עומק המציאות המשתנה מתגלה לפעמים בסיר פתיתים. ואם לדייק, במהירות החיסול של סיר שבושלה בו חבילת פתיתים שלמה, בבית שמאכלס עכשיו שמונה ילדים.
לפני חודש, באמצע אוגוסט ובעיצומו של החופש הגדול, נישאו אילת קולמן ואפרים רימל. במשפחה החדשה שקמה הם איחדו ארבעה ילדים ועוד ארבעה. "איתי בן 14, רוני בת 13, לאה בת 12, נעם בת 11, עמיחי בן 10, אורי בן 9, והראל וזיו שניהם בני 6" – מפרטים ההורים את הגילים ברשימת הריצ'רץ' שנוצרה. הילדים שלהם לומדים בכיתות עוקבות, זה תחת זה, ושני הקטנים יחד בכיתה א'.
"אצלי בבית לא היו גומרים אפילו כוס אחת של פתיתים", מחייכת אילת, "וזה לא שהילדים פה אכלו הרבה במיוחד".
"כשיש פתאום שמונה ילדים, מעריכים הרבה יותר את השקט ברגעים שהוא קיים", אומר אפרים. "כי המשמעות היא בעיקר רעש והמולה. וקניות. צריך יותר חלב, יותר לחם, יותר ביצים".
אילת: "המורה של אורי, הבן שלי, כתבה לי ביום השני או השלישי של שנת הלימודים שהילד אומר שאין לו אוכל בתיק. העברתי בראש – לזה עשיתי טוסט, לזה חביתה, הכנתי כריכים, ונכון, אחד פספסתי. אורי כנראה לא ענה לי כששאלתי מה הוא רוצה, וכבר המשכתי הלאה. אמרתי למורה שהוא צודק, ואני מגיעה לבית הספר להביא לו אוכל. הבנתי שגם זה חלק של המעבר מגידול ארבעה ילדים לשמונה ילדים, ככה בבום. ידענו שיהיה מורכב, אבל אי אפשר להתכונן באמת לשינוי כזה".
מחוץ לבית בנוה־צוף מונחות עדיין הספות הישנות שהוצאו מפני החדשות. בפנים – ערמות צעצועים משני חדרי משחקים שחוברו יחדיו. הריקוד הזהיר הזה, בין התחדשות לשימור, הוא המהות של מלאכת המחשבת העדינה שמנסים אילת ואפרים לרקום יחד, אחרי ששגרת החיים של כל אחד מהם נקטעה באחת.
ב־18 במרץ 2018, ג' בניסן תשע"ח, סיים עדיאל קולמן עוד יום עבודה בחפירות הארכיאולוגיות בעיר דוד, והחל לצעוד אל עבר תחנת הרכבת הקלה בירושלים. הוא התכוון לנסוע הביתה לכוכב־השחר, שם המתינה לו אשתו אילת, שאך ימים אחדים קודם לכן חגגה איתו את יום הנישואין העשירי. כשעבר ברחוב הגיא התנפל עליו מחבל פלסטיני, דקר אותו בסכין ופצע אותו אנושות. כעבור שעות ספורות נפטר עדיאל מפצעיו.
את משפחת רימל פקד האסון ב־1 בדצמבר 2019, ג' בכסלו תש"ף. ההורים אפרים וציפי נסעו באותו ערב מירושלים לביתם שבנוה־צוף. איתם במכונית היו הבן הבכור איתי, שחגג יום הולדת 12, והתינוקת נעם, בת שלושה שבועות. כשהגיעו לצומת גבעת־זאב, נהג ערבי התנגש בעוצמה במכוניתם. ציפי ונעם נהרגו, אפרים נפצע קשה, ואיתי הגיע לבית החולים במצב אנוש. האב נותר מאז משותק בפלג הגוף התחתון, והבן נזקק לסדרת ניתוחים ועבר שיקום ארוך כדי ללמוד מחדש לדבר וללכת. גם עכשיו הוא מגיע לבית הספר רק יומיים בשבוע; שלושה ימים הוא שוהה באשפוז יום לצורך טיפולים.
שלא יובן אחרת – בביתם המשותף של אפרים ואילת יש בהחלט חיוכים גדולים שמוחלפים בין השניים. אבל אם הידיעה על חתונתם הולידה מעין אנחת רווחה ציבורית ותחושה של סגירת מעגל, לאילת חשוב להסביר ש"אין פה הפי־אנד. זו לא החוויה שלנו בשום רגע מהסיפור".
