אין מה לומר, הוא רגיש לכבודו, הוד מעלתו. מאוד רגיש. עד כדי כך שבשנה האחרונה לבדה הורשעו לא פחות משמונה עיתונאים בעבירה החמורה של העלבת כבוד הנשיא. והם לא היחידים. בחמש השנים האחרונות הורשעו, נקנסו ונכנסו לכלא לא פחות מחמישים עיתונאים בגין העלבתו של נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן.
אז אם אכן כבוד הנשיא מתכוון להגיע לביקור ממלכתי בישראל אחרי הבחירות כאן, כפי שעולה מדיווחים מסוימים, כדאי מאוד להיזהר. אי אפשר לדעת מי ומה עלול להבעיר את חמתו של הוד מעלתו. סטנדאפיסטים, עיתונאים ופוליטיקאים ישראלים מתבקשים לנצור את לשונם בעת הביקור. גם אם הוא יכלול עלייה להר הבית. ארדואן כבר תבע את הקומיקאי הגרמני יאן בומרמן על שיר סאטירי שלטעמו ירד קצת יותר מדי מתחת לחגורה. בשנה שעברה תבע את יריבתו הפוליטית מרל אקשנר, לאחר שטענה שארדואן הוא הגרסה הטורקית של נתניהו. יש מי שיגידו שדווקא זה הרבה יותר מתחת לחגורה. והשבוע הצטרף לרשימת הנתבעים גם סגן יו"ר הבונדסטאג הגרמני, שכינה את ארדואן "עכברוש ביבים".
מצחיק? אולי כשמדובר בפוליטיקאים עם חסינות וגב חזק, שחיים במדינה דמוקרטית. אבל מה קורה כשזה מגיע לתקשורת חופשית ולעיתונות מבית? המספרים מדברים בעד עצמם. טורקיה היא סוג של בית סוהר גדול לעיתונאים. על פי נתוני מדד חופש העיתונות לשנת 2021 שמפרסם ארגון "עיתונאים ללא גבולות", טורקיה נמצאת במקום 153 מתוך 180 מדינות. כדי לקבל פרופורציות, רוסיה של פוטין נמצאת במקום קצת יותר טוב – שלוש דרגות מעל טורקיה.
כן, כשמדובר בחופש העיתונות וזכויות האדם והאזרח, טורקיה מעולם לא הייתה מדינת מופת. אבל בשבע השנים האחרונות, במיוחד מאז ניסיון ההפיכה בטורקיה, חופש העיתונות שם נמצא תחת מתקפה מתמדת. עיתונאים שאינם חלק אורגני מהשלטון נתונים באיום מתמשך של תקיפות פיזיות, מעצרים שרירותיים ותביעות משפטיות. דיווח ביקורתי על מפלגת השלטון ועל צמרת המקורבים לארדואן, משפחתו או גופי האכיפה, הפך לסוג של רולטה טורקית. מציאות שבה אין לדעת אם בתום יום עבודה תפוטר, תיעצר, תיכלא או שפשוט תחטוף מכות רצח ברחוב, שיגרמו לך לחשוב היטב בפעם הבאה מה ואם בכלל לכתוב.
ג'אן דונדר, לשעבר עורך "ג'ומהורייט": "אם אתה עיתונאי בטורקיה עליך להיות מוכן להכול. שישה מהעיתונאים שלנו נורו. עליך להילחם עבור חירותך, היא לא מובנת מאליה"
על פי הדו"ח של עיתונאים ללא גבולות, "בעקבות העלייה במספר התביעות הפליליות המוגשות כנגד עיתונאים, המכות הפיזיות והמעצרים השרירותיים על ידי המשטרה הטורקית, סביבת העבודה העיתונאית הפכה לעוינת ומסוכנת". כלי ההפחדה העיקרי שבו עושה המשטר שימוש נגד עיתונות ביקורתית, הוא רדיפה משפטית. בקרוב ל־60 אחוזים מהמקרים מוגשות תביעות נגד עיתונאים. ביותר מ־30 אחוז מהמקרים עיתונאים מוכים על ידי כוחות המשטרה, בדרך כלל כאשר הם מסקרים הפגנות נגד השלטון באנקרה. נכון להיום יושבים בכלא הטורקי 18 עיתונאים. סעיפי האישום נעים בין "העלבת נשיא המדינה", "ריגול" ו"הפצת תעמולת טרור". שני הסעיפים הנפוצים ביותר הם "חברות בארגון טרור" ו"הפצת תעמולת טרור", בעיקר ביחס לעיתונאים המכסים את המאבק הכורדי.
