אפשר לומר דברים איומים ונוראים על בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה שהלך הביתה השבוע, מוכה ומושפל. אבל אפשר גם לזכור בחיבה שניים או שלושה דברים חוץ מתסרוקתו הפרועה. ביניהם גם החמשיר המצחיק עד דמעות שחיבר על ארדואן וחיבתו לעיזים. לטובת המשך היחסים התקינים בין ישראל לטורקיה, לא נחזור עליו פה.
"צרעה שחורה", שאורכו כעשרה סנטימטר ומשקלו 16 גרם, נושא בחרטומו שלוש מיקרו־מצלמות, שמסוגלות להעביר סרטונים של שדה הקרב בזמן אמת ולאתר מראש מלכודות מוות לחיילים
ככלל, רחפנים בכל צורה וגודל כובשים במהירות את שדה הקרב העכשווי, מאוקראינה ועד המזרח התיכון. מערכת הצרעה נראית ונשמעת כמו משהו עתידני שיצא מסרטי ג'יימס בונד, אבל היא מייצגת את מה שקורה בשטח כבר עכשיו. ואף שהמזרח התיכון ואוקראינה נדמות כשתי זירות נפרדות, מלחמות הרחפנים יוצרות ביניהן סוג של איחוד שאינו מבשר טובות במיוחד.
נקודת החיבור החדשה בין שתי הזירות היא איראן. בסוף יולי, שבוע בלבד אחרי ביקור נשיא ארה"ב ג'ו ביידן במזרח התיכון, נחת נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לביקור באיראן. בראש ובראשונה מטרת הביקור הייתה להוכיח כי למרות המלחמה באוקראינה, רוסיה רחוקה מלהיות מבודדת במערכה. אבל השורה התחתונה של הביקור הייתה צבאית. לא רק שמחסני הצבא הרוסי הידלדלו בחודשי המלחמה, התברר שחסר להם רכיב מרכזי בשדה הקרב העכשווי: רחפנים. בתחילה אומנם השמיעו האיראנים קולות מתייפייפים, במיוחד שר החוץ האיראני, כאילו טהרן מתנגדת למלחמה באוקראינה. אבל איש לא קנה את העמדת הפנים. על פי מידע מודיעיני שחשפו האמריקנים, בשבועות שקדמו לביקור פוטין ביקרו בטהרן שתי משלחות רכש רוסיות, במטרה לבחון רכישת מאות כטב"מים איראניים. מאז, על פי מקורות ביון מערביים, כבר הגיעו לרוסיה מאות כטב"מים איראניים מוכנים לפעילות מבצעית, בליווי מדריכים איראניים.
תצוגת התכלית של הכטב"מים האיראניים, שהותירה רושם עמוק על המערב, התרחשה בתקיפה האיראנית הגדולה על מתקני הנפט של חברת ארמקו הסעודית בספטמבר 2019. את המתקפה בצעו החות'ים, כוחות הפרוקסי של איראן בתימן. תקיפה משולבת של מאות כטב"מים וטילי שיוט השביתה אז את מתקני הנפט של החברה, והורידה את תפוקתם לחצי למשך שבועות ארוכים.
המתקפה הקפיצה את מחירי הנפט, וכבר אז היה ברור שפעולות מסוג זה פוגעות לא רק בסעודיה אלא גם בביטחון וביציבות של אספקת האנרגיה העולמית. זה קרה לפני שלוש שנים, כשהמלחמה באוקראינה לא הייתה בכלל על הפרק, ואיש לא חלם שרוסיה תהפוך את הגז הטבעי לנשק במאבק העיצומים מול האיחוד האירופי וארה"ב. כך שמי שמוטרד מהשאלה כיצד ייראה החורף הקרוב באירופה ואיך הוא ישפיע על הכלכלה העולמית, צריך לחשוב גם מה יקרה אם וכאשר שיחות הגרעין הנוכחיות מול איראן יקבלו טוויסט שלילי, שיגרום אולי לאיראנים לחשוב שוב על מתקפת רחפנים על סעודיה ואולי גם על מדינות המפרץ. החשש הזה מסביר אולי את הנחישות האמריקנית להתקדם לקראת חתימה על הסכם הגרעין למרות ההתנגדות הישראלית והבעיות הרבות בהסכם. איש לא מדבר על כך בפומבי, אבל כולם יודעים שהאופציה הזאת נמצאת על השולחן.
