רגע החיסול של תייסיר אל־ג'עברי, שפתח את מבצע "עלות השחר" ברצועת עזה באוגוסט האחרון, היה רגע של הקלה גדולה במרכז האש של פיקוד דרום, מרכז העצבים שהוביל את הלחימה במבצע. רס"ן שירה (שם בדוי), קצינת המבצעים של מרכז האש, שישבה באותה עת בחמ"ל המרכזי של מרכז האש, חשבה גם על אחותה הגדולה סגן־אלוף יעל (שם בדוי), ראש מדור הג'יהאד האסלאמי במרכז האש, שישבה באותם רגעים לא הרחק ממנה, בתאי התקיפה של המרכז. "אנחנו יושבים בחמ"ל בזמן הסיכולים של מפקדי המרחבים של גא"פ, ואני יודעת שיש פה נוהל קרב עם המון שותפים מזרועות שונות, אבל עם מובילה אחת במקרה הזה, שזו יעל", מספרת שירה.
קומה אחת בלבד מפרידה בין משרדיהן של יעל ושירה, שתי אחיות, קצינות המשרתות בתפקידים בכירים במרכז האש של פיקוד דרום. בחלק מהימים הן בכלל לא נפגשות, בימים אחרים הן מספיקות לשתות קפה יחד, ויש ימים, כמו במבצע האחרון, שבהם הן שותפות לשיחות ועידה מתוחות באוזנייה, עוקבות יחד במתח אחרי הלחימה בשטח. יעל ושירה עשו שירות צבאי מעט שונה, אבל כיום שתיהן עונדות על הכתף את אותה כומתה תכולה, כומתת חיל התותחנים. שתיהן אימהות לילדים, ושתיהן גם מתגוררות ביישובי עוטף עזה וחוות את המציאות הביטחונית המאתגרת בדרום הן מהצד האזרחי הן מהצד הצבאי.
סא"ל יעל (40) היא אם לארבעה ילדים, נשואה לאיש קבע בחיל האוויר, ומתגוררת במושב באזור נתיבות. לתפקיד ראש מדור גא"פ במרכז האש היא נכנסה כבר לפני שלוש שנים, זמן קצר לפני מבצע "חגורה שחורה", שהתקיים בנובמבר 2019 וכוון גם הוא נגד הג'יהאד האסלאמי. "במבצע ההוא קיבלתי תוכנית מוכנה שמישהו אחר הכין, ואני נדרשתי להיכנס לנוהל קרב ולהוציא אותו לפועל. היה לי אז עניין אישי עם בהאא אבו אל־עטא, הבכיר שחוסל בתחילת המבצע. באותו קיץ הג'יהאד ירה רקטות במשך ימים רבים, כל ערב בשעה תשע. באחד הערבים לקחתי את הילדים לפסטיבל סוף הקיץ בשדרות, שהופיעו בו הרבה אמנים. כשירדנו מהרכב תדרכתי אותם מה נעשה אם יהיה 'צבע אדום'. בתשע בערב, כשההופעה הייתה אמורה להתחיל, התחיל ירי רקטות. הבת שלי עזבה לי את היד ונעלמה בהמון, ובמהלך הריצה שלה היא נפלה ונפצעה ברגל. לכן זו הייתה סגירת מעגל עבורי כשבתחילת המבצע חיסלו את אבו אל־עטא".
למבצע עלות השחר הגיעה יעל אחרי חודשים ארוכים של בניית תוכנית תקיפה. "הפקנו לקחים מהמבצע הראשון ובעקבותיהם בנינו תסריט מההתחלה עד הסוף, יחד עם כל השותפים בחיל האוויר, בשב"כ, בחיל הים ובאוגדת עזה, ועבדנו עליו עד למימוש בפועל. יש לנו במרכז האש צוותים רב־זרועיים, שמשלבים בתוכם מודיעין עם יכולות של אש. כל בנייה של תוכנית מבצעית מגיעה יחד עם תחבולה. צריך לדעת להסתכל על האויב באופן רחב ולהבין איך לתקוף, באיזה אופן ובאיזה סדר, לשלב את זה בתוכנית עם רעיון, היגיון ותחבולה כך שהתקיפות יכאיבו לאויב, ולהתאים הכול בזמן אמת לפי ההתפתחויות".
