל במלחמת יום הכיפורים. ילובסקי היה בעל יוזמה, וכשראה שהפלוגות האחרות נעצרו ולא התקדמו לכותל, הוא התקדם לשם בעצמו. כשהגענו לכותל הוא אמר לי 'יענקל'ה, קח את המחלקה שלך, עלה להר הבית וערוך שם סיור'".
ובקיצור, פלוגה ב' שהייתה אמורה להישאר ככוח גיבוי בשכונת ימין־משה, לא נלקחה בחשבון בידי הגורמים הבכירים, שתכננו מבעוד מועד את מעמד שחרור הכותל המערבי וליהקו לטקס דווקא את הצנחנים של מוטה גור. מי חשב שדווקא הם יקלקלו לצנחנים את ההצגה?
קרבות גבורה, חשוב לציין, לא ניהלו שם לא אלו ולא אלו. כלומר, לא הצנחנים ולא החטיבה הירושלמית. לא היה עוד במי להילחם. הלגיון הירדני נמלט מהשטח שעות אחדות קודם לכן, וההר שהתגלה לעיני גת וחייליו היה ריק מאדם. לכן אנשי חטיבת ירושלים לא טרחו להותיר בהר או בכניסה לשער המוגרבים אפילו שומר שישמש מאבטח, וירדו כלעומת שבאו בחזרה אל הכותל.
"בששת הימים היינו קצינים צעירים, בוגרי גולני", מסביר גת. "אולי לא תבין זאת כאדם דתי, אבל לא ראינו בשחרור ההר והכותל משימה לאומית. הרגילו אותנו בגולני שככל משימה, זו עוד משימה שיש לבצע. מלבד זאת, כירושלמים העיר הייתה בשבילנו מציאות של יום־יום. הצנחנים הגיעו מבחוץ. הם לא היו ירושלמים, ומכיוון שכל הזמן אמרו להם שהם הולכים לשחרר את הכותל, הם התרגשו מאוד. אנחנו לא.
"בנוסף, היינו אחרי קרב קשה שנערך יום לפני כן באבו־תור. אני עצמי נפצעתי בו ופוניתי, אבל שבתי לפלוגה באותו הלילה. היינו תחת הטראומה הזאת ותחת השפעת האדרנלין, וטקסים לא עמדו בראש מעיינינו. ובכלל, החטיבה הירושלמית צנועה ולא רודפת פרסום. הצנחנים, לעומת זאת, היו מוכווני מטרה בידי מוטה גור, שעשה הרבה שטויות והקריב הרבה קורבנות בשביל הסטארטאפ הזה, שחרור ירושלים שייזקף על שמו. קרב גבעת התחמושת, למשל, היה מיותר לגמרי. מוטה הביא איתו צבא של צלמים ושל עיתונאים, ומכאן כל צילומי הצנחנים. אלינו לא צורפו צלמים.
"במשך שנים לא התייחסנו לנטילת הקרדיט בידי הצנחנים, עד שבטקס שאנחנו מקיימים מדי שנה לזכר 17 החללים של הגדוד, הנכדים והנינים העירו לנו שבכל מקום כתוב שהצנחנים שחררו את ירושלים, ולא אנחנו. עד אז לא מצאנו לנכון לתקן את הטועים. הקש ששבר את גב הגמל היה כאשר במסגרת זיופי התחקירים החלו לטעון שהגענו לשער האשפות רק בערב של 7 ביוני 1967. התרגזנו ואמרנו 'עד כאן'.
"נכנסנו לעיר העתיקה דרך שער האשפות בסביבות תשע או תשע וחצי. גם בכותל וגם בהר הבית לא הייתה נפש חיה. לא שמענו אפילו ציפור, ובטח לא צנחנים. ערכנו סריקה במשך כחצי שעה. לא מצאנו שם שום דבר מלבד רובה קרבין באחת מעליות הגג בהר, כשעלינו לראות אם מסתתר שם מישהו".
לא חשבתם לתלות דגל בכיפת הסלע או מעל לכותל כפי שהצנחנים עשו?
