הדרכים בנור־סולטן רחבות למראה. אורכו של בניין אחד עולה לעיתים על 300 מטרים. אין זה מקרה, כמובן: נור־סולטן – ובשמה הקודם, אסטנה – נבנתה מאפס כעיר חדשה לגמרי. תכננו אותה טובי הארכיטקטים בעולם, שנבחרו בקפידה תוך תחרות ביניהם, והיא למעשה נוסדה מחדש אחרי נפילת הסובייטים, בשנת 1997. בנייניה מעוצבים בסגנון סובייטי אך מודרני משהו, והנקיות שלה מרשימה עד כדי מטרידה. לחדש הזה יש גם חסרונות – קשה להתהלך בעיר הזו ברגל. נראה שהיא נועדה לבעלי מכונית בלבד.
עם זאת, קשה להיות אדישים למבנים הארכיטקטוניים המרשימים שלה, כמו למשל חאן שטיר – קניון ענק שעוצב בצורת אוהל כמחווה לתרבות הקזחית הישנה, או בייטרק – מגדל התצפית השוכן במרכזה של השדרה המרכזית וצופה על העיר כולה. צורתו מזכירה גזע עץ, ובראשו כיפה דמוית ביצה, המוזהבת על ידי אור השמש. בנייתו התבססה על המיתולוגיה הקזחית, שלפיה ציפור קסומה הטילה את ביצתה שם ומאז היא שומרת על אזרחי המדינה כולם.
האזרחים הקזחים אינם דומים לשום בן אנוש שראינו בעבר. רובם מלוכסני עיניים אך בהירי עור, מעין ערבוב של המראה האסייתי עם תווי הפנים הרוסיים. המראה האקלקטי הזה מסמל גם את אופייה של המדינה כולה – יותר מ־130 סוגים של קהילות ממוצאים שונים מתגוררים בה. אף שמרבית אזרחיה הם מוסלמים, הם נחשבים למוסלמים מהסוג המתון – דתל"שים, אם תרצו – או לפחות כאלו שלא מקיימים בהכרח אורח חיים דתי למראה.
"אני חי פה 11 שנה", מספר לנו הרב שמואל קרנאוח כשאנחנו מגיעים לבית הכנסת היהודי בעיר, מבנה מרשים וחדש בצבעי כחול־לבן האהובים מאוד על אזרחי הבירה. "ועדיין מחכה לאנטישמיות. אבל אין, באמת לא נתקלתי", הוא מציין.
הקהילה היהודית של קזחסטן לא גדולה. רק כ־150 משפחות ידועות למנהיגי הקהילה בעיר, וחלקן גילו את יהדותן ממש במקרה. "יש יהודים שהגיעו לקזחסטן בדרך המשי", מספר הרב קרנאוח, "אחרים הגיעו לכאן עם הגלות של יוזף סטלין, בעיקר כאלו שברחו מהמלחמה, או משפחות שנענו לציווי של סטלין לבנות ערים חדשות באימפריה הסובייטית. רבים מהם נשארו בגלל שהמימון ללימודיהם האקדמיים הותנה בכך שיישארו לעבוד באזור כמה שנים, ותוך כדי כך הם השתקעו שם.
אני יכול לומר לך שהשיחות הראשונות, שסימנו את האפשרות להסכמי אברהם, התחילו כאן בין מנהיגים. יש לזה משמעות
מרבית היהודים אינם שומרי מצוות, אך מקפידים לשמור על קשר עם הקהילה. "יש כאלו שבאים לפה בשביל הסאונה שליד בית הכנסת, יש כאלו שבאים להניח תפילין או סתם בגלל שהם צריכים אוכל או משהו גשמי, וזה בסדר", אומר הרב קרנאוח.
המדינה הסובייטית לשעבר מתהדרת בכנסיות, מסגדים ובתי כנסת רבים. מדי שלוש שנים היא מקיימת באופן מסורתי כנס מיוחד בבירה, שאליו זורמים מנהיגי הדתות הגדולים בכל העולם כדי לדון בנושאים הקשורים לקירוב ולשיתוף פעולה בין דתות.
הכנס, שנדחה בגלל הקורונה, חוּדש השנה באירוע חגיגי בארמון העצמאות של נור־סולטן, ועסק באתגרים הדתיים הקיימים בעידן של הקורונה.
למשל, באחד המושבים שמענו את הרב אליעזר שמחה וייס, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, מדבר על התובנות שרכש בזמן מגפת הקורונה. "אנחנו יכולים לכתוב ספרים, אבל הטיקטוק נמצא ברחבי העולם בטווח של שתי דקות. כל רב וכל אימאם צריכים ללמוד ולהתעדכן ברשתות החברתיות. צריך להקצות משאבים כדי ללמד רבנים ואימאמים להשתמש ברשתות החברתיות האלה להעברת מסרים אחרים, להגיע לאנשים. זו הדרך היום, אי אפשר להתחמק ממנה".