סא"ל יעל: "הג'יהאד האסלאמי הוא הילד המופרע בשכונה. אין לו זיקה להתנהלות היומיומית של העם הפלסטיני, ולכן הוא מרשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו"
בזכות היוזמה הצה"לית
בשעה שסא"ל יעל מתמקדת בבניית התוכניות המבצעיות המיועדות לג'יהאד האסלאמי, אחותה רס"ן שירה פועלת להוצאת התוכניות לפועל – מול גא"פ וגם מול גורמים אחרים, כשנדרש. "אם יעל מציירת את הנקודות, אז אני זו שצריכה לחבר אותן בקו", ממחישה שירה. "זה אומר לעמוד במשימה על כל הרבדים שלה ולראות שהכול קורה בפועל. אנחנו האינטגרטור הראשי של הפיקוד למשימת האש, ועלינו לבחון את התמונה הכללית של כל הכוחות ולהביא למצב שההחלטות שיתקבלו מול התוכניות והמציאות, יתכתבו כל הזמן".
רס"ן שירה משתפת ברגעים המתוחים שחוותה בחמ"ל של מרכז האש במבצע האחרון. "בדקות של קבלת ההחלטות, כשהמסכים דלוקים ואתה שומע בשיחת הוועידה שבעוד כך וכך דקות תהיה פגיעה – אתה משוכנע שברגע האחרון יהיה ביטול כי משהו יקרה. סופרים את השניות ומתפללים שכל הכוכבים יתלכדו ושהמטרה לא תברח בדקה התשעים. כשזה קורה, אתה אומר הרווחנו את החיים בדרום מחדש. כל המצגות, הדיונים, המסמכים, הישיבות בשגרה – מתנקזים בסוף לרגע אחד קטן של מימוש".
רס"ן שירה (37) נשואה לאיש חינוך ואם לשלוש בנות, ומתגוררת בקיבוץ במועצה האזורית אשכול. גם היא חווה את המציאות הביטחונית בדרום לא רק כאשת צבא אלא גם כאזרחית. "המגורים שלי באזור מחברים אותי מאוד למשימה שלנו. אתה פשוט מגן על הבית ועל המשפחה שלך. אני פועלת כדי שהילדות שלי יוכלו לרוץ יחפות במדשאות, לחיות ילדות מאושרת ולחגוג חיים בלי צבע אדום, בלי פחד ובלי לחץ. לאפשר להן נורמליזציה והנאה מהחיים שיש לעוטף, לנגב ולמדינה שלנו להציע. אין ספק שזה גם מאתגר, במיוחד כשיש סבב לחימה ואימא לא בבית, אם זה במבצע שומר החומות במשך 11 יום, ואם זה במבצע האחרון במשך 55 שעות. מאתגר גם לחיות את הדריכות המבצעית ולשמור אותה עמוק בבטן לבד. אבל בסוף השלם הוא גדול יותר, ואני כל הזמן מזכירה לעצמי שגם ב־2022 יש מחיר להיות עם חופשי בארצנו. זה מצריך מאיתנו עשייה כל הזמן, לפעמים בעצימות גבוהה ולפעמים בנחת רוח, אבל זה התפקיד שלנו ובשביל זה אנחנו פה".
מבצע עלות השחר, שהתקיים לפני פחות מחודשיים, היה קצר וממוקד ונמשך 55 שעות, ללא אבדות בנפש בצד הישראלי. האחיות הלוחמות מונות כמה סיבות להצלחת המבצע. "העורף נשמע להנחיות, מערכת כיפת ברזל התייעלה, וגם אנחנו הפקנו לקחים", אומרת יעל. "הכנה טובה שווה ניצחון. זה משפט קלישאתי, אבל אתה מרגיש את זה בפועל".
"בעיניי", מוסיפה שירה, "שלושה דברים הביאו להצלחה. הראשון הוא הפקת לקחים אמיתית ונוקבת ממבצע שומר החומות. הדבר השני הוא האנשים המעולים. יש לנו במרכז האש תמהיל מצוין של סדיר ומילואים, עם ניסיון ותובנות. שילוב של דם צעיר וּותיק מזרועות שונות. נוצר פה שיתוף פעולה חריג בכל קנה מידה. מכיוון שאנחנו עובדים יחד גם בשגרה, זה מאפשר רעות ושותפות עמוקה גם בזמן לחימה. הדבר השלישי הוא היוזמה הצה"לית, שזה אומר לבחור את הזמן הנכון והעיתוי הנכון, ולחזור להיות הצד שנוקט יוזמה ולא רק מגיב".
יעל, ההתמקדות של המבצע בג'יהאד האסלאמי היא בעצם התעסקות רק באח הקטן והמופרע של הרצועה?