"לא. ראינו בזה משימה ככל המשימות. סיימנו אותה וירדנו למטה לפלוגה בכותל. במשך היום שהינו באזור הכותל. ישנו שם בלילה, ולמחרת קיבלנו משימה לטהר את דרום הר חברון".
אצלכם המקום הזה לא עורר דמעות כפי שעורר אצל הצנחנים?
"את התמונה המפורסמת של שלושת הצנחנים צילם דוד רובינגר, והוא עצמו טען שלא ראה אף אחד בוכה שם".
הראשון לציון
גת, ירושלמי עד עצם היום הזה, מתגורר בגילה. באופן מדהים ומוזר השיח בשאלה ההיסטורית של שחרור ההר והכותל החל באיחור של יובל שנים, רק לאחר יום ירושלים בשנה שעברה, שנת החמישים לאיחוד העיר. במסגרת חגיגות החמישים אותרה לפתע תמונה שצולמה בחטף באותו הבוקר ובה שרידי פלוגה ב' של גדוד 163 – בכותל המערבי. צנחנים לא נראים בה. היה אמנם מי שניסה לטעון שהתמונה לא צולמה כלל ביום השחרור אלא במועד אחר, אולם השלט הערבי "אל־בוראק" שהוצב בידי הירדנים על הכותל ומופיע בתמונה מעיד אחרת. השלט הזה רוסק בידי חיילים בצהרי היום, ותמונה של הצלם מיכה ברעם תיעדה זאת לדורות. מכאן שהתמונה של פלוגה ב' צולמה קודם לכן, בבוקר אותו היום. העובדה שבתמונה אין נראים כלל צנחנים הדליקה כמה נורות אדומות – בוהקות כמו כומתה של צנחן – וחייבה לבדוק מחדש את כל הידוע על קורות היום ההוא, כ"ח באייר תשכ"ז.
יצחק שמעון (שיץ) מתגורר כיום באלון־שבות. ב־1967 הוא היה לוחם סיירת צעיר שסופח ממש ערב המלחמה למחלקת הסיור של גדוד 163 בחטיבת ירושלים. מיד לאחר המלחמה הועבר שמעון לסיירת החטיבה, ולכן לא הכיר כמעט איש מאנשי הגדוד שאליו צורף.
לפני פחות משנה התבקש שמעון בידי אנשי בית ספר שדה כפר־עציון להדריך סיור שחזור של הלחימה שניהלה החטיבה הירושלמית באבו־תור ביום השני למלחמה. לסיור הצטרפו יעקב גת וקצין נוסף מפלוגה ב' של ילובסקי. "הם סיפרו לי שבבוקר כ"ח באייר תשכ"ז הם נכנסו דרך שער האשפות והגיעו לכותל ראשונים", מספר שמעון. "הגבתי בזלזול, בסגנון 'למה אתם מבלבלים את המוח?'. זכרתי שהיו מי שדיברו על שקרנים שטוענים שחטיבת ירושלים קדמה לצנחנים בכותל, ולכן הגבתי כך. הם הפתיעו אותי כשהציגו לי את התמונה שאותרה זמן קצר בלבד קודם לכן, והוכיחה שכוח של החטיבה הירושלמית היה בכותל כבר בבוקר. באמצע התמונה זיהיתי לפתע את עצמי".
שמעון נדהם ואמר להם שאם אכן כך, הרי שהוא עצמו חייל צה"ל הראשון שנכנס להר הבית. "מכיוון שלא הייתי שייך לשום פלוגה עשיתי ככל העולה על רוחי. זכרתי במשך כל השנים שבשלב מסוים עזבתי את כולם ורצתי לכיוון הכותל, אבל החמצתי אותו ונכנסתי דרך שער המוגרבים להר הבית. ערכתי שם סיור די חפוז, שכלל גם את כיפת הסלע והמערה שבתחתית הסלע. נפש חיה לא הייתה שם. חזרתי לכותל וכבר היו בו חיילים, אבל מכיוון שלא הכרתי אותם לא ידעתי לומר אם אלו צנחנים או אנשי חטיבת ירושלים.
