על אף שעמר לחמנוביץ הוא עיתונאי ותיק שנמצא ב"ישראל היום" מיומו הראשון ועוד לפני כן עבד בכמה כלי תקשורת אחרים, מינויו לתפקיד העורך הראשי של העיתון הגדול בישראל הפתיע לא מעט אנשים בברנז'ת התקשורת הישראלית. אולי זה קשור לעובדה כי על אף שערך את המוסף הפוליטי של העיתון במשך כמה שנים טובות, דעותיו הפוליטיות אינן ידועות לאיש. אולי זה כי אין לו חשבון טוויטר, ביצת התקשורת המקוונת שבה לכל עיתונאי יש דעה כמעט על כל דבר. ואולי הדבר קשור לאישיותו השקטה והמופנמת יחסית, שעליה מעידים לטובה כל מי שעובד או עבד איתו מתישהו.
בשנת 2002 התחיל הקשר שלו עם עולם התקשורת, כשהוא התחיל ללמוד כתיבה ותסריטאות בבית הספר קאמרה אובסקורה. "אז המוסד הזה היה מאוד אליטיסטי ושמאלני", הוא מספר, "הייתי במחזור של 300 איש, שמתוכם שני דתיים, אני אחד מהם. אחרי חופשת הקיץ הראשונה, הדתי השני כבר יצא בשאלה ונותרתי הדתי היחיד". איכשהו, זה דווקא היה טבעי מבחינתו: "תמיד חיפשתי את עצמי במחוזות שאינם הציבור שלי", הוא אומר, "כילד צעיר כתבתי למגירה סיפורים, לא בדיוק מה שכל חבריי עשו. קראתי דברים יותר מאתגרים, ובכלל, תמיד חיפשתי את השונה, מה שמלווה אותי מאז. אני מרגיש בנוח במקומות שבהם אני לא אמור להרגיש נוח. במקום שבו לא מוחאים לי כפיים. במקומות שבהם אני חלק מקבוצה שדומה לי, אני מסתדר פחות. כך סיימתי שם את התואר אחרי שלוש שנים וחצי, ושם התחברתי להרבה אנשים מהתעשייה".
"גבולות הגזרה שלנו הם בימין"
ב־2009 היה לחמנוביץ בצוות המייסד של המוסף הפוליטי "ישראל השבוע", ושימש כעורך תחת גונן גינת ואודי רבינוביץ. ב־2012 מונה לסגן עורך המוסף, וב־2014 מונה לעורך הראשי בן־לילה, לאחר מחלה פתאומית של גונן גינת.
במשך שמונה שנים אתה עורך את המוסף הפוליטי של העיתון הגדול בישראל, ואיש אינו יודע מהן עמדותיך הפוליטיות. קצת מוזר, לא?
"לא מוזר בעיניי. אני חושב שיש די־אן־איי של כלי תקשורת, וישראל היום הוא ציוני־ערכי ובעיקר לא ציני ולא מנוכר למתרחש פה. גבולות הגזרה שלנו הם בימין, אבל זה לא אומר שכל מי שנמצא פה צריך להצהיר משהו פוליטי. אני איש מקצוע, החשיבה שלי מקצועית, והמטרה שלי היא שהעיתון יתפקד בצורה מקצועית לעילא ולעילא. כמובן – תוך כדי שמירה על ה־די־אן־איי ועל האג'נדה שלו. לדעתי, אם אתה לא עסוק באשרור של הדעה הפוליטית שלך ומתעסק בכלים המקצועיים, תשרת טוב יותר את האג'נדה שלך. לדוגמה, להציף סוגיות כמו המשמר הלאומי, לפרסם את תחקיר השחיתות בבל"ד, לסקר את הנעשה בהר הבית באופן שוטף וקרוב. להתעסק בחוסר המשילות בנגב ובגליל, וכמובן במערכת המשפט. במשך שנים היה חשוב לנו להגיד את הדברים בטורי דעות ועם פטישים בראש, אבל הכלי העיתונאי העיקרי הוא הסיפור, החשיפה, קביעת סדר יום. ולפעמים שכחנו שזו המנה העיקרית".
אחרי חצי שנה בתפקיד, יש לחצים שהופתעת מהם?
"יש לחצים, אבל לאנשים לפעמים קשה לפענח אותי וזה יתרון. חוששים להגיע אליי כי לא יודעים מי אני בדיוק, ואם אני איתם או לא. יש פניות מכל הכיוונים, אבל יש לי חופש עיתונאי מוחלט וגיבוי מלא מהמו"לית ד"ר מרים אדלסון, שיחסי העבודה שלי איתה נפלאים. יש לה הערכה עצומה לעיתונאים ולחופש ביטוי ודעה, ובין כל התרומות האדירות של שלדון ז"ל ושלה למדינת ישראל, לחוסנה ולמוסדותיה – ישראל היום ככלי תקשורת תופס בעיניי מקום מרכזי ביותר".
הופתעת כשקיבלת את התפקיד?
"לא בניתי על התפקיד הזה במשך הרבה שנים. מצד שני הייתי בכל צומת אפשרי בעיתון, ואין מישהו שמכיר את הארגון האנשים וה־DNA של העיתון כמוני. אחרי שביסמוט עזב מוניתי להיות העורך הזמני אחרי שיחה עם המו"לית, שהייתה היכרות מאוד ישירה ונעימה. חודש כעורך זמני הספיק לי כדי להבין שהתפקיד טבעי לגמרי עבורי".
יש בתפקיד הזה הרבה כוח.
"נכון, אבל לא נכנסתי לתפקיד בגלל הכוח שיש בו. אני מודע לכוח שיש בתפקיד אבל זה לא מעניין אותי אלא לעשות תוכן טוב, לקבוע סדר יום ולהתעסק בעיתונות".
