סוף השמיטה: "איך שסיימנו את ה'הבדלה' יצאתי החוצה לעבוד בשדה"

יום שלישי השבוע, מוצאי ראש השנה. בבית משפחת כהן ביישוב בני־נצרים סיימו את סעודות החג, חזרו מתפילת ערבית והבדילו על היין. מיד לאחר מכן מיהר אבי המשפחה, שרון, לצאת מביתו אל השדה. שם פגש את הפועלים, והחל בחלוקת הוראות אחרי שנה תמימה שבה התרחק מעבודתו החקלאית. "איך שסיימנו את ההבדלה ויצאתי החוצה לעבודה, אשתי אמרה שהיא מתגעגעת לשמיטה", הוא צוחק. כהן, ממגורשי גוש קטיף, הוא חקלאי ותיק המגדל ירקות לפרנסתו. אחרי שנה שבה הפסיק את עבודת האדמה לטובת בית המדרש, עם סיום שנת השמיטה הוא חוזר אל השדה בכוחות מחודשים.

"אני מתרגש מזה", הוא משתף, "גם האנשים שסביבי מתרגשים. התושבים ביישוב רואים איך הפועלים חוזרים, הטרקטורים, רואים חריש של שדה, עבודות אדמה – כל מה שהושבת בשנה האחרונה".

בעבר נסמך כהן על היתר המכירה או מסלולים הלכתיים אחרים המאפשרים לעבוד בשנה השביעית, אך הפעם הוא בחר לשמור את השמיטה באופן מלא. "בשמיטה הראשונה שלנו כאן הרבנים אמרו שאין לנו סיכוי לשבות בשביעית, זה היה הופך לחורבן גוש קטיף 2. בשמיטה השנייה עשינו חצי היתר מכירה, וחצי עבדנו עם אוצר בית דין. הפעם הגענו למסקנה שגדלנו והתרחבנו מספיק כדי לשמור על השמיטה. השיקול שלנו תמיד הוא מה הכי נכון לארץ ישראל. אז בשנים עברו הסתמכנו על ההיתר של הרב קוק וגדולי עולם נוספים שהיו איתו בהיתר המכירה, אבל ראינו שגם הרב קוק כותב שמי שלא נסמך על ההיתר אלא שומט לגמרי – קדוש ייאמר לו".

כהן גידל בשדותיו ירקות שונים במידות קטנות. "עגבנייה בייבי, מלפפון בייבי, כל הקטנים", הוא מפרט. "בבית האריזה שהפעלנו, היינו מארגנים את הסחורה. לפני השמיטה הייתה התלבטות מה לעשות. בתקופה הקורונה הפסדנו הרבה ואיבדנו סחורה. היה לנו חוזה עם משרד החינוך שהירקות הקטנים היו מיועדים אליו, אבל בעקבות השבתת הלימודים בקורונה כמעט מאה דונם של גידול הלכו כפרות. זה היה משק שהורחב לפני הקורונה, ובגלל שהפיצויים ניתנו על סמך שנים קודמות – גם הפיצוי שקיבלנו לא ענה על ההפסדים שהיו לנו. אז חשבנו מה אנחנו רוצים לעשות, ובסוף החלטנו לשבות בשביעית לגמרי".

בשלב הבא נדרש כהן להחליט מה כן עושים בשנה הזו. "היו הרבה כיוונים והצעות. בסוף החלטתי לקחת אותה עד הסוף ולהיכנס לשנה של לימוד תורה. כמה חודשים הייתי בבית המדרש ביישוב, בחודשים אחרים הייתי נוסע לישיבת הר המור בירושלים, ובשעות אחר הצהריים נוסע ללמוד בחברותא בשכונת מאה שערים ואז חוזר לישיבה. ראיתי את ציבור בית המדרש, שלא חוויתי אותו מאז הגירוש. אני עוסק הרבה בעשייה, בגידולים, בהקמת העסק החדש, וזו הייתה שנה אחרת וטובה שבה חזרתי להיות ממש בחור ישיבה. עם סיום השמיטה אנחנו לקראת הזרמת דם חדש לעסק. מרכיבים ציוד ובונים מערכות מים לקראת תפעול החממה שבה נגדל בעזרת השם כרובית וברוקולי לייצוא".

שנה מסוג אחר

ביישוב שעלבים צוינה החזרה לעבודת האדמה בחגיגה רבת רושם, בהשתתפות רב היישוב ולצידו ד"ר משה זקס, ממייסדי היישוב, אגרונום ומייסד המכון לחקר החקלאות על פי התורה. לקראת התקדש החג יצאו חקלאי שעלבים לשדות, התפללו מנחה, שרו ורקדו. ביום רביעי בבוקר הם עלו על הטרקטורים והמחרשות, והחלו להכין את הקרקע לקליטת הזרעים הראשונים. אחד מהם, יהונתן הראל, מספר: "אחרי שנה שבה לא עיבדנו את האדמה יש בה יותר עשבים, וזה באמת נראה קצת כמו שדה עזוב, אבל האדמה יותר פריכה. היה מרגש מאוד לחזור ולעשות את העבודות שלא עשינו במשך שנה שלמה.