בינתיים מגיעים כל הזמן דיווחים, בעיקר ממקורות ביון מערביים, שהכטב"מים האיראניים שסופקו לרוסיה התגלו כאכזבה, לאחר שנחשפו בהם תקלות שונות. הדיווח הזה עשוי להיות אמיתי, אבל גם חלק מלוחמה פסיכולוגית. מה שבטוח הוא שלסבב הקרוב של המלחמה באוקראינה יהיו השלכות טקטיות ואסטרטגיות גם הרחק מעבר לגבולותיה.
אחד מסימני השאלה שעולים כאן בישראל, הוא מה מספקת רוסיה לאיראן בתמורה למאות הכטב"מים, ואם התמורה הזו תבוא לידי ביטוי בזירת הצפון מול סוריה וחיזבאללה, אולי אפילו כבר בסתיו הקרוב. וזה עוד לפני שדיברנו על איומי חיזבאללה על אסדת כריש. כזכור, גם שם מככבים המל"טים. ביולי האחרון שיגר חיזבאללה ארבעה מל"טים בלתי חמושים לכיוון האסדה. ישראל אומנם הפילה אותם, אבל מבחינת חיזבאללה המל"טים במקרה הזה היו בעיקר כלי נשק תעמולתי, סוג של הצהרת כוונות. בינתיים היא עובדת לא רע לטובת דימויי הקרנת הכוח של חיזבאללה.
ההשלכות של פגיעה במאגרי הגז של ישראל בים התיכון לא נבחנו עדיין. גם לא מדברים על זה יותר מדי. מבחינת ישראל, המטרה הבלתי מוצהרת היא אפס פגיעה באסדות הגז, והמדיניות הבלתי מוצהרת היא אפס סובלנות לאפשרות הזו. אבל האיום נמצא מעבר לפינה. מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה לא התעייף בחודשיים האחרונים לשוב ולאיים. והשאלה היא לא רק מה יקרה אם המשא ומתן הימי בין ישראל ללבנון יגיע למבוי סתום, אלא גם מה יקרה אם שיחות הגרעין עם איראן יעלו על שרטון. אחד התרחישים הוא שאיראן תנסה אז להשתמש בחיזבאללה נגד אסדות הגז של ישראל, כפי שהשתמשה בכוחות הפרוקסי החות'ים במתקפה על מתקני הנפט של בסעודיה.
מה ההסתברות שמשהו כזה יקרה? איש אינו יכול לומר בוודאות. מה שבטוח הוא שחיבור הזירות המזרח תיכונית והרוסית־אוקראינית, עם האיראנים באמצע, הוא סוג של פצצה מתקתקת. והרחפנים, כלי נשק זמין וזול בכל רמות התחכום והגודל, מככבים בה.
המחותן של ארדואן
התמונה לא תהיה שלמה מבלי לדבר על טורקיה כמעצמת כטב"מים. טורקיה מסתמנת בשנים האחרונות כשחקנית מובילה בתחום, עוד הרבה לפני תצוגת התכלית של איראן על מתקני ארמקו בסעודיה. תשומת הלב לביצועיו המוצלחים של הכטב"ם הטורקי "באירקטאר" בלוב בשירות הממשלה בטריפולי, כנגד מערכות הנשק הקרקעיות שסיפקו הרוסים לכוחותיו של הגנרל חליפה חפתר בבנגזי, היו השלב הראשון. בהמשך הגיעו הקרבות בין ארמניה לאזרבייג'ן בנגורנו־קרבאך, שגם בהם היה לבאירקטאר תפקיד מרכזי בניצחון האזרי. עם פרוץ המלחמה באוקראינה התייצבו הטורקים לימין קייב והחלו לספק להם דגמי באירקטאר, שעשו עבודה מעולה בהפצצת שיירות הטנקים הרוסים ומערכות הנשק הרוסי הקרקעי.
כאשר באוקראינה ובמדינות שכנות, בהן פולין וליטא, החלו לאסוף כסף במימון המונים כדי לרכוש מטורקיה כטב"מים נוספים עבור הצבא האוקראיני, הודיע היצרן הטורקי כי הוא תורם את הכלים. היצרן הטורקי, משפחת באירקטאר, אינה עוד יצרן ביטחוני טורקי. אבי המשפחה, אוזדמיר באירקטאר, שמת בשנה שעברה, היה חבר קרוב ושותף פוליטי של הנשיא ארדואן, ומחותנו. בנו סלג'וק, שנחשב לארכיטקט של הכטב"ם המתקדם, נשוי לסומיה, בתו של נשיא טורקיה, ואילו אחיו האלוק משמש כמנכ"ל בייקר, חברת הייצור.
