אם יש מנצח אחד גדול במשחק שלא יתקיים בין נבחרת ישראל לנבחרת ארגנטינה, הרי שזהו ג'יבריל רג'וב. לא יהיה מופרך לומר שרג'וב הוא האיש הכי פופולרי כרגע ברשות הפלסטינית. בשבוע של ה'נכסה' הוא סיפק לפלסטינים ניצחון קטן. בעצם, אולי לא כל־כך קטן. על הדרך, הוא גם שב ומיצב עצמו במקום טוב במאבק על הנהגת הרשות ביום שאחרי אבו־מאזן.
רג'וב קנה את מעמדו בקרב פלסטינים וישראלים כאחד, כששימש ראש הביטחון המסכל בעידן ערפאת. אולם בתקופת אבו־מאזן הוא נסוג לשולי הפוליטיקה הפלסטינית. בבחירות לפרלמנט הפלסטיני הפסיד את כיסאו כנציג חברון לאחיו נאיף, איש חמאס. מאז הדחתו מצמרת ההנהגה, שומר רג'וב על הפרופיל הציבורי שלו באמצעות מעמדו כיושב־ראש התאחדות הכדורגל הפלסטינית. הוא ניהל מאבק ארוך בניסיון להוציא את ישראל מפיפ"א, ובשנים האחרונות גידל באמצעות מועדוני הכדורגל דורות של חיילים שביום פקודה יצביעו בעבורו. הוא אמנם לא נמצא במעמד מנהיגותי מוביל, אבל הוא עדיין דמות ציבורית דומיננטית וחבר הוועד המרכזי של פת"ח. אם ביום שאחרי אבו־מאזן תתגבש קבוצת יורשים, יש סיכוי לא רע שהוא יהיה אחד מהם.
בקיץ 2014, זמן קצר לפני חטיפת שלושת הנערים מגוש עציון, הסתובב ברשת מסמך של משרד החוץ הקטארי, המתעד מפגש בין רג'וב לאמיר קטאר. בשנים האחרונות ביקר רג'וב בנסיכות קטאר יותר מפעם אחת, בין השאר במסגרת תפקידו כראש התאחדות הכדורגל הפלסטינית. התפקיד מקנה לו חופש תנועה וכיסוי מושלם בנסיעותיו לחו"ל, גם לעניינים פוליטיים. ואכן, השיחה בין אמיר קטאר לבין רג'וב שתועדה באותו מסמך דנה בסכסוכים הפנימיים בתוך הרשות. רמז לכך שרג'וב לא רק מדבר פוליטיקה אלא בונה את עצמו פוליטית באמצעות הכדורגל, הייתה העובדה שסגנו הנבחר של רג'וב בהתאחדות הכדורגל היה עבד אל־סאלם הנייה, בנו של ראש ממשלת חמאס בעזה אסמאעיל הנייה. עבד אל־סאלם התקדם מאז, והיום הוא חבר המועצה העליונה הפלסטינית לנוער וספורט. ביום רביעי, כאשר התברר שמסי וחבריו לא יגיעו לישראל, כתב הנייה הבן: "אני מברך את הפלסטינים על הניצחון הספורטיבי הגדול ועל המכה הקשה לכיבוש".
אז ספורטיבי זה לא, אבל מכה בהחלט כן. רג'וב, אדריכל המהלך, התגאה השבוע: "הוצאנו כרטיס אדום לישראל". האם ישראל תוציא לו כרטיס אדום בחזרה? שאלה טובה. ישראל תמיד תוכל לבטל את סיווג ה־VIP שלו ולהקשות על תנועותיו. אולי היא תוכל, למשל, למנוע ממנו לצאת למונדיאל. הבעיה היא שהוא תמיד יוכל למנף את זה לטובתו.
בכל אופן, מה שעולה מאותו מסמך שדלף ממשרד החוץ הקטארי, הוא שכבר אז התנהל דו־שיח ערני בין אמיר קטאר לממשל האמריקני בשאלת היורש לאבו־מאזן. וכבר אז המודל המועדף, על פי המסמך, לא היה יורש יחיד אלא שלישייה. ההרכב המוצע אז כלל את רג'וב, חאלד משעל ומרואן ברגותי. מאז זרמו הרבה גלונים של גז במכליות של אמיר קטאר, וגם הממשל בוושינגטון התחלף, אבל הקונספט של קבוצת יורשים רק התחזק. כך גם רג'וב, המחזיק בידיו קלף מנצח כסוג של גשר בין פת"ח לחמאס. אבל גם רג'וב יצטרך כנראה לחכות. אבו־מאזן, עם כל רשימת התחלואים שלו, חזר בינתיים לתפקד, אם כי מצבו ממשיך להיות שברירי.
