באחד הטיפולים שנערכו לאחרונה במרכז החוסן של המועצה האזורית שער הנגב, ביקשה ילדה בת שש מקיבוץ מפלסים בעוטף עזה להראות למטפלת תמונה שצילמה בפלאפון שלה מהחלון, בה נראה שדה עולה באש, כ-150 מטרים בלבד מביתה שבקיבוץ.
"אני פוגשת בשבועות הרבה ילדים שאומרים בפירוש שהם מפחדים שהבית שלהם יישרף", מספרת אורנית רוזנבלט, פסיכולוגית קלינית ומנהלת היחידה הטיפולית במרכז. "השריפות פה מאד גדולות, ולפעמים בוערות ממש עשרות מטרים מהבתים הראשונים של הישוב. אותה ילדה סיפרה לי שהיא מרגישה שהכול נשרף מסביב, ושאלה מה יקרה לה ולבית שלה, ואם לא יצליחו לכבות את האש".
בעוטף עזה מונים חודשיים לטרור ההצתות, ומתקשים להאמין שמראות השדות השרופים וריח העשן הכבד באוויר הופכים לשגרה. תושבי האזור מדגישים כי האש לא משתוללת רק באזורים חקלאיים מרוחקים, אלא משפיעה על שגרת החיים של כלל האוכלוסייה. כך למשל, אתמול (ג') בערה בעורק חיים מרכזי של מועצת שער הנגב, סמוך למכללת ספיר. בנוסף לאלפי הסטודנטים הלומדים במכללה, שוכנת בשטחה גם קריית החינוך האזורית הכוללת בית ספר יסודי ותיכון.
על רקע ההבנה כי מדובר בטרור מסוג חדש, מצביעים אנשי מקצוע בתחום הטיפול על עליה דרמטית בכמות הפניות לסיוע, ועל הצורך לתת מענה רגשי לקהילה שלמה שמתמודדת כעת עם פיגועי העפיפונים. "השטח כבר לא רגוע חצי שנה", אומרת רוזנבלט, "וכל דבר מעורר אנשים להיות לא שקטים. אבל בשבועיים האחרונים אנחנו רואים הצפה חזקה של פניות בגלל השריפות".
מירית וולך, אם לארבעה מקיבוץ ארז ניסתה לתאר את השגרה החדשה בצל השריפות וכיצד היא משפיעה על היום יום: "השריפות לא פוגעות רק בשטחים חקלאיים. וגם אם כן – אנחנו חיים בהם, החיים שלנו שזורים באדמה. זו לא עיר שהשטח החקלאי נמצא באי שם ומי מכיר. הדרך שלי הביתה עוברת בשדות. הכבישים פה נחסמים לפרקים בגלל שריפות, כך שלפעמים אי אפשר לנסוע לאיפה שרוצים או לחזור מאיפה שנסענו. אתמול היתה שריפת ענק סמוך לבית הספר היסודי של הילדים שלנו. וכמובן שלנשום כל כך הרבה עשן זה לא בריא. לאף אחד. בטח לא לילדים".
לדבריה, חלק מהקושי הוא רגשי: "זה קורע לב. גם החקלאים שזרעו בדמעה ולא קוצרים ברינה, וגם המקומות האהובים שלנו, אינם עוד. השמורה שאליה אני קופצת עם ילדיי, המקום הסודי שלנו בדרום אדום, הביקורים שלנו בשדות לראות מה צומח הפעם".
וולך לא שוקלת לרגע לעזוב את האזור, אך מצפה לגילויי סולידריות למצב מצד כלל החברה הישראלית. "אנחנו אמנם חיים ליד הגבול, אבל זה 50 דקות נסיעה מתל אביב, לא רחוק. צריך להרים קול מחאה, שהממשלה לא תוכל להמשיך להתעלם, שיהיה ברור שצריך לפתור פה את המצב. אי אפשר רק למגן אותנו, חובה לפתור את הבעיה מהיסוד".
"יש המון תוכניות של פוליטיקאים ושל הצבא, קטונתי מלדעת מה נכון אבל אני רוצה שהממשלה תדון, תשקול, תחשוב. לא תחליט להעניק פיצויים מינימליים ולהתלהב שהצליחו לעצור 400 מתוך 600 עפיפונים. לומר 'ישראל תגיב בזמן ובמקום שנכון לה' כמו שאמר שר הביטחון, זה ממש לעג לתושבים. אנחנו צריכים שמשהו שונה יקרה עכשיו, זה טרור נוראי".