בריאיון שנתן האלוק השבוע לאתר Nikkei Asia, הוא אמר כי "לכטב"מים חמושים יהיה תפקיד קריטי בכל עימות עתידי. זה בלתי אפשרי כעת לנהל מלחמה מבלי להשתמש בכטב"מים, ומי שלא ירתום כטב"מים לשירותו יהיה המפסיד הגדול במערכה". האלוק באירקטאר התייחס גם לתחום פחות מוכר, של לוחמת כטב"מים בשטח ימי. לדבריו, כטב"מים טורקיים מילאו תפקיד חשוב בפגיעה בספינות רוסיות במהלך הלחימה מול אי הנחשים בים השחור, ומנעו מהרוסים להשתלט על האזור.
מול הכטב"מים האוויריים מתפתח שוק שלם של כטב"מים ימיים, שהם רובוטים קטנים שנעים בסביבה ימית. בשבועיים האחרונים היינו עדים להתפתחות סוג של עימות בין הצי האמריקני לכוחות משמרות המהפכה, שניסו כמה פעמים ליירט את הכטב"מים הקטנים.
בשורה התחתונה, מלחמות הכטב"מים מצויות רק בראשיתן. גדולתם של כלי הטיס הללו היא השילוב בין פשטות לתחכום, והיכולת להרכיב על מערכות זולות, אפילו מסחריות, אמצעים מודיעיניים וחימוש מתוחכם. זה מאפשר מנעד רחב של שימושים בידי גורמים שונים, החל מצבאות סדירים ועד ארגוני פשע וטרור, ואפילו זאבים בודדים.
נכון לעכשיו, טרם שמענו על כניסה של הרחפנים האיראניים לשימוש בידי הצבא הרוסי באוקראינה. אבל אם וכאשר זה יגיע, זו תהיה זירת התמודדות מרתקת בין מערך הכטב"מים האיראני בשירות רוסיה ובין מערך הכטב"מים הטורקי בשירות אוקראינה. בשוליים יתווספו ביצועי מיקרו־רחפנים כמו צרעה שחורה, שיוכלו לייצר אימפקט משמעותי באמצעות יחידות של כוחות מיוחדים.
השאלה הגדולה היא לאן כל זה יוביל אותנו, ומה הסיכוי של הידרדרות למלחמות כטב"מים גדולות, זולות אך בעלות פוטנציאל הרס עצום. והאם העובדה שכל זה מוביל לחיבור זירות ולמדרון חלקלק שעלול להביא למלחמה אזורית ואפילו גלובלית, לא צריכה לגרום לכל הצדדים לקחת פסק זמן כדי לחשב מסלול מחדש.
מעבר לכל זה, המערב צריך לשאול את עצמו את שאלת העלות־תועלת של הסנקציות הכלכליות על רוסיה, גם אם התשובות עלולות להיות מאוד בלתי נעימות. האם המאבק מצדיק את הנזק הכלכלי הגלובלי, התפרקות רשת הביטחון התזונתי והרס הרקמה החברתית והיציבות הפוליטית והמדינית הן באיחוד האירופי הן בארה"ב, שלא לדבר על המזרח התיכון ואפריקה.
רוסיה משתמשת בגז טבעי כנשק מול המערב. במצב זה, צמרת ההנהגה המערבית צריכה לשוב ולבחון היטב אם המחיר שישלמו בחורף הקרוב אזרחי האיחוד האירופי, מחיר שיביא להקצנה פוליטית, לפרימה של שולי הרקמה החברתית ולאי יציבות פנימית, הוא המסלול הנכון במאבק נגד הרודנות הרוסית. ואם אכן זה המסלול הנכון, השאלה היא אם קיימת נכונות ויכולת להתמיד במסלול הזה. האם המערב מוכן לשלם את המחיר. במיוחד אם לוקחים בחשבון שמשבר האנרגיה שחווה המערב בעקבות המלחמה באוקראינה הוא סוג של תחפושת. הדבר האמיתי שנמצא מעבר לפינה הוא משבר אנרגיה גלובלי הקרב בצעדי ענק, בעקבות משבר האקלים וכל מה שהוא מביא בכנפיו.
