שיקוף מלא של המתרחש בתודעתם של שופטים איננו חזון נפרץ, בטח לא בדיונים הרי גורל וטעוני משמעות שבהם כל התבטאות נבחנת בשבע עיניים וכולם שומרים על הקלפים קרוב לחזה. השבוע זה קרה, בסיום הדיון בעתירה נגד חוק הסדרת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. כולם כבר היו מותשים משעות ארוכות של טיעונים וחקירות, ואז שאל המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט חנן מלצר, את בא כוחה של הממשלה עו"ד הראל ארנון: "אחת הבעיות היא שמכוח החוק הקרקע תהפוך לרכוש המדינה, ואז יעשו תוכנית ויהיה אפשר לפתח את זה. נניח לדוגמה שיעשו שם גורד שחקים ויוכלו להביא עוד מתיישבים. זה צופה פני עתיד ולא פני עבר!"
כדי להבין את משמעות השאלה, נקדים רקע קצר. אחת הטענות של הכנסת והממשלה הייתה שהחוק צופה פני עבר ולא צופה פני עתיד. פירוש: מטרתו היא להסיר את חרב העתירות והפינויים מעל ראשיהן של 4,000 משפחות ביו"ש, שבתיהן יושבים שנים ארוכות על קרקעות שלא הוכרו כקרקע מדינה, ולא לאפשר נישול עתידי של פלסטינים מקרקעותיהם לצורך הקמת יישובים חדשים. לכן החוק יחול על רשימה סגורה של קרקעות, ולא יאפשר הפקעות קרקע נוספות לצורך התיישבות.
כעת נמחיש את השאלה של השופט מלצר באמצעות דוגמה: נניח שחוק ההסדרה עובר, והיישוב הוותיק עפרה מקבל אישור חוקי ומעביר תב"ע. במצב זה יוכלו קברניטי היישוב להגיש בקשה לשינוי תוכנית, לבנות מגדלים ביישוב ולקלוט בהם מאות משפחות. המצב הזה, שוד ושבר, עשוי לתת רוח גבית עתידית להתיישבות. לדעת השופט מלצר המצב הזה סותר את טענת הממשלה, שלפיה החוק אמור להיות צופה פני עבר בלבד.
תשאלו: מה הקשר בין מדיניות הבנייה ביו"ש ובין השאלה המשפטית שעל הפרק? הרי שופטי בג"ץ לא אמורים להחליט על מדיניות הבנייה הישראלית באזור, ובטח שלא להביע עמדה בשאלה אם התיישבות חזקה בלב הארץ טובה למדינת ישראל או לא. תפקידם להכריע בשאלה משפטית נקודתית: האם חוק ההסדרה הוא 'בלתי חוקי' מסיבות משפטיות שונות. הייתכן שהשופטים מערבבים פה אג'נדה אישית?
הדיון כולו התחיל דווקא באווירה חיובית. הנשיאה אסתר חיות גילתה נדיבות מרשימה ואפשרה לעו"ד ארנון לשטוח את טענותיו במשך יותר משעה, נצח במושגי דיונים בבג"ץ. בא־כוח הממשלה חזר על מושכלות יסוד: חוק ההסדרה מבטא אחריות שלטונית של הממשלה אחרי עשורים שבהם תמכה בהתיישבות ועודדה אותה, אך לא נקפה אצבע כדי להסדיר אותה חוקית; 4,000 המשפחות המתגוררות בבתים לא מוכרים סובלות מחוסר ודאות מתיש. רבות מהן קיבלו היתר 'בר רשות' להשתמש בקרקע ובנו את הבית בסיוע משכנתא מהבנק, רק כדי לגלות שהוא עלול לעלות על הגריל כמו עמונה ומגרון. חרב העתירות מונפת דרך קבע מעל ראשיהן: הן לא יכולות למכור את הבתים, לא להרחיב ולא להתפתח. הממשלה רוצה לאחוז את השור בקרניו, לפתור את הבעיה באופן רוחבי ולהפסיק את מלחמת החפירות מול פרקליט הפלסטינים מיכאל ספרד.
ארנון הדגיש שאין מתיישבים שגירשו פלסטינים במקלות והתנחלו על אדמתם. הסיטואציה בכל המקרים דומה: יישובים נבנו על אדמות טרשים קירחות והפריחו את השממה. שנים ארוכות לאחר מכן הגיע ארגון שמאל כלשהו ושלף 'מאליה' ירדנית או עות'מנית עתיקה עם שמות של בעלים כביכול, שמזמן אינם בין החיים.
