כבר יותר משישה שבועות מכה טרור העפיפונים בשדות הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה. יום אחרי יום מתלקחות עשרות שריפות, ומערכת הביטחון לא מצליחה למגר את התופעה. תושבי האזור הולכים לישון כשריח האפר באפם, ואף כי לא מדובר בקסאמים ובסכנת חיים (בינתיים לפחות), הם שוב מרגישים שנשכחו מאחור. אבל לי קשה לשכוח.
התמונות של השדות השרופים מריצות אותי אל אלבומי התמונות, בחיפוש אחר הכלניות שראינו בקיבוץ בארי בשנה שעברה עם הילדים והשדות היפים של אור־הנר שבהם רכבנו באופניים רק לפני ארבע שנים. בזיכרון חולפות גם תמונות מלפני עשור, של פרדסים ומצפים טבולים בכחול הזה של שמי הנגב המערבי והירוק והחום מהקרקעות החקלאיות שעכשיו הפכו שחורות. אז אני מחליטה ללכת ולראות בעיניים את מה שקשה לתפוס ממרחק שעה ורבע נסיעה מירושלים.
ביום שלישי השבוע (יום הנכסה למניינם) ב־11 בבוקר אני נוסעת לכיוון שדרות, לפי לוח הזמנים המקומי השטח צפוי לבעור מסביב בעוד שעה. פעילי הטרור מרצועת עזה ישגרו עפיפון אחרי עפיפון, 50% מהם יגיעו לשטח ישראל ויפגעו, כמו ברולטה רוסית, בשטחי החקלאות או החורש הטבעי של הקיבוצים והמושבים בסביבה. למרבה המזל, אם אפשר לקרוא לזה כך, אם העפיפון ייפול בשטח שכבר נשרף אין לו יכולת להסב נזק נוסף והוא כבר יכבה שם לאטו, אך אם יפגע בשדות החיטה או בחורש, הנזק יהיה כבד. עשרת אלפים דונם, נכון להיום, עלו בלהבות: חציים שטחי מרעה והיתר שדות חקלאיים.
כשאני מתקרבת לעיר הולדתי, הנוף המוכר והאהוב מתחיל להיראות מחלונות המכונית, השדות הירוקים מצד אחד ואלו הזהובים של החיטה מהעבר השני. אני מבחינה במשהו לבן מעופף במרחק, ולרגע אני תוהה אם מדובר בעפיפון ממש קטן או באיזו טכנולוגיה חדשה של חמאס להבעיר כאן את השטח, אבל זו פשוט תנשמת לבנה שבה משתמשים החקלאים כדי להדביר את שדותיהם. הפועלים שנראים בצדי הדרך מנצלים את השעות הנעימות של היום כדי לאסוף את התוצרת החקלאית לתוך ארגזים ירוקים שנערמים זה על זה. קסם.
כאשר אני חולפת על פניו של אולם החתונות בקיבוץ ברור־חיל שבו נישאתי לפני אי־אלו שנים ונזכרת בחיוך, מכות לפתע בנוף הגבעות השרופות של קיבוץ אור־הנר. השתיים שבערו רק בתחילת השבוע עומדות כעת שחורות ומפוחמות, מציגות סימן קטן לשטחי האש שאפגוש בשעות הקרובות בכל העוטף. בתוך ארבע שעות של ביקור קצרצר יישרפו יותר מעשרה שדות וחורשות עצים. במקום אחר היו קוראים לזה מלחמה, אצלנו קוראים לזה שגרה.
אני חולפת בשדרות בדרך לקיבוץ ניר־עם (במלעיל כמובן), שם אני קובעת עם חבר, הכתב הצבאי של חברת החדשות ניר דבורי, לצאת לסיור מודרך בשטחים השרופים. בשבועות האחרונים הוא נמצא בשטח יום־יום ומכיר כל שדה שבער, את הדרכים המשיקות לגדר הגבול, ואפילו את מקום נפילתם של העפיפונים שלא הצליחו לגרום פה נזק. מתחילים.
אנחנו נוסעים מסביב לקיבוץ, ושטחי ענק של חורש ומרעה שחורים נראים מכל עבר, חלקם בערו בימים האחרונים שוב ושוב ובאופק נשקפת רצועת עזה. חמש דקות אחרי לטישת מבטים נוגים בחלקה שרופה ועוד אחת ועוד אחת, דבורי מזהה עשן מכיוון שדרות ונוסע לשם במהירות. למרות הקשרים הענפים שלי מבית, פרצופו של הכתב הצבאי הוא זה שפותח לפנינו את מחסומי המשטרה ואנחנו כבר מול מכללת ספיר.
שריפה עזה משתוללת בשדה החיטה, הסטודנטים שמעבר לכביש חצי מסתכלים וחצי מתרחקים בבהלה לתוך הקמפוס. טרקטורים חגים סביב האש וחורשים את האזור שסביבה בניסיון למנוע ממנה להתפשט ולאחוז בכל השדה, אך ללא הצלחה. רק הכבאים שמגיעים למקום אחרי שהאש מתפשטת בשדה מצליחים לעשות את העבודה. אני מציגה את עצמי בפני קב"ט שדרות קובי הרוש, שעוקב אחר המתרחש בדאגה, והוא מבטיח: "את הבת של רבי שמעון? אחות של ריקי? מה שתרצי, אני אעזור לך".
