עם נחיתתי באיסטנבול ביום רביעי שעבר, הכותרות בתקשורת המקומית עסקו באינפלציה ששברה שיא של 25 שנה. המשבר הכלכלי מלווה כבר שנה את סדר יומם של 84 מיליון תושבי המדינה. "המצב כאן גרוע כל כך שחברים שלי החליטו לא להביא ילדים בגלל עלויות המחיה", מספר לי מוחמד דוראן, נהג המונית שאוסף אותי משדה התעופה. הוא בן 30, אב לשלושה, כולל רים בת החודשיים. "כשאשתי נכנסה להיריון לפני שנה, לא דמיינו כמה יהיה יקר לגדל אותה עם המשפחה המתרחבת".
השיחה בינינו מתנהלת באמצעות יישומון התרגום של גוגל. אני מדבר אליו בעברית, האפליקציה מתרגמת ומקריאה את הדברים בטורקית, ודוראן משיב לי. "תראה איזו מתוקה הקטנה שלי", הוא מראה לי את תמונתה, בעודנו משתרכים בפקק שאינו נגמר. "אני מקווה שאוכל לקחת את אשתי והילדים ולהגר לחו"ל, לתת לילדים שלי הזדמנות לעתיד טוב יותר".
קורהאן דמירג'אן, מוכר שווארמה: "טורקיה הייתה אימפריה, ואני מאמין שעוד נחזור למעמד שלנו. המצב הכלכלי פחות טוב, אבל אנחנו עדיין אוהבים את המדינה שלנו"
בילדותו חלם להיות שוטר, "אבל הייתי צריך ללכת לעבוד עם אבא שלי ולא יכולתי ללמוד באוניברסיטה או להשיג מקצוע טוב יותר". לאחרונה העלה הנשיא הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן את שכר המינימום ל־5,500 לירות טורקיות, אבל גם העלייה הזאת, השנייה בשנה האחרונה, לא מצליחה להדביק את קצב האינפלציה, ובמונחים דולריים שכר המינימום למעשה ירד. "שכר הדירה החודשי כאן הוא בדיוק כמו שכר המינימום. האוכל יקר מדי, ואנשים לא יכולים להסתדר יותר. אני עובד כמעט 20 שעות ביממה, כל השבוע, ומרוויח רק כ־600 דולר בחודש. פעם לא היה פה יקר כל כך. אחרי הקורונה הכול השתנה, והחיים שלנו התהפכו".
הוא שואל אותי אם זו הפעם הראשונה שאני מבקר באיסטנבול ואני משיב בחיוב. לראשונה בשיחה בינינו הוא מחייך: "זו עיר נחמדה מאוד ואפילו זולה בשביל התיירים שבאים לכאן עם אירו ודולרים. אבל אנחנו מרוויחים את השכר שלנו בלירה טורקית, שערכה נמוך מאוד".
בזמן שמחירי הנפט בעולם יורדים, ציפו בטורקיה כי מחירי הדלק ירדו בהתאם. בישראל הוחלט שהמחיר לליטר יישאר זהה לעת עתה, אך בטורקיה מחיר הבנזין צפוי להתייקר בכמעט לירה נוספת. מחיר ליטר בנזין עמד השבוע על כ־19.23 לירות (3.72 שקלים). יוקר המחיה פוגע בעיקר בשכבות החלשות בטורקיה ומעמיק את הפער בין עשירים לעניים. כמעט לא נותרה כאן שכבת ביניים. המחירים עולים בקצב מסחרר, ובשעת כתיבת שורות אלו מדווח פעיל טורקי בטוויטר כי ביום שישי האחרון נמכרה תבנית ביצים ב־45 לירות. למחרת עלה המחיר ל־72 לירות.
גם המשקאות האלכוהוליים התייקרו לאחרונה במאות אחוזים. מחיר הראקי, המשקה הפופולרי בטורקיה המבוסס על אניס, עלה בשבועיים האחרונים בכעשרה אחוזים. בספטמבר נרשמה עלייה של 9.25 אחוזים בהוצאות על מוצרי בית, 8.63 אחוזים בהוצאות על הלבשה ו־9.66 אחוזים בהוצאות על תרבות, חינוך ובידור. ההוצאות על בריאות עלו ב־8.37 אחוזים, הוצאות הדיור ב־6.43 אחוזים, וההוצאות על מזון עלו ב־3.64 אחוזים – בחודש אחד בלבד. למעשה, החודש האחרון היה ה־16 ברציפות שבו האינפלציה בטורקיה מאמירה.