אבל המאבק בכורדים הוא רק חלק מהתמונה. חוקי המלחמה בטרור בטורקיה מאוד כלליים, אפילו עמומים. ברמה כזו שבית המשפט האירופי לזכויות אדם הגדיר אותם כ"סוג של רישיון לכלוא מתנגדי משטר, לתפוס ולהחרים את נכסיהם". מאז ניסיון ההפיכה בטורקיה ב־2016 נעשה שימוש נרחב בחוקי המלחמה בטרור מול כל ביקורת על השלטון. כלי תקשורת רבים נסגרו אז בצו ממשלתי ונפתחו מחדש תחת צוות עורכים ועיתונאים שמשמשים מאז שופרות של השלטון. הדיכוי התקשורתי נמשך עד היום, וידו הארוכה של השלטון הטורקי מגיעה הרחק מעבר לגבולות המדינה, לא פעם באמצעות ניצול גופי אכיפה בינלאומיים וממשלות במטרה לעצור ולהסגיר עיתונאים.
ההתנקשות שכשלה
שתי המדינות העיקריות שעיתונאים טורקים מצאו בהן מקלט בשנים האחרונות הן גרמניה ושוודיה. אבל גם הן רחוקות מלהיות מקלט בטוח. יש בהן קהילות טורקיות גדולות, שהמשטר באנקרה שולט בהן מרחוק באמצעות אימאמים הממונים על ידי הרשות הדתית הטורקית, ה"דיאנט", ומלהיטים את הרוחות, אבל גם דרך סוכני חרש וכנופיות מהגרים שמתפקדות ככלי הרתעה. אלה מופעלים בעיקר לקראת בחירות בטורקיה, שכן לאזרחים טורקים החיים באירופה יש זכות בחירה. השלטונות בטורקיה אפילו שולחים שרים לנהל תעמולת בחירות האסורה במדינות אירופה. הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל אף הורתה לפני שנים אחדות לבצע מרדף אחרי שר טורקי שנכנס לגרמניה לצורכי תעמולה לא אישור.
לאחרונה קיבלה הרדיפה הטורקית אחר עיתונאים טוויסט חדש ומעניין. בעקבות המלחמה באוקראינה הגישו פינלנד ושוודיה בקשות הצטרפות לנאט"ו. החלטות מעין אלה מתקבלות בקונצנזוס בברית הצפון־אטלנטית. לכאורה, אין מדינה שתתנגד לקבלת שתי מדינות שמציגות כרטיס ביקור מהמשובחים שיכולות מדינות העולם להציע. דא עקא, טורקיה, שהיא החברה המוסלמית היחידה בברית נאט"ו, הגישה הסתייגויות בגלל "תמיכתן בארגוני טרור", קרי המחתרת הכורדית (PKK) והמיליציה הכורדית הסורית (YPG), וכמובן גם בעיתונאים גולים. במהלך המו"מ דרשה טורקיה את הסגרתם של לא פחות מ־33 אנשים. "אתם לא מחזירים לנו טרוריסטים, אבל מבקשים מאיתנו לאשר חברוֹת בנאט"ו", התלונן אז ארדואן.
נכון להיום חיה בגלות חבורה מרשימה מאוד של עיתונאים טורקים גולים. אחד מהם הוא ג'אן דונדר, לשעבר העורך הראשי של היומון "ג'ומהורייט", המתגורר כיום בברלין. דונדר הוא מהפנים המוכרות ביותר של התקשורת הטורקית. עיתונאי חוקר ותיק ועטור פרסים, כזה שלא חושש להתעמת עם הממשלה. ב־2013 הוא פוטר מעבודתו בעיתון "מיליֶיט", לאחר שהבעלים, חבר ותיק של ארדואן, לא אהב את כתיבתו. בין השאר, דונדר סיקר באופן ביקורתי את הפגנות הענק בכיכר טקסים באיסטנבול ב־2013, שדוכאו ביד קשה, ואת עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים. אלה שני נושאים קרובים במיוחד לליבו של ארדואן. דונדר נאלץ ללכת הביתה. אילו ידע ארדואן מה תהיה התוצאה, אולי היה חושב שוב. דונדר הוזנק לתפקיד העורך הראשי של גו'מהורייט, אז העיתון הוותיק והנחשב בטורקיה. אבל לא לזמן רב. לאחר חודשים ספורים נעצר דונדר יחד עם עמיתו ארדם גול באשמת חברות בארגון טרור, ריגול וחשיפת סודות מדינה, האשמות שדינן מאסר עולם כפול.
דונדר נעצר לאחר שג'ומהורייט פרסם תמונות שבהן נראו משאיות נשק שהעביר ארגון הביון הטורקי MIT לקבוצות המורדים האסלאמיסטים בסוריה, ג'בהת אל־נוסרה. הפרסום חולל שערורייה רבתי בטורקיה ומחוצה לה, וארדואן יצא אז מגדרו והכריז כי מי שפרסם ישלם ביוקר. דונדר נכלא אך שוחרר לאחר 92 יום. בית המשפט החוקתי של טורקיה פסק אז שהמאסר היה "שלילת חופש בלתי מידתית". דונדר שוחרר מהכלא, אבל המשפט נמשך.