הראל מגדל חיטה למצות שמורות, כותנה, חומוס, קינואה, תירס לחטיפים, אבטיח לגרעינים ועוד. "בערב ראש השנה הקודם זרענו תבואה למאכל בהמה", הוא מספר, "היו גידולים יפים, העברנו אותם לחוות בשומרון דרך אוצר בית דין, וכך יצא שקיבלנו שכר על העמל והעבודה שלנו. בשאר השנה הכול היה מושבת.

"זו הייתה שנה מסוג אחר", הוא מסכם. "עבדתי בעבודות שלא יוצא לי לעבוד בהן, התעסקתי בדברים שאני אוהב מעבר לעבודה. מכון מאיר בירושלים קיבלו אותי ליום לימודים אצלם פעם בשבוע. זה היה משמעותי מאוד בשבילי, ואני מודה להם על ההזדמנות ללמוד תורה בשמיטה. בין לבין הכנו את הכלים ואת הטרקטורים לעבודה, ומיד בבוקר הראשון אחרי ראש השנה שבנו לעבודה. אני בעבודה הזאת 27 שנים. אז נכון שהייתה שנה משמעותית מאוד בשמיטה, אבל חיכיתי גם לחזור ולעבד את האדמה, וזה משמח ומרגש לחרוש שוב".

נחום גורליק עובד עם סבו בפרדס האתרוגים שייסד סבא־רבא שלו לפני כשבעים שנה בכפר חב"ד. בשנה האחרונה הוא פעל במסגרת "אוצר בית דין", מסלול הלכתי המאפשר לחקלאים לעבד באופן חלקי את אדמתם ולהשׂתכר בהתאם. "בשנת שמיטה אסור לי להרוויח", הוא מסביר, "ואוצר בית דין קובע לי משכורת שאני מקבל. בשנה רגילה המטרה שלי היא למקסם את הרווח, בשמיטה אני מוכר את האתרוגים במחיר ממוצע ונשאר עם המשכורת החודשית שבית הדין קבע לי. אני יכול לעשות מלאכות שמוגדרות כשימור העץ, אבל לא מלאכות של שיפור. הייתה לנו השנה 30% מהעבודה שיש בשנה רגילה. יכולנו לעשות פעולות כמו טיפול במזיקים, השקיה, קשירות של ענפים כדי שלא יפגעו באתרוגים, אבל לא פעולות נוספות שמשפרות את חיי העץ כמו גיזום ענפים, דישון, עקירה, נטיעה וכדומה".

השבוע הוא חזר לעצים ולמלאכות שונות שהושארו מחוץ לסט המשימות בשנה האחרונה. "איך שהסתיימה השמיטה התחלנו לדשן את העצים", הוא אומר. "אתה ממש מרגיש איך העצים זקוקים לחומרים האלה. יש חלקה שאנחנו צריכים לטעת. בשנה האחרונה היא עמדה נטושה, ואנחנו כבר פועלים לקראת נטיעה וגיזום של העצים הקיימים, שממש חייבים לעשות. לא הייתי כמו איזה קפיץ דרוך שרק מחכה לחזור. הרגשתי כמו בשליחות, שנה מיוחדת עם אווירה שונה. נהנינו מאלפי האנשים שבאו וקטפו בעצמם, מהנחת שהייתה לנו, וכעת אנחנו שמחים לחזור, בעיקר בשביל העצים שצריכים את הדישון והטיפול".

נחום גורליק, כפר חב"ד: "לא הייתי כמו קפיץ דרוך שרק מחכה לחזור. הרגשתי כמו בשליחות. נהנינו מהאנשים שקטפו בעצמם וכעת אנחנו שמחים לחזור, בעיקר בשביל העצים שזקוקים לטיפול"

את צום גדליה השבוע, למחרת ראש השנה, ניצל יצחק נוביק למנוחה אחרונה לפני שיחזור לטיפול המסור והמעמיק במטעי הדובדבנים והרימונים שלו, בפאתי היישוב עפרה. "בערב שנת השמיטה הפקרתי את המטע", הוא מספר. "מי שרצה לבוא לקטוף בא. הגיעו לפה המון אנשים. ראיתי מבקרים שבאו מגוש עציון, מירושלים, מהאזור פה. בניגוד לשמיטה הקודמת, הפעם לא יצאתי מזה בנזק כבד… כשאתה מפקיר את השדה ובאים אנשים שלא כל כך יודעים ומכירים את המלאכה – יש לפעמים נזק גדול. למשל בגודגדן (סוג של דובדבן, ש"פ), כשקוטפים עם העלים אז אפשר לתלוש את ניצני הפירות של השנה הבאה, או שלפעמים מטפסים במקומות רגישים. השנה ירדתי למטע, הסברתי לאנשים שבאו איך כדאי ואיך עדיף שלא, והנזק היה קטן יותר. המבקרים היו די ממושמעים".