מחירי המזון עולים אומנם במדינות רבות בימים אלה וגם אצלנו בישראל, אך מצבה של טורקיה מדאיג יותר בעקבות ניהול כלכלי שגוי מצד השלטונות והתעקשותו של הנשיא ארדואן לקצץ את הריבית, תוך שהוא פוגע בעצמאות הבנק המרכזי. בד בבד, נראה שהוא מוביל "כלכלת בחירות" של חלוקת חבילות סיוע ומחיקת חובות של אזרחים. במערכת הכלכלית הטורקית מעריכים כי האינפלציה תמשיך לעלות, אך טוענים כי מדובר במציאות חולפת ומאשימים את המלחמה באוקראינה ואת השפעות הקורונה.
השקעה בטוחה: זהב
ברוכים הבאים לאיסטנבול, הבירה הלא רשמית של טורקיה והעיר היחידה בעולם המשתרעת על פני שתי יבשות. היא מציעה למבקרים בה שווקים צבעוניים, ארכיטקטורה מרהיבה, תרבות עשירה, ארמונות יפהפיים, מוזיאונים מרתקים, חיי לילה, מסעדות, קניונים ומגדלים עצומים, ואינספור אתרי תיירות. העיר הגדולה והצפופה מקבלת את פניי בסקרנות מפתיעה. בתוך זמן לא רב אני משנה את מחשבותי על המדינה שעד לא מזמן הייתה מוקצית בעיני ישראלים רבים, בעקבות המתיחות המדינית בין אנקרה וירושלים. איסטנבול מאכלסת כ־16 מיליון תושבים, רבים מהם מהגרים מוסלמים, ששינו מאוד את אופייה החילוני בעשור האחרון.
זמני כאן קצוב. יצאתי לדרך מיד לאחר ראש השנה, וביום שישי שבתי ממנה. 48 שעות בניסיון לשרטט תמונת מצב של המדינה הגדולה שמתאמצת כעת לשקם את יחסיה איתנו.
במלון שבו התארחתי, סמוך לשדרות איסתיקלאל המפורסמות, השאנז אליזה של איסטנבול, ממתין לי הצלם הישראלי שלנו אנצ'ו גוש, שמדריך אותי בעקבות סיפורה של העיר. זה הביקור ה־36 שלו כאן. הוא מאוהב באיסטנבול, וער לשינויים שעברו עליה בשנים האחרונות. ברחוב התיירותי ההומה אפשר למצוא בכל פינה דוכני תירס חם או ערמונים על גחלים, דוכני דונר – שווארמה מקומית, דוכנים לממכר בקלאוות נוטפות חמאה ודבש ומצופות בפיסטוקים, וכמובן הגלידריות הטורקיות המפורסמות. מוכרי הגלידות הופכים את הגשת הגביע ללקוחות למופע להטוטים בעזרת כף ארוכת ידית, ובמשך דקות משתעשעים במי שמבקשים לאחוז בגביע הגלידה אך הוא חומק מידיהם.
עומאר גולואיילו, מוכר ממתקים: "בטורקיה מי שיש לו כסף הוא מאוד עשיר, ומי שאין לו כסף הוא מאוד עני. אני לא רוצה לחיות פה ומוכן לנסוע לכל מקום חוץ מאיראן"
בחנויות להמרת מטבע זר מוכרים גם מטבעות ומטילי זהב יצוק, 24 קראט. מחירו של גרם אחד הוא כ־200 שקלים. בצל הכלכלה הרעועה והמטבע הלא יציב, הזהב שומר על ערכו. אנצ'ו מספר לי כי הטורקים נוהגים זה שנים להשקיע את חסכונותיהם בזהב. לעומת המטבע שערכו יורד, הזהב תמיד עולה. "היו תקופות שהלירה הייתה שווה 3.5 שקלים, היום היא שווה 19 אגורות. מי שקנה בשעתו זהב הרוויח המון", מסביר אנצ'ו. "במקום כסף או צ'ק בחתונות נותנים בטורקיה מדליוני זהב כמתנות לבני הזוג. כל מי שיכול לחסוך בזהב, קונה זהב".