לדברי תהילה רביבו, מנהלת מרכז החוסן של מועצה אזורית שער הנגב, לקח לכל המערכות זמן להבין את ההשפעות הרחבות של ההצתות על האוכלוסייה. "את המשמעות של השדה שנשרף, מבינים מיד, השאלה מה המשמעות העמוקה יותר", אומרת רביבו. "עד לאחרונה תושבים לא הרגישו לגיטימציה להגיד שהם בחרדה או שחיקה וקושי מול השריפות כי לכאורה, מה כבר קרה? זה לא קסאם שמאיים על החיים. ההבנה לקחה זמן לכולם מהתושבים ועד הצבא שהתקשה להפנים איך אחרי כל האתגרים העצומים שהתושבים מתמודדים איתם עפיפון קטן פוגע בחוסן".
בעוטף עזה עובדים מזה עשר שנים חמישה מרכזי חוסן, בארבעת המועצות האזוריות ובשדרות. מטרת המרכזים אשר פועלים בשיתוף עם משרדי הבריאות והרווחה, ובליווי מקצועי של הקואליציה הישראלית לטראומה, היא בנייה ומתן של כלים להתמודדות עם האתגרים הביטחוניים הניצבים בפני התושבים, ולהעלאת החוסן הקהילתי והאישי בהיערכות לחירום. רביבו מציינת כי על אף האיומים והצרכים הגדלים, התקציב עבור מרכזי החוסן אינו גדל ונותר קבוע מיום הקמתם.
"היום ההבנה של כולם לגבי השריפות השתנתה. משך הזמן, העוצמה ומספר האירועים גברו; עפיפונים נפלו בבתים וחצרות, אנשים חוו את השרפה כאילו האש מגיעה עוד רגע אליהם הביתה, במקרה אחר, ילדים שנסעו באוטובוס בכביש שמשני צדדיו הייתה שריפה, פחדו שישרפו יחד עם האוטובוס, והריח שנמצא בכל מקום כל הזמן".
"אנשים מרגישים שחוקים מאד. הבנו שבתוך שלל האיומים זה איום משמעותי ברמת שגרת האזרח. יצא לי להיות בשריפה ליד ספיר, זה מתחיל מאנשים שעוצרים ומסתכלים ואומרים לעצמם 'זה לא נורמלי, זה לא אמיתי', איך אפשר להמשיך ללמוד ככה? ועד ילדים ששולחים תמונות לכל עבר ולהורים שלהם ואומרים מסוכן פה. זה מצב שלוקח אנשים אל הקצה שלהם. בלילה לא ישנתי בגלל הרעש של הפיצוצים ובבוקר קמתי לשריפה. זה הולך יחד ומעצים כי שריפה היא דבר מאד מוחשי. מדברים על הפסקת אש, אבל זו אש אמיתית".
רוזנבלט מוסיפה כי הקושי נובע מכך שמדובר באיום חדש ולא מוכר: "אישה אחת אמרה לי 'כשכבר למדתי להסתדר עם הצבע האדום והקסאמים, באו המנהרות. כשאיכשהו התמודדתי איתן, עכשיו הגיעו השריפות'. אנחנו רואים בשדרות ובשער הנגב ילדים ומבוגרים לחוצים מאד. הם מתמודדים עם הרבה דברים קשים כבר שנים אבל עכשיו הם שוב, מהתחלה, נתקלים בטרור מסוג חדש ועדיין לא יודעים איך להתמודד איתו. עם הפער בין דבר כמו עפיפון, משחק ילדים תמים, לבין ההרס הגדול שהוא יוצר. צריך לבנות דרכי התמודדות עם סכנה חדשה אחרי שכבר התרגלו לסכנות הקודמות".
להורים היא מציעה להסביר לילדים כי הם מוגנים אך גם לאפשר שיח פתוח על המצב: "אנחנו בונים חוויית מוגנות, מסבירים שיש אנשים שחושבים איך לעצור את המצב, מכבי האש, סיורים שיוצאים לחפש עפיפונים והצבא שמפתח פתרונות. אבל חייבים לדבר גם על הפחדים והסכנות, אחרת הם תקועים בגוף וזה גורם לסימפטומים קשים".