הדרמה הגדולה התרחשה בהמשך. במאי 2016 יצא דונדר מעוד ישיבה בבית המשפט שבה הגן על עצמו מפני אישום בבגידה. בחוץ המתין לו מתנקש. הוא כיוון את אקדחו וירה שתי יריות, ואז נעצר בידי אשתו של דונדר וחבר פרלמנט שליוו אותו. דונדר ניצל, אך עיתונאי שעמד סמוך לו נפגע. ביום שבו בוצעה ההתנקשות נידון דונדר לחמש שנים ועשרה חודשים בכלא על "הדלפת סודות מדינה". דונדר לא המתין לגזר הדין הסופי ונמלט לגרמניה. הוא נידון שלא בפניו ל־27 שנות מאסר על "ריגול ועזרה לארגון טרור חמוש".
דונדר חי כיום עם משפחתו בברלין. הוא לא ויתר על העיתונות, ומשדר מתחנת רדיו אינטרנטית בברלין. הוא דמות משפיעה ומבוקשת, אבל חייו אינם פשוטים וסכנת ההתנקשות לא באמת חלפה. ולא, הוא לא מתחרט. "הייתי מוכן לכל מה שקרה", אמר לאחרונה לערוץ הטלוויזיה הגרמני DW. "אם אתה עיתונאי בטורקיה עליך להיות מוכן להכול. שישה מהעיתונאים שלנו בג'ומהורייט נורו, כך שאם אתה נכנס לבניין אתה צריך להיות מוכן למה שמצפה לך. עליך להילחם עבור חירותך, היא לא מובנת מאליה".
בעוד פחות משנה ייערכו בטורקיה בחירות, וארדואן רץ בכל הכוח. כמו פוטין ברוסיה, גם ארדואן השלים את ההשתלטות על התקשורת בארצו. לשאלה אם יש ספר הפעלה, מתכון ידוע מראש של רודנים להשתלטות על העיתונות החופשית, דונדר משיב בחיוב ומונה את השלבים: "בשלב ראשון, הפעל צנזורה ודכא את המתנגדים. בשלב שני, קנה את התקשורת ואת האנשים שיעבדו עבורך. בשלב שלישי, הפעל צבא של טרולים ועבוד חזק ברשתות החברתיות… בשלב הרביעי, מנע מאנשים מלדעת את האמת. ואז, בשלב החמישי, לך לקלפי".
דמות מיתולוגית נוספת בגלריה המפוארת של עיתונאים טורקים גולים הוא עבדוללה בוזקורט, לשעבר כתב העיתון "זמאן", שנסגר בינתיים. הוא חי כיום בשוודיה ועורך את ה"נורדיק מוניטור", פרסום עשיר בחשיפות על ארדואן ומקורביו, על שחיתות בצמרת הטורקית, בצבא ובמשטרה, ועל קשרי שלטון עם ארגוני מאפיה וארגוני טרור אסלאמיסטיים. בוזקורט הוא איש עדין ונעים הליכות, בעל טון דיבור רך אבל עם עצבים של פלדה. פעם אחר פעם הוא מצליח להביא בדרכים נסתרות מסמכים שחושפים את עומק השחיתות של המערכת המשפטית בטורקיה. במולדתו הוצא נגדו צו מעצר על חברות בתנועתו של פתהוללה גולן, הארכי־יריב המיתולוגי של ארדואן.
לפני שנתיים קרא ערוץ טלוויזיה בטורקיה לחסל את בוזקורט, וסמוך לכך הותקף בוזקורט, המתגורר עם משפחתו בשכונה שקטה בשטוקהולם. התקיפה נעשתה בצוהרי יום, לעיני כול. כמה בריונים תקפו את בוזקורט, הפילו אותו לקרקע, בעטו בו במשך דקות ארוכות ואז נמלטו מהמקום. בוזקורט העריך אז שמדובר בשלושה גברים שיום קודם עמדו מחוץ לביתו, התגרו בו וקראו לו לצאת החוצה. הוא רגיל לאיומים ברשת עליו ועל משפחתו, רובם מאנשים שחיים בטורקיה. אבל תקיפה מול הבית זה כבר עניין יותר מלחיץ.
בוזקורט אינו היחיד שהותקף באותה שיטה. פעם אחר פעם שומעים על עיתונאי גולה טורקי שהיה קורבן למכות ואיומים. "המתקפה עליי ועל אחרים", הוא אומר, "היא שיטה לזרוע בנו העיתונאים אימה כדי שנפסיק לכתוב ונפסיק לבקר את הממשלה הטורקית". ככל שהדבר תלוי בו, זה לא יקרה.