סיפורה של משפחה
אחרי שנתיים וקצת של קורונה, שאכן מוצדק לתלות בה חלק ממצבה הכלכלי של טורקיה, מצפים כאן לשובם של התיירים כמו אוויר לנשימה. תעשיית התיירות היא מקור הכנסה חשוב במדינה המוסלמית הענקית, והתחזיות הן לזינוק ניכר במספר המבקרים. ביולי אמר שר התרבות והתיירות מהמט ארסוי כי המדינה מצפה השנה להכנסות של 37 מיליארד דולר מתיירות ול־47 מיליון תיירים – יותר ממספרם ב־2019, לפני פרוץ המגפה. ירידת ערכה של הלירה הטורקית מאפשרת לתיירים ליהנות מרמות חדשות של פינוקים במחירים נמוכים במיוחד. לתושבי טורקיה החיים קשים יותר, אבל למבקרים בה – הסיפור שונה לחלוטין.
"טורקיה הייתה אימפריה, ואני מאמין שעוד נחזור לכוח ולמעמד שלנו. זה עניין של זמן", משוכנע קורהאן דמירג'אן, מוכר באחד מדוכני השווארמה. עלות מנה בלאפה: 150 לירות (28 שקלים). הוא לא מפסיק לרגע ממלאכת החיתוך בבשר השומני, ומאבד עניין כשהוא מבין שלא אפרד ממנו עם בשר בין שיניי. "מאז הקורונה המצב הכלכלי פחות טוב משהיה", הוא אומר, "אבל אנחנו עדיין אוהבים את המדינה שלנו ומאמינים בה".
אנו חולפים על פני מגדל גלאטה, אחד המבנים הבולטים והמפורסמים בקו הרקיע של איסטנבול. אם הייתה לנו מחשבה להיכנס לביקור, התור הארוך של התיירים גורם לנו לוותר על הרעיון. במקום להמשיך בהליכה, אנו נוסעים ברכבת התחתית המהירה לעבר הבזאר המצרי. הוא נבנה בשנת 1660, ובדוכניו הרבים נמכרת מיטב התוצרת הטורקית. מטבע הדברים וכמו בישראל, תיירים ישלמו כאן יותר ממקומיים. המחירים גבוהים יחסית אבל סבירים בעבורנו, הודות לחוזקו של השקל. מוצרי קוסמטיקה, תבלינים, תערובות תה, סבונים ומזכרות מוצעים לכל דורש. המוכרים כדרכם מנסים לשדל אותנו לקנות. מרביתם משתתקים כשהם שומעים שאני עיתונאי, מעדיפים שלא לערבב עסקים ופוליטיקה ואולי גם לא להציג את הקשיים המקומיים לעיניים זרות.
בחנות הממתקים של רשת גולואיילו אנחנו פוגשים את עומאר גולואיילו. כמו כל בני משפחתו גם הוא עובד בעסק המשפחתי שהוקם בשנת 1871 והפך למותג בינלאומי עם 30 חנויות ב־6 מדינות ב־3 יבשות, מארה"ב ועד סעודיה. "החנות שלנו כאן בת 120 שנה, הסולטן בנה את המתחם כאן והוא הפך לשוק. בוא תצלם, תראה מה יש לנו פה", הוא משדל אותנו, תוך שהוא מגיש כוס תה בטעמים מגוונים ומציע לנו טעימות מעשרות סוגי הבקלאווה, רחת לוקום, תבלינים, שמנים מיוחדים ועוד.
"אני מת לברוח מכאן", הוא אומר לי אחר כך, ולא ברור אם בגלל המצב הכלכלי או מסיבות אחרות. מה יכול להיות רע בחיים מפונקים של בן למשפחה עשירה, אני מהרהר לעצמי. "אני לא רוצה לחיות בטורקיה ומוכן לנסוע לכל מקום חוץ מאיראן, כי שם יש בלגן. ראית איך הרגו את הבחורה שהלכה בלי חיג'אב", הוא מעדכן. עומאר, בן 23, למד עיצוב גרפי ומעוניין לעסוק בתחום: "כשאתה בן למשפחה עם עסק משפחתי, אתה לא יכול לעשות שום דבר אחר אצלנו. המשפחה רוצה שתעזור ותעבוד איתם. סבא שלי מאוכזב שאני לא מתחתן ורוצה לעבוד בעיצוב גרפי".