אנחנו ממשיכים הלאה. כאשר אנחנו פונים לאתר ההנצחה לחיילי צנחנים 'החץ השחור', שנמצא מול קיבוץ מפלסים, אני נזכרת ב'על האש' שעשינו פה לא מזמן כל חברי הילדות משדרות. מולנו בית־חנון ועשן מיתמר, אבל לא בגלל עפיפונים אלא מאתר המזבלה של הרצועה שמעשן את האזור 24/7. על כבישי העפר והבטון שאנחנו חוצים לסירוגין בדרך אל השדות החקלאיים של בארי ומפלסים מונחים חוטים שחורים, זכר לעפיפונים שנשלחו לזרוע הרס באזור.
נקודת תצפית ישנה של הצבא לכיוון הרצועה משמשת אותנו לראות שעכשיו שקט בעזה. הצלפים פרוסים על סוללות העפר בכוננות לשעות שבהן יוצאים התושבים מהמסגדים, אלה השעות שבהן השטח מתחיל לבעור, לא רק פיזית. פתאום אני מבינה שעזה בעיניים שלי כילדה ונערה מעולם לא בלטה בנוף כמו שהיא פוצעת אותו עכשיו. אולי כי לא הצלחתי להבין אז שמדובר בחבית נפץ המונחת לפתחנו.
פעם זה היה קטע רומנטי, לעלות לתצפית בניר־עם או לעלות לגבעה הגבוהה בקצה של שדרות בערב ולצפות על אורות עזה במרחק. בלילות ללא קסאמים זה היה כמו לצפות על אורות העיר הגדולה. אבל עכשיו, באור יום, אין שום דבר רומנטי בעזה. רק מחבלים ותושבים, טרור ועוני. רצועה לייצור וייצוא של טרור מקומי. ובדרך עוד שדות שרופים וריח קלוש של שרוף עומד באוויר.
חקלאי תושב האזור מביא לטנקיסטים המוצבים באזור אבטיחים מהשדה. הם מצדם מאחלים לו ש"הלוואי שהשדה שלך לא ייפגע", וממשיכים לנקות את הנשק. מצד אחד הם בכוננות שיא כדי להגן על תושבי האזור, מצד שני הם יודעים שסבב נוסף מול חמאס יוביל למצוקה קשה של אותם תושבים ולאובדן חיים, אולי גם שלהם עצמם. טרור העפיפונים לא פגע בנפש, אבל גבה מחיר מהתבואה ומלבבותיהם הכואבים של בעלי השדות.
"ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ", אני מזמזמת לעצמי כשברקע מבצבצת סוללת 'כיפת ברזל'. בעצם נוכחותה, בלי מילים, היא מסבירה שזה המאבק העיקרי באזור הזה, וכך גם מפעל המלט הקטן שהוקם כאן כדי להכין את הבטון לגדר שתחסום מנהרות לשטח ישראל לכל אורך הגבול. חזית נגד רקטות – יש, חזית נגד מנהרות – יש, חזית חיילים נגד חדירות – יש, אבל חזית נגד עפיפונים עוד אין כאן. סמוך לגדר של קיבוץ מפלסים נראים שדות חרוכים ממש המעידים שרק עוד קצת, ובתי התושבים היו בסכנה של ממש.
אני מודה, כילידת שדרות כמעט לא הסתובבתי בתוך הקיבוצים האלו שסביבה, הם היו מין אקס־טריטוריה. לניר־עם הגענו כשקנינו סכו"ם מחנות המפעל שבה, לזיקים נסענו כאשר חיפשנו מזרנים חדשים ולקיבוץ סעד כדי לקנות פופקורן וחצאיות. זהו. לא היו לנו חברים מהקיבוצים או משהו, ובכלל, מה יש לעשות בקיבוץ כשאפשר לנסוע לעיר הגדולה באר־שבע או לים באשקלון? היום הזה נותן לי פתאום הצצה לעולם שלם שהיה נסתר מעיניי במשך שנים ארוכות – השדות, החקלאים ועזה, שניצבת קרובה משחשבתי.
השמאים לא באים
כשאנחנו עוצרים ליד שדה שרוף אחר, ניר יורד מהאוטו ומראה לי עפיפון חדש שנח בשטח. "איך הוא לא נשרף?" אני תוהה. "הוא נחת בשטח שכבר נשרף מעפיפון אחר ולכן כבה מיד והעפיפון נשמר", הוא מסביר. זה מחזה סוריאליסטי. שדה שרוף, מאות קונכיות ריקות שרופות, נזק של מיליונים לחקלאים, ומהעץ נופל מטה עפיפון ילדים שמכינים בגן ממקלות עץ, יריעת ניילון ודפי מחזור גזורים לרצועות ארוכות. בין רצועות הדפים עוד אפשר לזהות חצאי מילים בערבית, ועל הניילון שבמרכז העפיפון קללות נמרצות לישראל. "לואו־טק", קוראים לזה כאן בחצי חיוך. רק חצי.
