מיכאיל גורבצ'וב, אחרון הענקים של המאה העשרים, הלך לעולמו השבוע. בן 91 במותו, מה שנהוג לכנות "בשיבה טובה". אבל שנותיו האחרונות היו רחוקות מלהיות כאלה. הוא היה חולה מאוד, וימי הקורונה כפו עליו בידוד בבית חולים. לא בדיוק הדרך האידיאלית לפרוש מן העולם.
באופן פרדוקסלי, בשעה שגורבצ'וב שכב בבית החולים, מנותק מן העולם, גם ולדימיר פוטין התחפר חודשים ארוכים בבונקר משוכלל, מול מסך ענקי. גם כאשר הוא יצא לפגוש את עמנואל מקרון שעלה לרגל למוסקבה ערב הפלישה לאוקראינה, הפריד ביניהם שולחן מגוחך באורך עשרה מטרים לפחות. בקריקטורה שפורסמה נראה פוטין יושב ליד שולחן רגיל, משוחח עם שר ההגנה שלו, סרגיי שויגו. "לאן נעלם השולחן", שואל פוטין. "נאלצתי להשתמש בו לתיקון גשר מעל הדנייפרו", משיב לו שר ההגנה.
כן, ברוסיה של היום לא משנה אם אתה מנהל מדינה שמתיימרת להיות מעצמה עולמית או מנהיג לשעבר בערוב ימיו – שניהם מצאו עצמם מנותקים מן העולם. חוסר היכולת להתמודד בפתיחות ובמקצועיות עם אתגרי המאה ה־21 הוא ביטוי לאותם חולאים בדיוק שגורבצ'וב, אז עדיין איש צעיר, התמודד עימם בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת.
גורבצ'וב נולד למשפחת איכרים רוסית־אוקראינית במחוז סטברופול שבצפון הקווקז. אביו היה לוחם מעוטר ממלחמת העולם השנייה. הוא גדל במשפחה קומוניסטית חמה ותומכת, שסבלה קשות מהטיהורים הגדולים של העידן הסטליניסטי. סבו מצד אימו נעצר באשמת חברות בארגון טרוצקיסטי אנטי־מהפכני. סבו השני נשלח לגולאג בסיביר באשמת "חבלה בתוכנית הזריעה". להיסטוריה המשפחתית הזו הייתה השפעה ישירה על מסלול חייו. כמו צעירים אחרים הניעה אותו שאיפה אחת בוערת: לצאת מן הפרובינציה החונקת אל הבירה מוסקבה. הדרך אל היעד עברה במסלול המוכר של לימודים באוניברסיטה. הוא התקבל ללימודים באוניברסיטת מוסקבה, ושם גם פגש את אהבת חייו, ראיסה.
שנות הלימודים במוסקבה היו כנראה התקופה היפה בחייו. המאבק החל עם שובו לסטברופול הרחוקה, שם החל במסע המייגע להתברג לצמרת המפלגה הקומוניסטית המקומית. זו הייתה הדרך היחידה להתקדם. גורבצ'וב הצעיר התגלה לא רק כאפרטצ'יק מוכשר, אלא גם כמי שיודע להפעיל כוח ולהזיז דברים – אבל בנעימות. סוג של מענטש. התכונה הזו סייעה לו במסע אל היעד הנכסף – הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית במוסקבה. גורבצ'וב לא היה זקוק לחיזוקים, אבל ראיסה, שהתגעגעה מאוד לחיים בעיר הגדולה, הייתה כוח מניע חזק בדרך לשם.