"האיום הקונקרטי שהוביל למבצע הגיע מהג'יהאד, שהוא ארגון טרור שמכוון על ידי האיראנים והוא באמת הילד המופרע בשכונה. אין לו זיקה להתנהלות היומיומית השוטפת של העם הפלסטיני, ולכן הוא מרשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו בצורה שגם מסכנת את האוכלוסייה ברצועת עזה. גא"פ מנצל את האוכלוסייה בצורה נבזית. הוא מסתתר בתוך בתי חולים, מסגדים ובתי ספר, ולכן הוא לא מרוסן. אמנם גם חמאס עושה את זה, אבל גא"פ יותר. לחמאס יש עוד קצת אחריות לאוכלוסייה, וגא"פ כל קיומו הוא ההתנגדות. הייתה פה הסרה קונקרטית של איום, שלמזלנו נמנע. אני מקווה שהצלחנו לגרום לצד השני להבין שלא ניתן לו לגרור אותנו להדליק את עזה בכל התחממות שמתרחשת באיו"ש. אני מקווה שזה יחזיק מעמד לא רק לטווח הקצר".
רס"ן שירה: "המגורים שלי באזור מחברים אותי מאוד למשימה. אתה מגן על הבית שלך. אני פועלת כדי שהילדות שלי יוכלו לרוץ יחפות במדשאות ולחגוג חיים בלי צבע אדום"
אישה בודדה בחדר
יעל ושירה גדלו במושב ניר־בנים בדרום, לאם מורה ואב שעסק בהקמת יישובים. יש להן עוד אח שאמנם אינו משרת בקבע כמוהן, אבל עם עבר קרבי לא פחות. כקצין בשריון הוא לחם בצוק איתן עם חטיבת גולני בשכונת שג'אעיה בעזה. "הטנק שלו נפגע, והוא נפצע מרסיסים ויצא מזה בנס. יומיים אחרי הפציעה הוא כבר חזר ללחימה. הוא גם היה מועמד לצל"ש, אבל לא הגיע לוועדת העיטורים כי טען שאחרים ראויים יותר ממנו", הן מספרות.
שתי האחיות ילדו זמן קצר לפני מבצע צוק איתן. זה לא מנע מיעל, שכבר שירתה אז בדרום, להגיע לסייע בפיקוד דרום במהלך המבצע. סא"ל יעל התגייסה לצה"ל ב־2001, שירתה כמ"פ טירונים בניצנים, ולאחר מכן פיקדה על טירונות קרבית לעולים חדשים שעברו במקביל גם קורס גיור. לפיקוד דרום היא הגיעה לפני 17 שנים, בתקופת ביצוע ההתנתקות, והייתה מעורבת בפינוי הבסיסים הצבאיים מהרצועה. מאז מילאה תפקידים שונים בחיל התותחנים, עד שלפני כשלוש שנים הגיעה למרכז האש. "לא תכננתי קריירה צבאית. רציתי להשתחרר בכמה תחנות בדרך ולעשות דברים אחרים, אבל בכל פעם שכנעו אותי להישאר לעוד תפקיד", היא מספרת.
רס"ן שירה התגייסה בשנת 2004 היישר לתותחנים, ושירתה בתפקידים שונים במערך הפעלת האש של החַיִל. היא נדדה מפיקוד צפון במלחמת לבנון השנייה, לאוגדת הצנחנים ומשם לפיקוד דרום. במבצע עמוד ענן ב־2012 היא הייתה מפקדת סיוע בחטיבה הדרומית בעזה. לפני שנתיים קיבלה את תפקיד קצינת אגף המבצעים במרכז האש של הפיקוד בשגרה ובחירום.
"התחנכנו בבית שההליכה לקצונה הייתה בו צעד טבעי", מספרת שירה. "חינכו אותנו על ציונות, עבודה עברית ואקטיביזם, והיה ברור לנו שצריכים לתרום למדינה כי אין לנו ארץ אחרת. גם אני, כמו יעל, לא דמיינתי קריירה צבאית, אבל בכל צומת בחרתי להמשיך – או בגלל עניין בתפקיד או בגלל האנשים סביבי שגרמו לי להגיד שזה מה שאני רוצה לעשות. אחרי מבצע כמו המבצע האחרון אתה מרגיש את החשיבות של כל העשייה בשגרה".
איך משלבים את האימהות לילדים בעוטף עזה עם הקריירה הצבאית האינטנסיבית?