מחול האישומים
בכל מקרה, עם ישראל לא בזבז רגע. מיד כשנודע על הביטול התפנו כולם לעיסוק החביב בשאלה מי אשם. גם כאלה שביום רגיל לא מבדילים בין פנדל לנבדל. אז האם הייתה זו שרת התרבות והספורט מירי רגב שיצרה את המשבר כאשר הכניסה ממד פוליטי למשחק ספורטיבי, בכך שכפתה על המארגנים את העברת המשחק מסמי עופר בחיפה לאצטדיון טדי בירושלים? האם היו אלה ארגוני ה־BDS שההזדמנות הזו נפלה לידיהם כפרי בשל? או אולי מסי וחבריו שהשתפנו ברגע האחרון? ככלות הכול, הבלגן האטומי הזה הוא הדבר האחרון שהם זקוקים לו לפני המונדיאל.
מסקרים ומהצבעות של עשרות אלפי גולשים ברשת עולה כי במקום ראשון לפני כולם, שני שליש מהגולשים הפנו אצבע למירי רגב. כל השאר התחלק בין ה־BDS למסי וחבריו. האם אכן היה פה סוג של היבריס, ניסיון לתפוס הכול? הרי איש לא חשב שהעברת המשחק לירושלים תעבור בלי לחצים ומהומת עולם. זה גם לא המשחק הראשון שנבחרת ארגנטינה ביטלה. רק בשבוע שעבר בוטל משחק ראווה מול ניקרגואה בגלל שיקולי ביטחון. ולא נעים לומר, מישהו פה לא חשב עד הסוף על רווחת האורחים. האם זה היה הוגן להפיל עליהם את התיק הזה, רגע לפני המונדיאל? כמי שמצפים מהם לזכות בגביע העולם, מוטל עליהם לחץ אדיר לשמור על עצמם, פיזית ומנטלית. לא למצוא את עצמם סטטיסטים במאבק לא להם. בקריית הממשלה היו צריכים להבין שדבר לא היה נגרע מישראל, ריבונותה וכבודה, אם מסי היה מופיע בעיר מעורבת כמו חיפה שחיים בה יחד יהודים וערבים, ועל הדרך גם עולה לביקור בירושלים. מיליארד נוצרים בעולם היו רואים ומתרגשים, וזה היה מבסס את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל ותורם לתיירות הרבה יותר מניסיון לא מבושל להעביר את המשחק לטדי.
הקטע המרגיז בכל העסק הוא שהקשר העמוק, הדתי והאמוני, בין שחקני נבחרת ארגנטינה לירושלים היה שם מלכתחילה. ממש לא היה צריך להתאמץ, רק לזרום איתם ועם הביקור בירושלים. דני בן־נעים, מפיק המשחק המתוכנן, אמר אחרי שנודע על הביטול כי "מסי עצמו היה הרוח החיה בעניין. מבחינתו זה היה אמור להיות ביקור לנפש. הוא רצה להיות בירושלים. גם לא הייתה שום התנגדות מהחבר'ה. הקבוצה והמאמן היו לגמרי איתו בעניין". גם האמונה שהיה זה ביקורו של מראדונה בירושלים שהביא לארגנטינה את הניצחון במונדיאל בפעם הקודמת, שיחקה תפקיד. מה, אם כן, שבר אותם? בן־נעים העריך שהיה זה מיצג חולצות שחקני הקבוצה המוכתמות בדם, מול מחנה האימונים של הקבוצה בברצלונה. רג'וב, אמר בן־נעים, "עשה לנו פיגוע".
הכתובת הייתה על הקיר
זה לא הפיגוע הראשון של רג'וב. הסיבוב הקודם התרחש בראשית 2013, זמן קצר לאחר שרג'וב מונה ליו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית. הסיטואציה הייתה מאוד דומה לעכשיו. הרעיון היה שמרכז פרס לשלום יביא את מסי וקבוצת ברצלונה לישראל. דובר על כך שהספרדים יגיעו ליום אחד, יקיימו משחק של ברצלונה מול קבוצה מעורבת של שחקנים ישראלים ופלסטינים. וכן, גם אז רצו שהמשחק ייערך בטדי, אף שלא פסלו גם את אצטדיון רמת־גן. אבל רג'וב הטיל וטו. "שחקנים שלי לא ישחקו עם יהודים", אמר, והצליח לבטל את המשחק. בארסה אמנם הגיעה בסוף לישראל בהזמנת מרכז פרס, אבל הופיעה רק באימון.