ב־1980 כבר היה גורבצ'וב הצעיר דמות מוכרת ומבטיחה בוועד המרכזי של המפלגה. באותה תקופה ספגה המפלגה מכה אחר מכה: בתוך זמן קצר מתו בזה אחר זה ברז'נייב, יורשו אנדרופוב ויורשו שלו צ'רניינקו. בחלל שנוצר בעקבות המוות הסדרתי בצמרת, גורבצ'וב הצעיר והנמרץ נראה כמו פתרון מבטיח. במרץ 1985, אחרי חמש שנים בלבד של חברות בוועד המרכזי, נבחר גורבצ'וב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, כלומר למנהיג ברית המועצות. היו לו תוכניות גרנדיוזיות לשקם את הכלכלה הסובייטית בתהליך מהיר של מודרניזציה טכנולוגית ורפורמות תעשייתיות. אבל אז, שנה בלבד לאחר שהתמנה לתפקיד, התפוצץ הכור בצ'רנוביל. אסון עולמי חסר תקדים. גורבצ'וב – בכל זאת יציר כפיה של המערכת – נכנע למערכת, שגם לא הייתה לה תמונת מצב מדויקת וגם ניסתה להסתיר את האסון.
אסון צ'רנוביל היה אחד הזרזים העיקריים בדרך למימוש שני המושגים העיקריים שהטביעו את חותמם על עידן גורבצ'וב. ה"גלסנוסט" – פתיחות, וה"פרסטרויקה" – בנייה מחדש. גורבצ'וב ידע שכדי לשמור על מעמדה של בריה"מ כמעצמה היא חייבת לעבור רפורמות ושינויים מבניים עמוקים, כאלה שיאפשרו לה להתמודד כשווה בין שווים עם המערב המשגשג. גם אם זה אומר מעבר, ולו חלקי, לכלכלת שוק חופשי.
אבל כלכלת שוק מחייבת גם פתיחות בתקשורת ובמידע, ויכולת של אנשים לפעול בלי פחד. ואכן, בזכות הגלסנוסט והפרסטרויק, זכו אזרחי בריה"מ לנשום לרווחה, לראשונה מאז מהפכת אוקטובר 1917. האפקט היה מיידי. התפוצצות של תקשורת חופשית, עיתונות בועטת ואמנות משגשגת שזכתה להערכה עצומה ברחבי העולם. אבל לצד הרפורמות וכלכלת השוק הגיעו גם הכאוס והשחיתות, וכן ביקורת הולכת וגוברת על מוסדות השלטון והמפלגה. המעצמה הסובייטית נתפסה במערומיה. התוצאה הייתה קשה מנשוא. החיים האפורים־אך־מסודרים שאפיינו את העידן הסובייטי נעלמו, ואת מקומם תפס משבר כלכלי אדיר.
הקעקוע המסתורי
הסיבה לכך שגורבצ'וב לא הצליח ליישם את הרפורמות הייתה תקציב הביטחון האדיר ששיתק את המדינה. אבל למרות הסכומים העצומים שהושקעו בה, המערכת הצבאית התעשייתית הסובייטית לא השכילה להתמודד עם ההתקדמות הטכנולוגית המערבית. לימים יאמר הפיזיקאי אדוארד טלר שמה שהכניע את ברית המועצות היה הטכנולוגיה של מלחמת הכוכבים.
דרכו של גורבצ'וב להתמודד עם ההוצאות האדירות שכפתה עליו המלחמה הקרה הבין־גושית הייתה להפשיר אותה. סדרת מפגשים בינו ובין נשיא ארה"ב רונלד רייגן סימנה מדיניות חוץ חדשה ורעננה, שהגיעה לשיאה בחתימה על הסכם פירוק הנשק הגרעיני לטווח בינוני ובהמשך על הסכם START. באירופה, ולא רק שם, נשמו לרווחה. בהמשך הגיעו גם הנסיגה מאפגניסטן, נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה. "אימפריית הרשע", כפי שכינה אותה רונלד רייגן, החלה להתפרק לגורמים. תחילה הפכו חברות ברית ורשה למדינות עצמאיות, ובהמשך גם יתר עמי בריה"מ, המדינות הבלטיות והרפובליקות המוסלמיות. השאלה כיצד התהליך הזה התרחש במהירות, ובאופן יחסי בלי שפיכות דמים, מעוררת השתאות עד היום. כמעט נס. על כך קיבל גורבצ'וב ב־1990 את פרס נובל לשלום.