כל זה מוכר וידוע. החלק המפתיע היה לאחר מכן, כאשר ראש מחלקת הבג"צים ענר הלמן עלה לטעון בשם היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט. כזכור, מנדלבליט התנגד בחריפות לחוק ההסדרה וטען שאין בו צורך מכיוון שאפשר לפתור את רוב הבעיות בכלים משפטיים 'רכים'. הכלי המרכזי שהציע הוא 'תקנת השוק', שלדעתו יכולה להסדיר את הבתים שנגרעו מתחומי הקו הכחול של היישובים. כפי שחשפנו פה לפני כחודש, הכלי הזה נתקל בביקורת קשה של יועמ"ש יו"ש, שטען שאפשר להשתמש בו רק אם כל מתיישב יגיש עתירה נפרדת וינהל הליך דיוני שלם כדי לקבל זכויות על הבית שלו. באותה כתבה דיווחנו שמנדלבליט התקפל וקיבל למעשה את עמדת יועמ"ש יו"ש.
הרס לשמו
כל הפארסה הזאת נחשפה השבוע בדיון על חוק ההסדרה. מי שהניח את הנושא על השולחן היה השופט מלצר. הוא שאל את ארנון ולאחר מכן את הלמן האם למנדלבליט יש חלופה לחוק ההסדרה. הלמן התפתל על הדוכן, ובסופו של דבר הודה שה'אלטרנטיבה' שמציע הבוס שלו היא לשלוח אלפי משפחות לפתוח תיקים בבתי המשפט. עורכי הדין יעשו מזה הרבה כסף, למשפחות מובטח בעיקר סבל צרוף. השופטים קלטו שיש פה בעיית רוחב חמורה שאין לה מענה בכלים הקיימים, וכמעט צלבו בחקירות את הלמן. הוא מצא עצמו נבוך, עומד משמאל לשופטים ומתקשה לספק תשובות.
גם מיכאל ספרד התבזה בדיון. אחת הטענות שעלו היא שגם לאחר הריסת בתים ביישובים כמו בעמונה, עפרה ומגרון, הערבים העותרים לא יכולים לחזור אל הקרקעות ומה שנשאר הוא רק הריסות וחורבן. לאור זאת, חוק ההסדרה מעניק להם זכויות ריאליות משמעותיות הרבה יותר: הבעלות על הקרקע איננה מופקעת אלא רק זכות השימוש בה, והבעלים מקבלים פיצוי כספי נדיב או קרקע חלופית גדולה מזו שהייתה רשומה על שמם. ספרד ענה כי "בקדום, בסינג'יל, בסילוואד ובג'בע יש מקומות שאנשים חזרו אליהם", והוסיף ש"האנשים רוצים את הבעלות שלהם, וגם אם זה רק על הנייר אין להם בעיה עם זה".
הבעיה הקטנה היא שעובדתית זה לא נכון: בקדום מדובר על פינוי חלקה חקלאית ליד קדומים באמצעות צו שימוש מפריע. כך גם בסינג'יל. בסילוואד פונו גדרות באזור עפרה, ובג'בע מדובר על ביטול צו התפיסה של מחנה סאנור. אין שום מקום ביו"ש שבו נהרסו בתים והערבים יישבו את השטח. במקום לדאוג באמת לזכויות הפלסטינים, ספרד מתעקש להיות כמו האישה ממשפט שלמה, שדורשת "גם לי גם לך לא יהיה, גזורו".
עכשיו נותר לקוות שהשופטים לא יחזרו על הפארסה מ־2004. ההתיישבות הגישה אז עתירה נגד צווי התיחום שהוצאו ליישובים וטענה שאין להם בסיס – לא בדיני התכנון והבנייה ולא בהחלטות הממשלה. השופטת דורנר שאלה את ראש מחלקת הבג"צים דאז אסנת מנדל מהו הבסיס לצווים, והאם יש החלטה מדינית או חוק שאנחנו לא מכירים. מנדל השיבה שהיא לא יודעת. דורנר לא התבלבלה והציעה לה לטעון שיש 'בסיס מדיני' ולהביא החלטת ממשלה בנושא. מנדל הציעה להתייחס למפת הדרכים כהחלטה כזו, אולם העותרים התנגדו. במפת הדרכים נאמר במפורש שלא יהיה פינוי מאחזים עד שהרשות הפלסטינית תילחם בטרור ותאסוף את הנשק. מנדל הציעה החלטה אחרת מ־92', אולם דורנר הסבירה לה שאי אפשר לבסס צווים על החלטה מלפני 12 שנה. מנדל כמעט הרימה ידיים, ודורנר שלחה אותה להביא החלטת ממשלה תוך יומיים. הדיון הסתיים והמתיישבים היו בטוחים שהם ניצחו.
אחרי כמה חודשים שרון נסע לבוש ורצה להביא נדוניה בדמות הרס מאחזים. הוא שלח את מנדל לבקש מבית המשפט פסק דין מהיר. דורנר 'שכחה' שביקשה ממנדל להביא לה בסיס חוקי, וכתבה פסק דין נטול אסמכתאות. היא כתבה שפסק הדין נשען על החלטת ממשלת רבין מ־1992, ו'שכחה' שהיא עצמה אמרה בדיון שזה בלתי אפשרי. ההבדל הקטן בין אז להיום הוא שהיום הציבור מודע ועוקב אחרי המתרחש באולמות בג"ץ, ומחטפים מהסוג הזה לא עוברים בשקט.