הסב עצמו עומד בחנות ומסייע ללקוחות בבחירת מוצרים. "אני לא חושב שאני בר מזל שנולדתי למשפחה שלי, כי זו משפחה קשוחה. אתה", הוא פונה אליי, "יכול לעשות מה שאתה רוצה ולחשוב מה שאתה רוצה. אצלנו אתה חייב להיות תמיד כמותם. ללכת להתפלל חמש פעמים ביום, אסור אלכוהול. אני לא דתי, אבל המשפחה שלי מאוד רוצה שאהיה דתי".
עומאר וחבריו שייכים למעמד הכלכלי הגבוה. "בטורקיה, מי שיש לו כסף הוא מאוד עשיר, ומי שאין לו כסף הוא מאוד עני. אין באמצע", הוא מסביר ומושך בכתפיו. "אנחנו מרוויחים יותר מאחרים כי אנחנו מתפרנסים מתיירים שמגיעים עם כסף, אבל אחרים מתקשים להתקיים. החובות לבנקים ולחברים גדולים מאוד. ההוצאה הכי גדולה כאן היא על שכר דירה, ולהתחתן זה לא אפשרי אם אין לך כסף. אתה רואה את העובד הזה? הוא התחתן לפני שלוש שנים ולא רוצה עדיין ילדים כי מאוד יקר לגדל אותם".
יעקב פינס, משגיח כשרות: "יש חמישה קצבים בטורקיה ושומרי הכשרות קונים מהם בשר ועוף. קילו בשר עולה היום 250 לירות כשרק לפני שנה הוא עלה 150 לירות, והמחיר ממשיך לעלות"
בני משפחתו של עומאר והעובדים השכירים בחנות לא מפסיקים לדחוף לידינו מוצרים. אני מאבד לרגע את שיווי המשקל כאשר לאפי מוצמדת כוס ובה מים רותחים וגבישים בעלי ריח חריף שפותחים ברגע את מערכות הנשימה. אנצ'ו יוצא מהריאיון עם מגוון ממתקים ארוזים בוואקום, ונזק של 800 שקלים. התבלינים והתה שאני קניתי עלו פחות, אך מטעמי שלום בית לא אציין את עלותם.
סטודנטים שגרירים
שיכורים ולא מיין, אפופי ריחות תבלינים, אנו עוצרים באחד מבתי הקפה שבלב השוק. אולי גם אתם תופתעו לגלות שבטורקיה כמעט לא שותים קפה טורקי. המשקה החם המועדף על הטורקי הממוצע הוא תה שחור חזק שמגודל בטורקיה, והכנתו נחשבת אמנות של ממש. טורקי שותה בממוצע 17 כוסות תה נקי ביום, ורק כוס אחת של קפה בוץ שחור, חזק ומר, שמתבשל בפינג'אן קטן. "כל היום שותים תה", מסביר לי אנצ'ו. "מוזגי התה מסתובבים בין הדוכנים ומחלקים כל כמה דקות כוס תה לסוחרים. הכלל הוא שאם אתה מתארח אצל חבר או בפגישה, כל עוד לא הנחת את הכפית הקטנה על שפת הכוס, תמיד ימלאו לך אותה כשהיא תתרוקן".
כחלק משליחותי העיתונאית הונחיתי לפקוד גם את הפאבים הטורקיים ולסקור את חיי הלילה. יצאתי אפוא לבחון את חביות הבירה המקומיות. האנשים סביבנו לא ממש היו מעוניינים לפתח שיחה על המצב הכלכלי, וכדי שלא יזרקו אותי מהפאב הצטרפתי לרוקדים לצלילי הלהקה המקומית. הבירה מעולה אך מכבידה על העייפות המצטברת והרגליים הדואבות. אנצ'ו מצלם את החוגגים ומסיט את המצלמה כאשר אחד מהם ניגש אליו ומבקש שלא יצלם אותו ואת שותפתו לריקוד. "היא נשואה", הוא מסביר בחיוך.
למחרת בבוקר אנחנו חוצים את הבוספורוס ועוברים מצידה האירופי של איסטנבול לחלקה שביבשת אסיה. ההבדל לא מורגש. בפעם החמישית שבה חולפת לידינו להקת ישראלים שמצחם עטוף בנדנה וקרחתם מחוררת ואדמומית, אני מבין שאי אפשר לדבר על הכלכלה המקומית בלי להתייחס לתעשיית השתלות השיער הענפה (על כך בהרחבה בכתבה אחרת בגיליון זה).
