50 שנה לאחר שמשימת אפולו האחרונה הסתיימה, תוכנית "ארטמיס" ערוכה לקבלת השרביט של חקר הירח, עם שיגור ניסיוני של הרקטה החזקה ביותר שאי־פעם פותחה בנאס"א. השיגור צפוי להתרחש בשבוע הקרוב.
סוכנות החלל האמריקנית מבקשת להחזיר בני אדם לירח בפעם הראשונה מאז משימת אפולו האחרונה ב־1972, ובסופו של דבר להגיע גם למאדים, הרחוק הרבה יותר. רקטת "מערכת השיגור לחלל" (SLS), שאורכה כמאה מטרים, אמורה לעלות השמיימה ביום שני הקרוב, במרכז החלל קנדי שבפלורידה. שיגור זה, שההכנות אליו נמשכו למעלה מעשור, לא יהיה מאויש, אולם הוא יהיה סמלי מאוד עבור נאס"א, שנתונה ללחצים מצד יריבות בסין וכן מצד מתחרות מקומיות בדמות חברות חלל פרטיות דוגמת ספייס־איקס.
המלונות שבסביבת קייפ קנוורל פלורידה יהיו גדושים בכ־200-100 אלף איש שצפויים להגיע למקום לרגל השיגור. הרקטה המסיבית, הצבועה בכתום־לבן, יושבת על מתחם השיגור 39B זה שבוע. "מאז שגלגלנו אותה לעמדת השיגור בשבוע שעבר, אפשר לחוש את ההתרגשות", אמרה ג'נט פטרו, מנהלת מרכז החלל קנדי.
מטרת הטיסה, שכונתה "ארטמיס 1", היא לבדוק את הרקטה החדשה ואת קפסולת הצוות "אוריון" שעל גביה. בובות ראווה מצוידות בחיישנים יתפסו את מקומם של אנשי הצוות, ויתעדו תאוצה, רטט ורמות קרינה. מצלמות ילכדו כל רגע במסע בן 42 הימים, כולל תמונת סלפי של החללית על רקע הירח וכדור הארץ. קפסולת אוריון תגיע למרחק של 100 קילומטרים מהירח בנקודה הקרובה ביותר, ואז תפעיל את מנועיה כדי להגיע למרחק של 65 אלף קילומטרים מעבר לירח – שיא עבור חללית המיועדת לנשיאת בני אדם.
אחת המטרות העיקריות של המשימה היא לבדוק את מגן החום של הקפסולה, שקוטרו 3 מטרים – הגדול ביותר שנבנה עד כה. בשובו לאטמוספירה של כדור הארץ, מגן החום יידרש לעמוד במהירות של 40 אלף קילומטרים לשעה ובטמפרטורה של 2,760 מעלות. אוריון, שנחיתתה תואט על ידי מצנחים, תסיים את המסע שלה בהתרסקות אל האוקיינוס השקט מול חופי סן־דייגו.
ההמראה ביום שני נתונה לחסדי מזג האוויר, שנוטה להיות בלתי צפוי בפלורידה בתקופה זו של השנה, כך שנאס"א התכוננה לחלון שיגור של שעתיים. 2 ו־5 בספטמבר סומנו כתאריכי טיסה חלופיים, למקרה שהרקטה לא תוכל להמריא ביום שני.
את האור הירוק למשימה נתנה נאס"א השבוע לאחר בדיקה מפורטת. דברים עלולים להשתבש; בכל זאת מדובר ברקטה ובקפסולה שטסות בפעם הראשונה. "אנחנו עושים משהו שקשה לעשות, והוא טומן בחובו סיכון מובנה", אמר מייק סראפין, מנהל המשימה של ארטמיס 1. כיוון שמדובר בטיסה ללא צוות, המשימה תימשך בתנאים שאינם מקובלים בטיסה עם אסטרונאוטים, לדברי סראפין. "נראה שנמשיך גם אם יהיה לנו מערך סולארי כושל, זה דבר שלא היינו עושים בטיסה מאוישת".
כישלון מוחלט יהיה הרסני עבור תוכנית בעלות של 4.1 מיליארד דולר, ואיחור של שנים בלוח הזמנים של התוכנית. אם תצלח, ארטמיס 2 תיקח אסטרונאוטים למסלול סביב הירח בלי לנחות עליו. הצוות של ארטמיס 3 אמור להיות זה שינחת על הירח בשנת 2025 לכל המוקדם. כיוון שבני אדם כבר ביקרו בירח, ארטמיס מכוונת לעוד מטרה יומרנית – משימה מאוישת שתגיע גם למאדים.
מטרתה של תוכנית ארטמיס היא לבסס נוכחות אנושית מתמשכת על הירח, עם תחנת חלל מסלולית המכונה "גייטווי" ובסיס על פני השטח. המוצב הקדמי הזה ישמש תחנת ביניים ותדלוק למסע למאדים, שיימשך לפחות כמה חודשים. "אני חושב שזה עומד לעורר השראה אפילו יותר ממשימות אפולו", אמר בוב קבנה, מנהל שותף של נאס"א ואסטרונאוט לשעבר. "זה הולך להיות יוצא מן הכלל".