הכנס נפתח במעמד האפיפיור, שדיבר אף הוא על התפקיד של מנהיגי הדתות בעולם החדש. "החיים הם לא רק אינטרסים פרטיים. אנחנו מתקדמים עם אחרים. פה בקזחסטן עברה דרך המשי, הרבה דתות נפגשו כאן בעבר, ושוב יש פה פגישה שפותחת דרך חדשה של יחסים טובים, כבוד, אמת ודו־שיח. זו דרך חדשה של שלום. אנחנו צריכים לחפש תשובות לשאלות הכי חשובות. העולם מצפה מאיתנו שנהיה דוגמה של נפש חיה ושכל ברור. הגיע הזמן להתעורר מהפונדמנטליזם ומה שנגד כל אמונה. הדת היא לא בעיה, היא יוצרת הרמוניה בציבור. התנאי העיקרי להתקדמות הוא חופש דת. אם אנחנו מאמינים, אנחנו לא יכולים לכפות את הדת על אחרים. זכותו של כל אדם היא להיות דתי בפרהסיה ולחלוק את אמונתו, אבל בלי כפייה דתית".
לא לישראלים
כדרכם של אירועים מהסוג הזה, הנאומים במהלך המושבים עטופים ברשמיות מתקתקה, ונדמה שהעניינים החשובים באמת נסגרים בחדרי־חדרים, בישיבות שאינן פתוחות לתקשורת. ובכל זאת, קשה היה להתעלם מהנוכחות של מנהיגי האסלאם, חלקם אף הגיעו מאיראן. רשמית – כולם דיברו על שלום, סובלנות והצורך בקירוב בין דתות. מעשית – כאשר ניגשנו בתור, עיתונאים ישראלים, וביקשנו לראיין אותם, כולם התחמקו. אפילו המנהיגים הבחריינים והאמירותים, מדינות שישראל מכוננת איתם יחסים זה מכבר, היו מסויגים. קשה היה להתעלם מהפחד והחשש שלהם להצטייר כמי שמשתפים פעולה עם עיתונות ישראלית.
"אני לא יודע, לא חשתי בזה", אומר לנו ד"ר עבדוחלימוב בכרום, סגן הנשיא של האקדמיה למדעים של אוזבקיסטן, כשאני שואלת אותו לפשר העניין. "אני רק יודע לומר שהמסורת שלנו השאירה בכתובים מורשת רחבה שקוראת לסובלנות. צריך לקרוא את זה ולקחת משם את המסרים. צריך ללמוד את ההיסטוריה של הדת כמו שהיא באמת. אחרי נפילת הסובייטים, אנשים התחילו לחזור לעבר ולחפש את המקורות שלהם. חלק מהם גלו למדינות קיצוניות יותר וחברו אליהן, ולפעמים זה גרם לחיכוכים. אבל יש רעיונות סובלניים בדת שלנו, צריך רק ללמוד מאיפה לקחת אותם ולהשתמש בהם".
גם פרופ' מוחמד מוח'תאר גומעה, השר לענייני דת במצרים, דיבר באופן דומה: "אנחנו חייבים להתייחס למה שנכתב בספרים. מאיזושהי סיבה אנשים מתקשים להגיב לאמת, ואנחנו מודעים לזה ומנסים לשחרר אותם מזה. אין ספק שהאנשים החכמים בכל דת הם אנשי המפתח בתהליך של קידום הבנה בין דתות ושיפור היחסים בין הדתות. אנחנו צריכים גם ללמוד לסלוח זה לזה, אבל בפרקטיקה אנחנו רואים את ההפך – הקונפליקטים תמיד צצים. צריך מידה של הרואיות כדי להכיר בבעיות שלנו ולתקן אותן".
את לאונדרדו סנדרי, הקרדינל הארגנטינאי של הכנסייה הקתולית שנמצאת ביחסים טובים עם ישראל, אני פוגשת לאחר מושב הפתיחה, ומעלה בפניו שאלה: יכול להיות שלא זה המקום שבו אנשים צריכים לשמוע את המילים הללו? אולי מראש, מנהיגי הדתות שבאים לכאן הם מתונים, ולא אותם צריך לשכנע?
"אנחנו מנסים לגייס את ראשי הארגונים", הוא טוען, "יכול להיות שהוזמנו אנשים נוספים, אבל הם לא הגיעו. גם אם ההרכב שיש כאן לא מלא או לא אידיאלי, יש חשיבות בהתכנסות שלו ובקריאות שלו לשלום בין דתות. אני זוכר את המילים של הרב הראשי שלכם, על כך ששמו של א־לוהים הוא שלום. חייבים לעבוד בשביל השלום, צריך לחתור לזה. אסור להפסיק לחלום על זה, גם אם לא כולם משתתפים. בעידן שאחרי הקורונה אנחנו צריכים לחשוב שוב על הקיום שלנו, זה חייב לעורר את המחשבות האלה. במשך תקופה ארוכה האמנו בכוחות שלנו, ופתאום נתקלנו באירועים שהם למעלה מהכוח האנושי. אנשים התחילו לחשוב מחדש על האמונה שלהם בכוח עליון, רבים מהם התעמתו מחדש עם האמונות שלהם".