"היום הם כבר שברו אותנו", אומר לי עופר ליברמן, מנהל אגף החקלאות בניר־עם כשאנחנו חוזרים לקיבוץ. "אנחנו חודש וחצי באירועים האלה, ושמאים עוד לא באו לאמוד את הנזק. כחלון מבטיח, אבל כלום לא קיבלנו. כשנקבל אני מבטיח להתקשר אלייך". כשאנחנו חולפים על פניה של עוד חורשה שרופה הוא אומר: "על השטח הזה הכי כואב לנו. זו חורשה שנטעו ותיקי ניר־עם בשנת 1943 ועכשיו היא איננה".
קצב הטרור פה מסחרר, עד שגם אני מוצאת את עצמי ב"שגרה" רק שעתיים אחרי שהגעתי הנה, כשמולנו הכבאים מטפלים בשריפה נוספת המאיימת על השדות. "השמאים אומרים לנו, נסיים עם הבצורת ונגיע אליכם. נשבר לנו. לו היו יותר חקלאים שנפגעו, אולי היו ממהרים לטפל בנו", אומר ליברמן בכעס ומיד עובר למי שלא בולמים את התופעה. "הצבא לא מצליח לטפל בבעיה אז הוא מתעלם ממנה".
ועוד שריפה באופק. עופר נוהג לשם במהירות, ואנחנו מגלים עפיפון שהצית עצי ברוש הניצבים סמוך לפרדס. "כל כך עצוב לראות את זה", אני אומרת, אבל עופר דווקא שמח. הוא מסביר שבעבר חשבו שהברושים מונעים מהרוח לפגוע בעצי הפרדס, אבל היום יודעים שהם גם גונבים לעצים את המים ולכן טוב שהשריפה פגעה בהם. "אולי עכשיו קק"ל יאפשרו לנו להוריד אותם", הוא אומר אחרי שהוא מזעיק לשטח את כוחות הכיבוי.
הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל. בזה אחר זה מתקשרים אליו תושבים מודאגים שהבחינו באש החדשה, ואפילו צלם עיתונות אחד. אנשי התקשורת שמסתובבים כאן בשבועות האחרונים הפכו להיות חלק ממערך התצפיתנים על האזור. אנחנו עוברים לדבר על נתונים. לדברי מנהל אגף החקלאות ליברמן, חמאס שולח לאזור עשרות עפיפונים ביום. "הנחת היסוד שלי היא שסטטיסטית יש הרבה יותר עפיפונים שנשלחים הנה בלי לשרוף. אני חושב שליברמן בכלל לא יודע מה קורה פה", הוא אומר בהתייחס לנתונים שחשף שר הביטחון רק בתחילת השבוע, שלפיהם "רק" כ־200 עפיפונים גרמו להצתת שריפות.
"כשאני מתכנן את היום שלי בתקופה האחרונה, מהשעה שתיים אין לי תוכניות, אני לא יודע לאן אני הולך. שיעצרו את זה כבר וישלחו לנו מס רכוש. זה לא טרור חקלאי, זה טרור נקודה, והצבא צריך להגן עליי כאזרח. הרי לו הייתה משפחה שיוצאת לפיקניק באחד מהשטחים האלה היא הייתה נשרפת, וגם פועל שלא היה מבחין באש מאחוריו יכול היה להימצא בסכנת חיים", הוא אומר ועוד שריפה נדלקת.
באדמה החרוכה מהשבוע שעבר צומחים עכשיו כתמי עשב ירוקים. היא מתחדשת. אם ארגוני הטרור רוצים לזרוע פה הרס, קשה להגיד שהם מקבלים פה ניצחון לטווח הרחוק. בשנה הבאה, מבטיחים החקלאים, יהיו פה שוב כלניות ומרבדים ירוקים והחיטה תצמח שוב, הנה האדמה מחלימה כבר עכשיו. ומסביב, עשרות וילות חדשות עומדות בהרחבה של ניר־עם ומולן הווילות והבניינים החדשים של שדרות.
מאות משפחות חדשות עברו לכאן בחסות השקט היחסי שאחרי 'צוק איתן'. "הם מקבלים פה גן עדן במחיר שפוי", אומר עופר, שמתפקד גם כאחראי הקליטה בקיבוץ. "אם לפני 35 שנה היה בגן בקיבוץ ילד אחד שלם, בשנה שעברה היו לנו כאן 25 ילדים", הוא אומר בגאווה. אם בעבר המשפחות החדשות היו שואלות על קסאמים, היום הן כבר שואלות אותו על המנהרות. ועדיין, הן לא נרתעות וממשיכות להגיע לכאן. "הייתה לנו כאן פריחה מטורפת בשנים האחרונות, ועדיין ההבדל בין מלחמה ללא מלחמה הוא רקטת קסאם שפוגעת בגן ילדים במקום בגן ריק. אני לא צריך הטבות במס או ביקורי שרים, רק שקט".