"עד אז ידעתי רק על שתי הפלוגות מהגדוד שנכנסו דרך שער האשפות, זו של אלי קדר וזו של יקי רשף. מה שזכרתי כל השנים הוא שעמדתי עם ראשוני הכוחות של הגדוד זמן ממושך מאוד מחוץ לשער האשפות, ממתינים לקבלת אישור מהפיקוד. כאשר נכנסנו לבסוף בשער, היינו הכוח הראשון שנכנס דרכו. להערכתי זה היה בשעות הבוקר אבל אני לא יודע לנקוב בשעה מדויקת".
מושפע מהנרטיב הצנחני המקובל, שמעון אפילו לא דמיין לאורך כל השנים הללו שהוא היה חייל צה"ל הראשון שדרך על אדמת ההר. "לאורך כל השנים הייתי משוכנע שהגעתי לכותל אחרי הצנחנים. במשך יובל שנים הייתי בטוח שאם הגעתי להר הבית ולא היה בו כבר אף אחד, זה אחרי שהצנחנים עזבו. זה כמובן לא ייתכן כי מרגע שהצנחנים הגיעו להר לא היה בו רגע דל, וכל הזמן הייתה נהירה גדולה דרך ההר אל הכותל".
שער המוגרבים היה פתוח כשנכנסת לשטח ההר?
"פתוח לחלוטין. יש אמנם עדות של יורם זמוש, הצנחן שהניף את הדגל מעל לכותל, ששער המוגרבים היה נעול וערבי זקן הופיע לפתע והושיט לו את מפתח השער. ייתכן. אני לא מערער על מה שזמוש אמר. אני מכיר אותו היטב מתקופת לימוד משותפת בישיבת מרכז הרב. העליתי אפשרות שהערבי הזה ראה לפתע יהודים בודדים נכנסים לשטח ההר, שזה אני ואחר כך יענקל'ה גת עם החבר'ה שלו, ולכן הלך ונעל את השער. לפי התסריט הזה אולי הוא ראה שממילא כבר נכנס כוח גדול אל ההר, החבר'ה של זמוש, ולכן בא והושיט להם את המפתח".
שמעון מעיד שהוא עזב באותו יום את האזור וחזר אל הכותל רק כעבור שבוע, בחג השבועות, יחד עם המוני בית ישראל. ההימצאות שלו בתמונה של פלוגה ב' מוכיחה אם כך, גם מעבר למראה השלט השלם על הכותל, שהתמונה צולמה ביום הגדול ולא מאוחר יותר.
כך, ככל הנראה, בלא משים ובכלל בטעות, נכנס להר הבית נציג ראשון של צבא יהודי אחרי אלפיים שנה. זה היה אופייני למדי למלחמה ההיא ולנכסים העצומים שהפילה כמעט כלאחר יד לזרועות המדינה היהודית הנדהמת. ד"ר מילשטיין, שתחקר ממושכות את כל הדמויות המעורבות באירועי היום, מעריך ששמעון נכנס לשטח ההר בסביבות תשע וחצי, לפני שעלתה לשם לסריקה מחלקתו של גת. הוא וגם הם הקדימו את בואם של הצנחנים, שהגיעו אל ההר רק כעבור כשעה. כשמוטה גור הכריז "הר הבית בידינו", הוא "שחרר" שטח שלמעשה כבר היה משוחרר. מילשטיין כותב ששלושת המפקדים מפלוגה ב' העידו שראו את הצנחנים מניפים את דגל ישראל על הסבכה שמעל הכותל.
יובל של דממת אלחוט
יצחק שמעון, לעומת זאת, קיבל במשך חמישה עשורים ללא עוררין את התסריט ששיווקו הצנחנים. "אחרי מלחמת ששת הימים נמניתי על ראשוני כפר־עציון. בדרך הטבע סיפרתי על החוויות שהיו לי כחייל במערכה על ירושלים. חנן פורת ז"ל, ששמע זאת, קרא לי הצידה ואמר לי: 'שיץ, אל תבזה את עצמך'. אפילו הוא היה שבוי במיתוס שהנחילו הצנחנים. אמרתי אז לעצמי שאם הסיפורים הללו לא מביאים לי לא כבוד ולא תהילה, עדיף שאשתוק. שתקתי כל השנים.