כל הזמן הזה בחן הממסד הצבאי־ביטחוני הסובייטי את גורבצ'וב, וחיכה להזדמנות להדיח אותו. ההזדמנות הזו הגיעה באוגוסט 1991. גורבצ'וב יצא לחופשת קיץ בחצי האי קרים. חבורת ביטחוניסטים רדיקליים, שכללה בין השאר את ראש הקג"ב ושר ההגנה וכן את סגנו של גורבצ'וב וראש הממשלה, הכניסו את גורבצ'וב למעצר בית בדאצ'ה שבה נפש, ודרשו ממנו להתפטר. להפתעתם, הוא סירב; הם איימו כי יכריזו שהוא בלתי כשיר בריאותית ויעבירו לידיהם את הסמכויות. גם זה לא עבד; מה שהקושרים לא הביאו בחשבון היה שבתוך הצבא לא הייתה תמימות דעים, ולא מעט קצינים התייצבו לצד גורבצ'וב וסירבו להשתתף בקשר נגדו.
מי שתפס את היוזמה ומנע את כיבוש מתקני הממשלה היה בוריס ילצין, יריבו הפוליטי הוותיק של גורבצ'וב, שהתייצב בכיכר מול הטנקים שהקיפו את משרדי הממשלה. בשורה התחתונה, בהיעדר תוכנית חלופית הסתיים הפוטש נגד גורבצ'וב בתוך ארבעה ימים. גורבצ'וב שב למוסקבה, הקושרים הועמדו לדין, חלקם התאבדו. אבל זו כבר הייתה תחילת הסוף. שנה אחר כך גורבצ'וב כבר לא היה נשיא. דרך כוכבו של בוריס ילצין – האיש שבתקופתו הגיעה רוסיה לשיאים דמוקרטיים אבל גם לתהומות של שחיתות וכאוס. העידן הזה סימן גם את הדרך ליורש, ולדימיר פוטין. האיש שמאז שנבחר לנשיא שואף להחזיר את הגלגל לאחור, להפוך את רוסיה שוב לאימפריה.
גורבצ'וב הלך מושפל מבית, אבל היה אהוב ונערץ במערב. שם הוא זכה לאינספור הזמנות וכיבודים. בקיץ 1992 הגיע גם לביקור בישראל. הייתה לי אז הזדמנות לבחון מקרוב את האיש והאגדה. זה קרה כשהוא יצא לביקור במקומות הקדושים לנצרות בצפון, כולל שיט בכינרת.
זה היה יום חם במיוחד של חודש יוני. השמיים היו תכלת חיוורת של חמסין. גל לא זע בכינרת. גורבצ'וב והפמליה שלו, שהתלבשה לאירוע כמו לחופשה בקרים של המאה ה־19 – עם חליפות פשתן, כובעי קש ומוקסינים לבנים זולים – עלתה על ספינת תיירים בחוף לִידו. החום הגיע ל־40 עלות. גורבצ'וב המותש פשט את ז'קט הפשתן, ואשתו ראיסה ניגבה את אגלי הזיעה מעל פניו. אז גם הבחנתי לראשונה על ידו הימנית בקעקוע של האות הרוסית "יַא", я, שפירושה גם "אני". "מיסטר גורבצ'וב", שאלתי, "אתה יכול בבקשה לומר לי מה פירוש כתובת הקעקע על ידך?" מכל השאלות בעולם, זו הייתה כנראה האחרונה שציפה לה. הוא הסמיק כמו ילד, הביט אל ראיסה ושמע את הצחקוקים שעלו מסביב. "זה שום דבר, זה משהו מתקופה שהייתי מאוד מאוד צעיר", השיב, וקיפל את ידו בניסיון להסתיר את הקעקוע.
מעולם לא הזדמן לי עד אז, וגם לא אחר כך, להביך מנהיג בשיעור קומה עולמי. "אתה יודע", אמרתי, "אתה לא היחיד. גם למזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ יש כתובת קעקע. יש לו נמר על הישבן". לא עברו שניות מהתרגום, והחבורה סביב גורבצ'וב התפוצצה בצחוק שנשמע עד טבריה. "מניין לך לדעת מה יש לשולץ על הישבן?" חקר גורבצ'וב. "ראיתי אותו קופץ ראש בבריכה במלון קינג דיוויד בירושלים", השבתי. לימים סיפרה הלנה, אשתו של שולץ, שכאשר ילדיהם היו קטנים הם נהגו לבוא לאבא שולץ מאחור, לקרוא "נמר נמר" ולנוס, לשמחת כולם. פיסת המידע הזו על הנמר הקטן עשתה כנראה משהו לבני הזוג גורבצ'וב. הם היו בקשרי ידידות חמים עם מזכיר המדינה האמריקני, שמשפחתו גם אימצה ילד רוסי.