נוביק, שעקב לאורך השנה אחרי הגידולים והקפיד שלא לבצע פעולות שאינן חיוניות, יודע שכעת מצפה לו עבודה מרובה. "לא גזמתי את המטע כל השנה, וחשוב שהעץ יהיה גזום. חוץ מזה יש לי עוד חמישה דונם ריקים שעומדים מוכנים לנטיעה. בעוד כחודש וחצי נשתול. הגיזום בדובדבנים הוא העבודה הקשה. צריך לשנס מותניים ולעבוד".

שטח הפקר

איתן הכהן, בעל כרם הכוהנים במושב בני רא"ם שבדרום, הגיע עם ילדיו בבוקר יום רביעי כדי לחרוש את תלם האדמה הראשון אחרי השמיטה, שבמהלכה הוא וילדיו נחו מהעבודה בכרם. "התחלנו לטעת עצים ערב השמיטה הקודמת", הוא מספר לנו, "אבל אז העצים עוד היו עורלה והכול היה חדש, אז לא ממש חווינו את השמיטה. הפעם השמיטה הייתה ממש מוחשית ומיוחדת. הילדים שלנו לומדים בחינוך ביתי והרבה מהעיסוק המשפחתי סובב סביב הכרם המשפחתי שלנו. היינו צריכים לחשוב איך עושים את זה שונה. בכל שנה בתקופת הבציר אנחנו שקועים בעבודה. השנה לא יכולנו לבצור, אז לקחנו את הילדים לשבוע על חוף הכינרת. זו לא בדיוק הייתה חופשה אלא סוג של סמינריון, עם למידה אחרת וחוויה אחרת.

"בפעם הראשונה חוויתי את המושג של 'להפקיר'. אנחנו מכירים בעיקר את עניין נתינת הצדקה, שבה אתה נותן למישהו משהו ששייך לך והוא אומר לך תודה. אבל כשאתה מפקיר אתה חווה משהו אחר. כל אדם יכול פשוט לבוא ולקחת, ואתה שמח שהוא לוקח ואפילו מוזר לך שהוא אומר לך תודה. הציווי ההלכתי לא אומר לך 'תן את היבול שלך לעני או לכוהן', אלא שכעת זה פשוט לא שלך. זו תחושה אחרת. אנחנו חברים בקבוצת ווטסאפ של מכון התורה והארץ, והם ליוו אותנו כל הזמן. ראינו שם בכל שלב מה מותר ומה אסור, וקיבלנו הדרכות לקראת השמיטה ובמהלכה".

כעת עמלים בני משפחת הכהן על הרחבת הכרם. "יש לנו 10 דונם שכבר צומחים יפה, והשבוע חרשנו לקראת הרחבה של הכרם למשהו כמו 28 דונם. ההרגשה מזכירה קצת מוצאי שבת או יום ראשון בבוקר, כשחוזרים מהנחת ומההפסקה לעבודה. הילדים שמחו מאוד בתחושה הזו".

הרב יצחק דביר, ממכון התורה והארץ, מסכם את שנת השמיטה מהזווית שלו: "‏שמחנו לפגוש בחקלאים ששמרו את השמיטה, כל אחד בדרכו. משמח לראות אנשים שמוכנים להקריב את מטה לחמם, את המשענת המרכזית שלהם, למען ריבונו של עולם, והם עושים את זה בשליחות של כולנו. התפקיד של כולנו להשיב להם טובה ולהחזיק אותם גם בשש השנים הבאות. להוקיר אותם, לחזק אותם ולהעדיף חקלאות ישראלית, חקלאות שיודעת מי ברא את העולם ולמי הוא שייך.

"השנה למדנו שלא רק החקלאים שומרים שמיטה", מוסיף הרב דביר. "זכינו ללוות מאות גננים עירוניים שומרי שמיטה, במענה יומיומי לשאלות שעלו. חובה עלינו לחזק גם אותם ולהעדיף את שירותיהם בשנים הבאות. פגשנו בחקלאים שכל השנה שימשו כשליחים, שלוחי בית דין. השנה עמדו תחת פיקוחנו 5,340 דונם של שדות אוצר בית דין, ובעזרתם הצלחנו לשווק לציבור 25 אלף טונות של פירות וירקות, במחירים שלאורך כל העונה היו נמוכים ממחירי השוק בכ־20%".