יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט יצחק עמית, דחה בשבוע שעבר את עתירתם של ארגוני שמאל שדרשו להציב קלפיות ביישובים לא מוכרים בפזורה הבדואית בדרום, ובכך לאפשר לתושבים שם להצביע קרוב לבתיהם אף שלא מדובר בכתובתם הרשמית.
העתירה הוגשה על ידי ארגון "המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב", עמותת יוזמות אברהם והמרכז הרפורמי לדת ומדינה. לטענתם, תושבי הכפרים הבלתי מוכרים הם הציבור היחיד במדינה שאינו רשאי להצביע בקלפיות הממוקמות במרחק סביר ממקום מגוריו, ולעיתים הם נדרשים להגיע לקלפי המרוחקת עד 65 ק"מ מבתיהם.
שיעור ההצבעה בקרב תושבי היישובים הלא מוכרים בדרום עמד על 34 אחוזים בלבד בבחירות האחרונות. על כן הוצע כי יוצבו קלפיות במבנים ציבוריים והתושבים יוכלו להצביע במעטפות כפולות, כמו חיילים, מאושפזים ועוד.
כבר בחודש דצמבר, עוד לפני פיזור הכנסת והיציאה לבחירות, התקיים דיון סוער בנושא בוועדת הפנים של הכנסת, ביוזמת יו"ר הוועדה ח"כ ואליד טאהא שביקש לקדם את העניין. היועץ המשפטי של ועדת הבחירות המרכזית, עו"ד דין ליבנה, הביע אז התנגדות להצבת הקלפיות מחשש לזיופים.
"איך מחלקים אנשים לקלפיות?", שאל ליבנה. "הרי אדם משובץ בקלפי סמוכה למקום מגוריו. אם ישנה מניעה אובייקטיבית, כמו אנשים עם מוגבלות, מאושפזים בבתי חולים או חיילים, אפשר להצביע במעטפה חיצונית. אך ישנו קושי גדול לוודא שאין ניצול לרעה של הזכות הזו, ולכן אנו מתנגדים להרחבתה".
בעתירתם של הארגונים, שהוגשה בתחילת החודש, נטען כי לכ־40 אלף בדואים בעלי זכות בחירה שמתגוררים בכפרים אין גישה נאותה לתשתיות וכבישים, אין תחבורה ציבורית ויש להם מעט כלי רכב פרטיים. לדבריהם, מצב זה מנוגד לחוק הבחירות לכנסת, שבו נכתב כי בקביעת מיקומן של קלפיות יש לפעול לצמצום המרחק בין הקלפי ובין מקום מגורי המצביעים.
השופט עמית לא קיבל את הטענות. "בכל האזור הרלוונטי ימוקמו כ־70 קלפיות", כתב יו"ר ועדת הבחירות בהחלטתו. "ביחס לגודל האוכלוסייה, אין מחסור בקלפיות. נזכיר עוד כי על דרך הכלל, קלפי אמורה לכלול מראש לכל הפחות 100 בעלי זכות בחירה. הדרישה למקם קלפיות 'בכל מבני הציבור או מרכזי השירות' אינה מתייחסת לדרישת הבסיס הקבועה בחוק – על איזו רשימת בוחרים תבוסס קלפי זו? בהיעדר יכולת לקבוע מראש רשימת בוחרים בהתבסס על מקום מגורים מדויק, אין כל תוחלת ב'פיזור' קלפיות בכל מבני הציבור ברחבי הפזורה".
"הכול נובע מהמצב האבסורדי שבו למדינת ישראל אין מושג מה הכתובת הנכונה של עשרות אלפי אזרחים בפזורה הבדואית בנגב", אומר אברהם בנימין, מנהל אגף מדיניות ומחקר ברגבים. "המציאות הזו באה לידי ביטוי לא רק בתקופת בחירות, אלא גם למשל ביכולתה של המדינה להעניק שירותי חינוך ובריאות לתושבי הפזורה, כמו גם בפגיעה בזכות האזרחית הדמוקרטית לבחור בבחירות המוניציפליות. תושב פזורה הרשום בתעודת הזהות כתושב אחת העיירות יכול להצביע מי יכהן בה כראש העיר, ומנגד תושב העיר ללא כתובת בתעודת הזהות אינו יכול לבחור את ראש המועצה שלו. במצב כזה, גם תוספת של מאה קלפיות לא תעזור, מכיוון שאי אפשר לשייך כל תושב לקלפי הקרובה לביתו, והטענה של הבדואים על קלפיות מרוחקות מביתם תעמוד בעינה.
"רק הסדרת הפזורה הלא חוקית – ובתוך כך רישום מסודר של כתובות – תפתור את הבעיה באופן הדמוקרטי והראוי ביותר", מסכם בנימין.
