מי שפוקד כיום חנויות ספרים בריכוזים חרדיים, פוגש בהן שפע עצום. ענף הספרות החרדית מצוי בצמיחה מתמדת, ולצד מדפים עמוסים בספרי קודש, ניצבים מדפים מלאים בספרי דרמה, מתח, קומיקס ופנטזיה. המנעד הרחב כולל תוכן מגוון ומשקף סוגיות אישיות, חברתיות וקהילתיות. מבט בזהות הכותבים יגלה כי נשים הן הרוב המוחלט: ההערכות הן כי קרוב ל־80% מספרי הקריאה היוצאים לאור במגזר החרדי נכתבים על ידי סופרות. הדומיננטיות הנשית בולטת גם בסיפורים בהמשכים המתפרסמים בעיתונות החרדית וזוכים לפופולריות רבה.
הספרות החרדית העכשווית מבטאת בדרכה את השינויים המתרחשים במגזר. היא מגיבה לסוגיות שבעבר לא כתבו עליהם, כמו התמודדויות נפש, קשיי פריון ואלימות נפשית, אם כי היא עוסקת בהם בעדינות, לפעמים ברמיזה. טננולד בוחרת במודע שלא לעסוק בנושאי טאבו ובסוגיות במחלוקת.
"אני משתדלת פחות להיכנס לדברים האלה ומעדיפה להתמקד בנושאים שיש לגביהם הסכמה", היא מודה. "אחת הסיבות שאני עוסקת בתקופות היסטוריות זה כדי להישמר מכל הדברים האלה. אם הייתי כותבת למשל על זוג עכשווי לקראת חתונה, הייתי צריכה לחשוב על כל פרט אם זה בסדר או לא – האם הם דיברו לפני החתונה או לא, כמה דיברו ועל מה, כי לא אצל כולם זה מקובל. כשאני כותבת באופן שמותאם להיסטוריה, זה פשוט יותר. בעבר היו סוגיות שהתלבטתי עליהן, אבל עם הניסיון אני יותר ויותר סומכת על עצמי. סופרת מתחילה יכולה לחשוש מכל עניין, אבל עם הוותק בא הביטחון".
תפילה בכותל לרפואת הדמות
בעבור הסופרת ליבי קליין (41), המניע המרכזי לכתיבה הוא תחושת שליחות. "הכתיבה היא הדרך שלי לקרב יהודים לקב"ה ולשמח אותם, זו השליחות שה' נתן לי", היא אומרת. "בשבילי הכתיבה היא אמצעי ולא מטרה. הנקודה היא להגדיל את שם ה' בעולם. הספרים מגשימים אמנם גם מטרות אחרות, אבל הן משניות". נציין כי כמו טננולד, גם קליין העדיפה שלא להצטלם לכתבה.
מה שהביא אותה לעסוק בכתיבה היה אירוע בריאותי שגרם לה לטלטלה פנימית ובעקבותיו שאלה את עצמה האם כל מה שהיא לומדת ויודעת בתורת החסידות על ביטחון בבורא, נשאר רק בתיאוריה. "עשיתי עבודה של חודשים כדי לחיות בתודעה של אמונה וביטחון", היא מספרת. "כשחזרתי לכוחותיי ברוך השם, אמרתי לעצמי: זה היה מסע של אמונה, צריך לספר את זה. לא יכולתי לצאת ולנאום אז החלטתי לכתוב הגיגים, וכתבתי אותם תחת דמויות שיצרתי". ההגיגים הפכו לספר בשם "גם כי אלך", המכיל 740 עמודים. במרכזו סיפורה של כלה צעירה ערב חתונתה, שחייה התהפכו בעקבות תאונת דרכים. הסיפור התפתח לטרילוגיה והפך להצלחה גדולה.
"ספרות זה כלי של רגש, ואם את רוצה לגעת בלבבות את צריכה להיות בעלת לב, וזה יותר שייך לנשים", משיבה קליין לשאלת הדומיננטיות הנשית בספרות החרדית. "ודאי שגם גברים יודעים לכתוב, אבל נדיר שהם יגיעו לרמות של רגישות כמו נשים. מעבר לזה, בשביל כתיבה צריך נפש רחבה, פניוּת וחדוות יצירה. גברים עסוקים יותר בלימוד או בעבודה".
קליין מכונה במגזר "סופרת הטרגדיות". ספריה רוויים דרמות כמו מחלות, מוות ומצבים רפואיים מורכבים ("זה משהו שנשאר איתי כמזכרת מלימודי הרפואה"). הטון בספריה ריאליסטי, השפה פשוטה ויום־יומית. אני שואלת אותה על הנטייה הרווחת בספרות החרדית ללחוץ על בלוטות הרגש באופן ישיר וגלוי.
"אני אמורה להיות הראשונה לענות על זה", היא צוחקת, אך מרצינה מיד. "המטרה שלי היא לחזק ולהביא את המקום האמוני. אני מדברת עם נשים מתמודדות ושומעת שזה נתן להן כוח. אז נכון, בוכים הרבה, אבל זה סוג של פורקן ותרפיה. מישהי אמרה לי: 'אני אף פעם לא בוכה, וכשאני פותחת את הספר שלך הדמעות סוף סוף יוצאות'. אני לא כותבת כדי שיבכו, זו לא המטרה, אבל בכי זה סוג של קתרזיס והסיפורים הם מקום לפורקן רגשי".
הסיפורים שלך לא מגיעים מחוץ למעגלים החרדיים. את חווה החמצה?
"אני לא מחפשת להגיע לקהלים חילוניים, וההתעלמות הזו לא ממש מעניינת אותי. הייתי שמחה אם הספרים היו מגיעים לחברה הכללית, נותנים טעימה על החברה החרדית ואולי גם משנים קצת את המבט, אולי גם נותנים טעימה מה זה אמונה בהשם – אבל זה לא מטריד אותי ביומיום. לי חשוב לשמור על האותנטיות ולא לשנות את הכתיבה כדי למצוא חן. בחברה הכללית אוהבים אותנטיות, אמיתית, פשוטה, בלי מניירות. אין מה לנסות ולמצוא חן בעיני אחרים, כי האחר רוצה אותך אותנטית, כמו שאת. יש מספיק סופרות חילוניות, ואנחנו לא צריכים שהספרות החרדית תהיה חילונית כדי להתאים את עצמה. אנחנו מביאות את עצמנו, ומי שיקרא יחליט אם זה מתאים לו. קחו אותנו כמו שאנחנו, רק לעולם לא במחיר של ויתור על האמת שלנו".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף שבת של מקור ראשון
