כשהגעתי לגיל שלושים החלטתי שאני חוגגת את המספר הזה. בניגוד לחברים וחברות שנולדו גם הם בשנתון שלי ואצלם הדיכאון תפס פתאום מקום נכבד (אמאל'ה, 30 האיום והנורא), אני הסתכלתי בעיקר על האפס שבמספר, על הסימון שלו כסוג של התחלה. מאפס, לא? הרגשתי שהשארתי מאחור, בשנות העשרים ההרפתקניות שלי, את כל הפאשלות שאני לא רוצה לקחת הלאה, את כל הטעויות שעשיתי, את כל הרע, אבל גם את מה שטוב, כי די. זה היה נכון לאותן שנים, אבל כבר לא שייך לסחוב את הכול הלאה.
אז נכנסתי לעשור החדש הזה, שפתאום עכשיו נראה שהוא נוזל לי בין האצבעות, ברגל ימין, עד הסוף. הייתה בי איזו ציפייה דרוכה, איזו תקווה לדברים חדשים ומרגשים שיבואו, איזה שינוי שייקח את החיים שלי בכיוון שאני רוצה. זוגיות. בקרוב. הלוואי אמן. אתם כבר יודעים איך זה נגמר. כלומר, זה עדיין קורה, עדיין לא נגמר, אבל כבר עברתי את החצי וקצת חוששת להמשיך לקוות. כי כמה אפשר להמשיך להתאכזב.
אבל לצד האופטימיות שקיננה בי אי אז באביב 2016, נושא שיחה חדש ופחות משמח נכנס לחיי – הגיל, התרגיל ושימור הפוריות. וכל פעם הדחקתי אותו עוד קצת. מה, אני רק בת 31 או 32, יש לי עוד זמן, למה למהר עכשיו. ומה זה כבר 33? אני עדיין בתחילת העשור, אולי האיש שמחכה לי שם הוא בעצם ממש כבר פה. ואז שנתיים של קורונה ששמו הכול על הולד סיפקו תירוץ קביל למה לא לפעול, אבל איך אמרה נעמי שמר? "למד־דלת, למד־הא, למד־וו". תיק־תק, תיק־תק, תיק־תק, תיק־תק.
ואז הגיעה אחותי. נשואה, עם ילדה מהממת שנולדה אחרי טיפולים, אכזבות וכאבים בגוף ובנפש, אבל עם הרבה אמונה שאם זה הניסיון היא תישא אותו ותתמודד איתו בדרכה שלה. הייאוש לא נעשה נוח בכלל וגם לא התקווה שיש סיכוי לעוד. והציעה בזהירות והדחקתי בנימוס.
והיו עוד שיחות על זה בשנים שחלפו, שלא תבינו לא נכון, אבל הכול היה כל כך ערטילאי – "זו תעודת ביטוח, את הרי רוצה ילדים" (כן. מאוד. אבל לא ככה. לא לבד. לא בהזרקות. לא בהתערבות חיצונית. מי אמר שזה בכלל עובד). "יש לי חברה שעשתה שימור פוריות, תתייעצי איתה" (וואלה, לא יודעת). "תפני לפוע"ה, כדאי לדבר איתם" (לנסות להשיג את מי שאחראית על זה – סיפור מההפטרה. ויתרתי). כך שהיה ממש קל לשים את זה בצד ולהמשיך הלאה.
הכתבה המלאה במגזין מוצש של מקור ראשון
