זה הזמן להזכיר ולהבהיר: תחת שלטון ישראל מוגבלת כניסת יהודים להר הבית לא רק בשעות הכניסה ובימי חג מוסלמיים למיניהם, אלא גם גיאוגרפית: יהודים ותיירים אינם רשאים להיכנס בימינו לאתרים היסטוריים חשובים בהר, ובהם כיפת הסלע, מסגד אל־אקצה, מנהרות שערי חולדה שמתחת למסגד, מתחם אורוות שלמה, מתחם שער הרחמים ומוזיאון האסלאם, השוכן כיום במבנה צלבני במערב ההר.
לא כך היה תמיד. בימי המנדט הבריטי הייתה לעולים להר גישה למסגד אל־אקצה עצמו ולכיפת הסלע; גם במדינת ישראל, לפני האינתיפאדה בראשית שנות האלפיים, הותר למבקרים בהר להיכנס למסגד אל־אקצה, לכיפת הסלע ולמוזיאון האסלאם.
הליברליזציה של הכניסה להר החלה בשלהי התקופה העות'מאנית, כשדווח בעיתון "החרות" (4.8.1910) שכל אדם הרוצה לבקר בהר הבית יכול להיכנס אליו, מן השעה 8:00 בבוקר עד השעה 11:00 ומהשעה 13:00 עד 15:00 אחר הצהריים, ואין צורך לשלם לשומרים בקשיש (החרות, 4.8.1910). עשור לאחר מכן, כשהתחלף השלטון והחל המנדט הבריטי בארץ, דווח ב"דאר היום" (12.4.1921) על ההיתר לעלות להר הבית בזמנים ממושכים יותר: מ־8:00 בבוקר עד 11:30 ומ־13:00 עד שקיעת החמה, בימים א' עד ה' ובשבתות. בימי שישי היה ההר פתוח רק עד 10:30 בבוקר, ומ־13:00 עד שקיעת החמה. בעיתון נאמר גם שעל המבקרים להתנהג באופן מנומס, ולא להכניס למקום כלבים.
מאה שנה חלפו, ובמדינת ישראל בימינו רשאים יהודים לעלות להר בשעון הקיץ בין 7:00 בבוקר ל־11:00 ובין 13:30 ל־14:30 אחר הצהריים. שעות העלייה להר אחר הצהריים התקצרו מאז 1971, אז היה מותר ליהודים ותיירים לעלות להר אחר הצהריים עד השעה 17:30.
האם חלק מהסיבה למגבלת השעות היא ההכרה ב"ריבונות" הירדנית החלקית בהר, המתבטאת בסמכות הווקף על העניינים האזרחיים בו? בסעיף 9 להסכם השלום עם ירדן, שחתם ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, נכתב שישראל "מכבדת את תפקידה המיוחד" של הממלכה ההאשמית "במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים". הממלכה הירדנית משלמת את משכורות הווקף, המנהל אזרחית את הר הבית בימינו, וכבר הזכרנו כאן לקראת תשעה באב השנה את השיפוצים הרבים שערכו הירדנים בהר לאורך השנים.
בפועל נראה שהמצב בהר הבית משמש מעת לעת כקלף מיקוח מדיני מול הירדנים, בהתאם לצורכי מדיניות החוץ. לדוגמה, מגנומטרים הוצבו משיקולי ביטחון בשערי ההר לאחר רצח השוטרים האיל סתאוי וכמיל שנאן ב־14 ביולי 2017 בהר הבית; אמצעי הביטחון הללו, המגוננים על שוטרים ואזרחים, הוסרו – אולי בהשפעה ירדנית – לאחר שב־24 ביולי 2017 הותקף מאבטח שגרירות ישראל בירדן בדירתו בידי פועל פלסטיני. המאבטח ירה בתוקף למוות, ובעל הבית הירדני שהיה במקום נפגע מרסיסים ונהרג אף הוא. המאבטח הישראלי הושב לארץ בלי שהועמד לדין על ההריגה, והמגנומטרים הוסרו במקביל לכך. מאז הסרת המגנומטרים אירעו כמה פיגועים וניסיונות פיגוע בהר הבית ומבואותיו נגד כוחות הביטחון המוצבים במקום, אך המגנומטרים לא הושבו.
מלכויות ושופרות מועדי העלייה להר הבית ב־120 השנים האחרונות
בוקר 08:00 עד 11:00
צהריים 13:00 עד 15:00
לא צוינה הגבלה בימי השבוע
ראשית השלטון הבריטי
בוקר 08:00 עד 11:30
צהריים 13:00 עד השקיעה
כל השבוע, כולל בשבת. בימי שישי בבוקר רק עד 10:30
מדינת ישראל בימינו
בוקר 07:00 עד 11:00
צהריים 13:30 עד 14:30
בימים ראשון עד חמישי
שאלנו את משרד החוץ אם שעות הפתיחה המצומצמות ואיסורי הכניסה לחלק מהמקומות בהר מושפעים מבקשה ירדנית. מהמשרד נמסרה תשובה שלילית. ממשרד ראש הממשלה נמסר: "המדיניות של מדינת ישראל בהר הבית היא: מוסלמים מתפללים, לא מוסלמים מבקרים. כך היה גם בממשלות הקודמות וכך גם בממשלה הזאת".