"חזרתי מסיור השחזור באבו־תור נרגש מאוד. ניסיתי לבדוק את העניין. חשוב לומר שהעובדה שהשלט 'אל־בוראק' מופיע בתמונת פלוגה ב' אינה ראיה שהיינו שם לפני הצנחנים, כי הרי לא ראשוני הצנחנים שברו את השלט. הוא נשבר רק בצהריים. לכן ניסיתי למצוא את יומני המבצעים של חטיבה 16, חטיבת ירושלים, ושל חטיבת הצנחנים. ניסיתי בכל דרך, ולא הצלחתי. נודע לי שד"ר גדעון אביטל־אפשטיין עומד לפרסם ספר בנושא (הספר אכן יצא לאור לפני כחצי שנה, א"ס). התקשרתי אליו והוא אמר לי שנעשו בהקשר הזה דברים מכוערים, ובין השאר יומני המבצעים של הצנחנים הועלמו.
"בחבורת הפיקוד של חטיבת הצנחנים 55 הייתה קבוצה שתחקרה את קרבות ששת הימים, והצנחנים עצמם כינו אותם 'השיפוצניקים' וסלדו מהמגמה לשכתוב האירועים. מג"ד בחטיבה 35 הסדירה, יאיר תל־צור, שנהרג כחודש אחרי המלחמה כשעלה על מוקש בסיני, קרא לחבורה המתחקרת הזאת 'אחיי גנבי התהילה'.
"להבנתי נתנו לנו אישור להיכנס לשער האשפות כשמוטה גור הגיע לשער האריות. יחד עם זאת, אני משוכנע שבין הגעתו לשער האריות ובין ההכרזה 'הר הבית בידינו' הפריד פרק זמן של עשרים דקות עד חצי שעה. הוא הרי לא נכנס מיד לשער האריות, כי קודם כל ניסה טנק מהפלוגה הירושלמית להיכנס דרך השער, והטנק נתקע. עד שהטנק חולץ עבר זמן נוסף. שאלתי את ישראל הראל מעפרה, שכלוחם צנחנים היה קרוב למוטה באותו היום, והוא אישר את ההערכה הזאת שלי שמוטה התעכב בשער זמן ממושך.
"גם אלי קדר וגם יקי רשף טענו שהם נכנסו בשער האשפות בסביבות תשע וחצי. גם מי שמתנגדים לדעתם מדברים לכל היותר על תשע ארבעים וחמש כמועד הכניסה. דן זיו, לעומת זאת, אז סמג"ד גדוד 71 של הצנחנים, נשלח להיכנס דרך שער האשפות במקביל לכניסת הצנחנים בשער האריות. הפלוגות של זיו הקיפו את הר הבית מבחוץ, דרך העופל, ולטענת זיו הוא נכנס בשער האשפות ב־11. כלומר, זמן רב מאוד אחרינו".
למה הסתובבת בהר הבית לבד? זה לא היה מסוכן?
"הייתי ילד ופרא אדם. עשיתי דברים בלי לחשוב. לא הייתי שייך לפלוגה ולכן רצתי קדימה".
כאדם דתי, הגעה להר הבית ועוד למערה שמתחת לאבן השתייה אינה דבר של מה בכך. שלא לדבר על ההגבלות ההלכתיות.
"את חטאיי אני מזכיר היום – לא הייתי מודע לזה. מאז אכן לא עליתי שנית להר הבית. קשה לי. אני תומך מאוד בעלייה להר וחושב שהיא חשובה, אבל קשה לי אחרי שנכנסתי לשם כפי שנכנסתי.
"בהרצאות, כשאני אומר שרצתי לכותל ובטעות נכנסתי לשטח ההר, אני אומר: איזו החמצה זו הייתה. זו החמצה פיזית וגם תודעתית, וכנראה עוד לא מגיע לנו לקבל את ההר. הרי הפכנו אז את הר הבית לקפנדריה (מונח הלכתי שפירושו קיצור דרך אסור, א"ס) כדי להגיע לכותל".
אתם דווקא לא עשיתם את ההר קפנדריה אל הכותל. הצנחנים שנכנסו להר דרך שער השבטים עשו זאת.
"כך או אחרת, נציגי עם ישראל עשו את ההר קפנדריה. איך אמר על כך הכוזרי? 'מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר'".