כשחזרנו מן ההפלגה המתין לנו על המזח כלוב גדול עם יונים לבנות. גורבצ'וב התכבד לפתוח את הכלוב ולהפריח לאוויר המזרח התיכון יוני שלום. הוא נהנה מכל רגע. אחת היונים, שקלטה אולי שמדובר פה בלא פחות מחתן פרס נובל לשלום, חזרה והתיישבה על ראשו במחווה סמלית משל עצמה. התמונה הזו הונצחה בצילום נדיר שמובא כאן; כותבת השורות נראית בו מימין למנהיג הסובייטי.
בהמשך המתין לגורבצ'וב ולוולה שור, איש עין־גב, ולקח אותו בסירה לבית־גבריאל שעל שפת הכנרת. דיברתי איתו השבוע. הוא סיפר ש"בעמק הייתה התרגשות אדירה לקראת בואו של גורבצ'וב, בעיקר בקרב ראשוני העמק מדגניה א' ודגניה ב', שרובם הגיעו מז'יטומיר ובויברוסק. כולם היו בצד של גורבצ'וב בזכות מה שעשה, הביא לנפילת החומות ולסיום המלחמה הקרה".
אבל כאמור, ההערכה והאהבה הללו לא היו מנת חלקו בביתו פנימה. בכתבות ובהספדים שנפוצו ברוסיה השבוע חזרה פעמים רבות המילה "קונטרוברסלי", קרי שנוי במחלוקת. שלושים שנה אחרי התפרקות בריה"מ, האינסטינקט האימפריאלי חי וקיים ברוסיה, נטוע עמוק בקרב כל שכבות האוכלוסייה.
האמת היא שעד היום מתנהל ויכוח אם גורבצ'וב כיוון לפירוק האימפריה, או שזה פשוט קרה לו. אחת ההערכות היא שגורבצ'וב חשב לשמור על איחוד בין רוסיה, אוקראינה, קזחסטן ובלארוס. באחד הראיונות הסביר שזה היה עניין של בחירה. "כאשר באלמה־אטה (בירת קזחסטן; פ"ר) הכריזו על עצמאות, יכולתי לכנס את הסובייט העליון ואת הצבא ולצאת למלחמה. אבל ידעתי שזה ייצור פילוג קשה מאוד בעם", אמר. מי שלא חושב כך הוא ולדימיר פוטין, שכבר שנים פועל לאיחוד עם בלארוס והשנה יצא לכבוש מחדש את אוקראינה. אבל כנראה אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים. ואולי לא במקרה דווקא בתקופה הזו חזר גורבצ'וב לרעות בשדות העשב הנצחיים. טרגדיית חייו של גורבצ'וב היא לראות כיצד כל מה שעשה חוזר לאחור. בדבר אחד אי אפשר להאשים אותו: החופש שנתן לעם הרוסי. הם כנראה לא יודעים להעריך אותו או מה לעשות בו.
לימים יצא לי לשבת לשיחה עם אלכסנדר יאקובלב, איש אמונו הקרוב של גורבצ'וב ואדריכל הפרסטרויקה. שאלתי אותו אז מה בעצם קרה לגורבצ'וב. "דמייני עץ שהתיישבה עליו להקת עורבים", הוא השיב. "עובר אדם עם רובה ויורה באוויר. כל הציפורים פורחות בבהלה, ואחרי זמן מה כולן חוזרות לשבת על העץ". העורבים במשל הזה הם חברי המפלגה הקומוניסטית, הקג"ב ושאר זרועות השלטון. האיש עם הרובה הוא גורבצ'וב. אחרי שלושים שנה, כל הציפורים חזרו לשבת על העץ.