לגבי האתרים העתיקים שיהודים ותיירים אינם רשאים לבקר בהם בהר מסרה רשות העתיקות שהמשטרה אחראית על הכניסה להר הבית ויש לפנות אליה. במשרד לביטחון פנים הפנו אותנו לדוברות השר (ברמת המדיניות) ולדוברות המשטרה (ברמה הטקטית). לשכת השר לביטחון פנים בחרה לא להגיב. מהמשטרה נמסר: "משטרת ישראל פועלת במשך כל השנה לשמור על הביטחון והסדר הציבורי במקומות הקדושים בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט. הביקורים בשטח הר הבית מתאפשרים בהתאם לכללי הביקור במקום, בהתאם להחלטות הדרג המדיני והנוהג הקיים, שנועדו לאפשר שמירה על הסדר הציבורי, על שלום הציבור ועל ביטחונו. קיום הביקורים מתבצע באופן שנועד לאפשר שגרת ביקורים תקינה ואבטחה נאותה. נמשיך לאפשר את הביקורים בהר הבית ולשמור על שלומם וביטחונם של המבקרים במקום".
על אף המגבלות שמטילות הרשויות על ביקורי יהודים בהר הבית, השנה צוין שיא של כל הזמנים בביקורים הללו: כ־50 אלף יהודים עלו השנה להר הבית, ובהם חתנים וכלות, בני מצווה ובנות מצווה, חברי כנסת ושרים. בחלק מן העליות להר אף מתקיימות תפילות שחרית ומנחה במניין (עדיין ללא תשמישי קדושה), ושיעורי תורה נמסרים בהר בידי מאות רבנים וראשי ישיבות במהלך השנה. גם שיעור קבוע בדף היומי מתקיים שם, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
פרעה המודרני והר הבית
לא רק ממלכת ירדן טיפחה קשרים הדוקים להר הבית במשך מחציתה הראשונה של המאה שעברה; גם פארוק מלך מצרים, ששלט במצרים בשנים 1936 עד 1952 והודח מן השלטון במהפכת הקצינים החופשיים, קשר קשרים עם ערביי ירושלים דרך הר הבית. בשנת 1938 הוא מימן שליחת אמנים לעיטור תקרת המסגד ולעריכת שיפוצים אחרים בהר, לאחר רעידת אדמה שפגעה במסגד אל־אקצה.
בשנות השלושים ניהל המלך קשרים ענפים עם המפלגה הנאצית בגרמניה, ואף קיבל מהיטלר מכונית במתנה לרגל נישואיו. קשריו עם הנאצים היו כאב ראש לא קטן לבריטים, שהאינטרסים שלהם באזור כללו את תעלת סואץ החשובה להובלת נפט לבריטניה. במלחמת העולם השנייה, הם איתרו בארמונו של המלך משדר שהעביר ידיעות על הכוחות הבריטיים למודיעין הנאצי. במהלך 1942, בעוד הקרבות בצפון אפריקה בשיאם, כיתרו כוחות בריטיים את ארמונו של פארוק ואילצו אותו למנות ממשלה פרו־בריטית, אחרת יודח מהשלטון. במקומו הם שקלו להכתיר את דודו, מוחמד עלי תופיק, שהיה עוצר הממלכה לתקופה קצרה בנעוריו של פארוק.
באותם הימים ממש קודמה פעילותו של פארוק במסגד אל־אקצה בידי תופיק, שקשריו עם הבריטים היו טובים. ב־1942 הוא שלח לסר הרולד מקמייקל, הנציב הבריטי בארץ ישראל, בקשה לאפשר עבודות מסוימות במסגד אל־אקצה, ובעיקר שיקום הרחבה מול המסגד שנראתה לו שוממת.
במכתב שנמצא בארכיון המדינה, בתיקי ממשלת המנדט הבריטי, מתועדת בקשתו על גבי נייר המכתבים של הארמון, ובחתימתו המוכרת, שבה הוא מציע לשתול עצי זית ותאנה שאינם גבוהים מדי ולא יסתירו את המסגד, לסדר את הרחבה ולטפל בדרכים המובילות לכיפת הסלע. בהמשך מסביר תופיק שהוא מבין שבזמן מלחמה העניין מורכב והעלויות גבוהות. כפתרון, הוא הציע לנציב הבריטי שהעבודות ייעשו בידי אסירים, תרומת ממשלת המנדט.
מתצלומי אוויר של הר הבית מתחילת המאה העשרים ועד ימינו עולה כי בקשתו של תופיק לא יצאה אל הפועל. רחבת ההר צולמה בידי טייסת 304, "טייסת בוואריה", של צבא גרמניה, בשנת 1918 לקראת תום מלחמת העולם הראשונה. אותם העצים שמופיעים בתמונות הללו נראים גם בתמונות בשנות הארבעים ובשנות החמישים, ולא נראה שנשתלו עצים נוספים ברחבת המסגד. גם לא נראה שנעשה שיפוץ בדרכים לכיפת הסלע באותן השנים.
השינויים העיקריים בדרום הר הבית במאה השנה האחרונות היו פירוק המחסנים הצלבניים הרעועים שהיו צמודים למסגד אל־אקצה בשנות הארבעים, הצבת כותרות עמודים מפוארים ברחבת מוזיאון האסלאם בדרום־מערב ההר בסוף שנות השבעים ופתיחת פתח מילוט עצום באופן לא חוקי באורוות שלמה, בדרום־מזרח ההר, בשנות התשעים.