כך שהכתובת הייתה על הקיר, ושמעון פרס כבר אינו כאן כדי לייצר את מגע הקסם שלו. ועדיין, לו המתווה המקורי של משחק ישראל־ארגנטינה היה נשמר, זה היה לא רק מתכון מנצח אלא גם דרך לעקר את היכולת של רג'וב להרוס לישראל את השמחה. במכתב ששלח רג'וב ב־28 במאי לנשיא התאחדות הכדורגל של ארגנטינה, המכתב שהצית את מחול השדים, הוא מציין בפירוש שהסיבה להתנגדות הפלסטינית לקיום המשחק היא החלטתה של מירי רגב להעביר אותו לירושלים.
היו ביום רביעי כמה שעות של אי־ודאות, שבהם נעשו מאמצים קדחתניים לגרום לכך שהמשחק בכל זאת יתקיים. כולל הצעה של ההתאחדות הארגנטינאית לכדורגל להעביר את המשחק לברצלונה. זה דווקא היה יכול להיות מעניין, בהתחשב בעובדה שברצלונה היא בירת ה־BDS וראש העירייה שם היא פעילת BDS ידועה. זה היה יכול להיות קוץ בעין לתנועת החרם. את ההצעה העלה חורחה סמפאולי, מאמן נבחרת ארגנטינה, שמראש לא התלהב מהנסיעה לישראל, לדבריו מסיבות לוגיסטיות. לכן הציע שנבחרת ישראל תגיע לברצלונה, שם כבר נמצאים מסי וחבריו במחנה אימונים.
את הסוף כולם יודעים. במסיבת עיתונאים קצרה וכואבת הודיע ראש התאחדות הכדורגל הארגנטינאית קלאודיו טאפיה כי המשחק בוטל. "אני מתנצל בפני כל הארגנטינאים החיים בקהילה היהודית בארגנטינה, בפני כל הישראלים שרכשו כרטיסים, ובפני הילדים שהיו אמורים לקחת חלק בפעולות למען קידום שלום", אמר טאפיה. "כדורגל הוא לא יותר ממשחק, והוא לא קשור לאלימות. מי שחושבים שאנחנו בורים, מאמינים שהם יכולים לזלזל בנו". בהמשך הודה טאפיה: "נחשפתי לאיומים ולמעשים שהובילו אותנו להחלטה שלא לנסוע. האחריות שלי היא להילחם על בריאותה ושלמותה הגופנית של המשלחת כולה, ובתוקף תפקידי הגעתי להחלטה הזו. אין לנו שום דבר נגד הקהילה הישראלית והיהודית, להפך".
המסקנות ברורות. אנטישמיות זה לא הסיפור. אם יש משהו שהארגנטינים לא אהבו, זו התחושה שממשלת ישראל זלזלה בהם. הקבוצה לא הייתה מוכנה לכל בלבול המוח שנוצר, בשעה שהמטרה העליונה מבחינתם היא המונדיאל. עד כדי כך פשוט.
אבל מירי רגב מצדה לא לקחה אחריות. מבחינתה יש רק אחראי אחד: הטרור. הארגנטינאים נכנעו לטרור. ובכל זאת, בהצהרה שלה היה אפשר להרגיש שמשהו במסכת האופוריה והיהירות נסדק. כשהיא אמרה שבעזרת השם נארח בשנה הבאה את האירוויזיון בישראל, היה שבריר שניה של היסוס, ואז היא אמרה "נארח בישראל ובירושלים".
האם זה אומר שגם מירי רגב מתחילה להפנים שהמאבק על האירוויזיון אמור להתנהל אחרת? עם קצת פחות הצהרות וקצת יותר חשיבה אסטרטגית? זה לא יועיל לישראל או למעמדה של ירושלים כבירתה אם לא יתקיים פה אירוויזיון בכלל, ואם הוא יועתק לקפריסין למשל. צריך לעשות חישוב בנקודות, ולא חישוב של הכול או כלום. יהיו כאלה שירווח להם אם האירוויזיון יתקיים בתל־אביב ולא בירושלים. מעבר להיותו תחרות זמר, האירוויזיון מזוהה כיום לחלוטין עם התרבות הלהט"בית. מבחינה זו הוא מתאים הרבה יותר לעיר ללא הפסקה, בעוד שעבור חלק ניכר מתושבי עיר הקודש מדובר בשיקוץ.
הגשנו לרג'וב על מגש של כסף את ההזדמנות לבטל לנו את מסי. אסור שזה יקרה גם באירוויזיון.