באופן טבעי, העניינים האמיתיים מתרחשים בין המסדרון לבופה, ושם אנשים מרשים לעצמם לדבר באופן קצת פחות רשמי. כך למשל, מתברר שהיה מי שדאג שהראשון לציון, הרב יצחק יוסף, ישב קרוב ככל האפשר לאפיפיור. "תחשבי על זה רגע", אמר לי גורם המקורב אליו, "אנחנו מדינה קטנה, ואיזה כבוד מקבלים הרבנים הראשיים שלנו. יש פה דתות גדולות יותר ממדינות גדולות יותר, אבל כמעט בכל מושב פה היה נציג של היהדות". לשאלתי אם הכנס הזה גם מצליח להוציא לפועל תהליכים ענה אותו גורם: "אסור לזלזל באירועים כאלה. אני יכול לומר לך שהשיחות הראשונות, שסימנו את האפשרות להסכמי אברהם, התחילו כאן בין מנהיגים. יש לזה משמעות. כשרב יהודי ואימאם מוסלמי מחליפים מילים ביניהם, עצם הנראות הזאת מאפשרת אחר כך גם למנהיגים אחרים לפעול באופן דומה".
מודל של שותפות
בהמשך המסדרון אנחנו פוגשים את אלכסנדר משקביץ, איל הון יהודי המתגורר בקזחסטן, ומי שדורג על ידי פורבס כאחד מאלף האנשים העשירים בעולם. כבר שנים שהוא תורם מכספו לקהילה היהודית במדינה, אבל לא רק לה. לא פחות משישה מסגדים, חמש כנסיות ושבעה בתי כנסת נבנו בקזחסטן בתרומתו. "אני עושה את זה בגלל שאני באמת משוכנע שאין סתירה בין הדתות", הוא אומר לנו.
קשה לפספס שרבים מהמושבים השנה עסקו בהתחזקות האסלאם הקיצוני. האם גם אצלכם מוטרדים מהתחזקות שכזו?
"בקזחסטן אין תופעה של איסלאם קיצוני. לאורך ההיסטוריה האסלאם כאן היה מתון מאוד. אחרי התפלגות ברית המועצות היו לא מעט קזחים שנסעו למצרים ותימן וכל מיני מדינות עם אסלאם קיצוני יותר, כי הם קיבלו מימון ללמוד שם במוסדות חינוך דתיים. כשהם חזרו לקזחסטן, היו לחלקם דעות קיצוניות יותר מהמקובל. בתחילת שנות התשעים הופיעו קבוצות קיצוניות יותר. אבל גם האוכלוסייה פה וגם הממשלה נגד התופעות האלה. האסלאם פה הוא מתון קלאסי. יש כאן שבעה בתי כנסת, קהילה יהודית גדולה – ואף תופעה של אנטישמיות לא נרשמה כאן.
"המטרה העיקרית של הכנס הזה היא לאו דווקא לשפר את המצב בקזחסטן, אלא להראות לכולם את המודל של שותפות בין דתות שונות שיש פה, כדי שילמדו ממנו".
ובכל זאת, נדמה שהגורמים הקיצוניים שהיו צריכים להיות פה, לא באים.
"מנהיגי העולם העיקריים הם אלו שבסוף מתווים את הדרך. ההשפעה של הקיצוניים פחותה יותר. נכון יותר להשפיע דרך המנהיגים הגדולים, בסופו של דבר השינויים מגיעים מהם".
אבל אחרי כל הקריאות היפות לשלום, קשה היה להתעלם מדבריו של הרב הראשי האשכנזי, הרב דוד לאו, במושב הנעילה של הכנס. נדמה שאפילו הוא חש מיאוס מהמילים הגבוהות והחליט לדבר גם על הפיל שבחדר. "אני מבקש מכם", אמר לנוכח עיני מנהיגי הנצרות והאסלאם המשתאות, "השמיעו את קולכם. תזעקו בכל פעם שיש ולו רמז קל לאנטישמיות במדינות שלכם.
"ביהדות יש כלל: 'עבירה גוררת עבירה'. כל אירוע שעובר בשתיקה מוליד אירוע חדש ונוסף. תפקידי המנהיגים הדתיים של העולם הוא להתריע בשער על תופעות מסוכנות והקצנה אנטישמית שמתפתחת במדינות רבות ברחבי העולם כולו. תגנו, תכתבו, תעירו. תהיו פעילים במאבק האנטישמי, כי זה מה שיסייע למניעתו בעולם. ביהדות קיים מושג של 'שתיקה כהודאה'. מנהיג דתי ששותק מול אנטישמיות, עושה זאת משום שהוא מסכים לה או משום שהוא לא חושב שהיא מסוכנת".