יעל: "אני גרה במשק של חמותי והיא עוזרת לנו מאוד. אני חוזרת הביתה כל יום, חוץ מימים של הכנות למבצעים. בעלי משרת בחיל האוויר והוא גם קשור ללחימה, אז כשיש מבצע בעזה מזעיקים את סבא וסבתא. ברור שבימים כאלה קשה לילדים שאימא לא נמצאת כל יום בבית, אבל הם מבינים וגאים בזה. בתפקידים האחרונים שעשיתי, ובמיוחד בתפקיד הזה, אני רואה הגנה על הבית, על הילדים שלי ושל החברים שלי, ועל המשפחה. אני יודעת מה זה ילדים שנכנסים לממ"ד ומרטיבים בלילה ומה זה חרדות. בסוף זו הרגשה מדהימה לקום כל בוקר עם שמחה ועם חדוות עשייה".
שירה: "שנינו זכינו בבני זוג מדהימים ומפרגנים שהם אבות מדהימים, ובמשפחה תומכת משני הצדדים. הייתה תקופה שחזרתי כל ערב הביתה בשעה מאוחרת, אחרי שהבנות כבר הלכו לישון. בערב אחד כשחזרתי מוקדם לארוחת ערב, הבנות אמרו לי 'שבת שלום' כי הן היו בטוחות שזו ארוחת ליל שבת. אנחנו משתדלים לקיים משפחה וחיים. אני חושבת שהאימהות שלי אולי פחות נוכחת בשעות, אבל בטח לא בקרבה ובאהבה".
עד כמה יוצא לכן להיפגש ביום־יום?
שירה: "אנחנו מאוד משימתיות, ואפילו כשיוצא לנו לשתות קפה יחד – זה מאוד משימתי. מה את רוצה לשתות, שתי שניות של חסד על איך היה סופ"ש עם הילדים, ומיד מתחילות לדבר על מה צריכים לקדם, וכל אחת הולכת למשרד שלה עד לשבוע הבא. למרות שרק קומה מפרידה בינינו, יש ימים שאנחנו לא נפגשות בכלל".
יעל קיבלה דרגת סגן־אלוף לפני כמה שבועות, והיא מצפה בקרוב לתפקיד חדש שילווה אותה כנראה עד לפרישה הצפויה בעוד כשנתיים. גם שירה צפויה לקבל דרגת סא"ל בשנה הקרובה, ואצלה אופק השירות עדיין פתוח. הסיפור של שתיהן הוא חלק מתהליך ההשתלבות המתעצם של נשים במערך הפיקודי של צה"ל. "התקדמנו בנושא הזה אבל לא מספיק", סבורה יעל. "אם בהרבה דיונים אני עדיין מוצאת את עצמי כאישה בודדה בחדר עם עשרים או שלושים גברים, זה אומר שלצבא יש עוד כברת דרך ארוכה לעשות בהתאמת תפקידים לנשים. אם כי ברמה האישית", היא מציינת, "אני לא מרגישה ביחס אליי את ההבדל המגדרי.
"לנשים יש תרומה אדירה בתפקידים שהן ממלאות, אבל לצערי החברה שלנו עדיין לא מספיק בטוחה ביכולות של האישה. כנשים שהן גם אימהות וגם קרייריסטיות, זה דורש מאיתנו את מלאכת השילוב הרבה יותר מאשר אצל הגברים. אני חושבת שלכן אנחנו יותר יעילות בעשייה של כמה פעולות במקביל. אנחנו באות ומתקתקות עניינים כדי להספיק גם וגם. להיות אימא עם ארבעה ילדים ובן זוג שגם הוא בצבא, זה מאוד מאתגר בתפקידים מבצעיים. הרבה פעמים ויתרתי על תפקידים או על קידומים בגלל מקום המגורים ובגלל הילדים, מה שלא בטוח היה קורה אצל גברים".
רס"ן שירה שירתה במסלול קרבי בתותחנים, ומודעת לאתגר ששילוב הנשים בחַיִל יוצר עבור חיילים דתיים. "אם יש משהו שכואב לי ומפריע לי בחברה הישראלית הוא לא שילוב הנשים, אלא היכולת שלנו להיות ביחד על אף השוני. אני חושבת שבכל מקום חשוב שנדע להיות יחד, ציונות דתית עם קיבוצניקים של השומר הצעיר. צה"ל הוא עדיין כור ההיתוך הכי גדול ומקום המפגש המשמעותי ביותר. לדעתי, הפחד מהשירות המשותף גדול יותר מהאירוע עצמו. אני חושבת שהמפקדים יודעים לנהל את זה, וגבולות הגזרה ברורים".