במרפאה המפוארת של "Hair Center Of Turkey" אני מגלה כי ד"ר סבאא מחאמיד, שמקבלת את פניי, היא ישראלית מוואדי ערה שלמדה רפואה בטורקיה. "אני כאן כבר שבע שנים, והמצב הכלכלי הפך בשנה האחרונה לרע מאוד", היא מספרת. "אני מקבלת את אותה משכורת, אבל מחסלת אותה בתוך שבועיים. אני עובדת כאן שישה ימים בשבוע ומרוויחה פי ארבעה משכר המינימום, וזה לא מספיק. תחשוב איך מסתדר מי שמרוויח רק שכר מינימום. שכר הדירה שלי – שעה וחצי נסיעה מכאן, במקום הכי זול שמצאתי – הוא 7,000 לירות. אני גרה כאן רק שלושה חודשים. בזמן הלימודים גרתי בעיר בורסה. שם עולה לשכור דירה כ־4,000 לירות והחיים זולים יותר".
של איסטנבול. צילום: אנצ'ו גוש, ג'יני
מערכת החינוך בטורקיה, מגן ועד אקדמיה, היא ציבורית וחינמית. בכל שנה מעניקה טורקיה 5,000 מלגות לצעירים מוסלמים מרחבי העולם, שמתקבלים לשורות האקדמיה המקומית ונהנים מלימודים חינם, דיור ואפילו מלגת קיום. קשה מאוד להתקבל למלגה הזאת, אבל מחאמיד צלחה את כל המבחנים ודרישות הסף. "הגעתי עם עוד בחורה שלמדה איתי באוניברסיטה. עוד הרבה ישראלים מגיעים ללמוד כאן באוניברסיטאות. הטורקים רוצים ללמד את השפה שלהם ומאפשרים לסטודנטים מכל העולם להגיע. הם לא רוצים שאשאר לגור כאן, אלא שנחזור למדינות שמהן באנו כשאנחנו מכירים את השפה והתרבות הטורקית והופכים לשגרירים נאמנים שלהם. לפני שלושה חודשים סיימתי את הלימודים וקיבלתי את הדוקטורט ברפואה. נשארתי בטורקיה כי בעוד שנה אוכל לקבל אזרחות ודרכון טורקי. אני עובדת כאן, ובמקביל לומדת למבחן ההסמכה האמריקאי ברפואה כדי להתמחות ברפואה פנימית ולחזור לישראל".
אוכלים פחות בשר
לעת ערב אנחנו משתרכים שוב בפקקים הארוכים בעיר, ואני משדל את אנצ'ו הצלם, בן לעדה הצ'רקסית, להצטרף אליי לארוחת ערב במסעדה הכשרה היחידה באיסטנבול. קיוויתי שהמבט המזלזל של אנצ'ו יתחלף במבט מופתע כשיגישו ב"קפה עדן" את מנות הקבב הטורקי. ובכן, למי שלא טעם קבב טורקי אמיתי הבשר היה אכיל, אך אנצ'ו התקשה לגמור את המנה. השתעשענו במחשבה שאקים כאן מסעדה כשרה ואשבור את הבלעדיות של החדרון הצר והמוארך, שמארח כאן בכל יום עשרות תיירים שומרי כשרות. מחירי המנות כמעט כפולים מהמסעדות הלא כשרות, ועדיין בעבור נושא ארנק ישראלי הן נחשבות זולות. 700 לירות (כ־134 שקלים) עלתה לנו הסעודה, פלוס קולה זירו וסלט ישראלי קצוץ.
לאחר שמילאנו את המצברים שוחחנו עם משגיח הכשרות והמלצר של המסעדה. "יש לי כסף ויש לי בית, אז יש לי הכול וטוב לי", אומר יעקב פינס (60). כבר ארבע שנים הוא עובד במסעדה. במשך שנים רבות היה בעל מפעל לטקסטיל ועסק גם בשיווק מוצרים לסוחרים. משפחתו חיה כאן דורות. "יש לי שתי בנות, אחת מנהלת בית קולנוע והשנייה פסיכולוגית ילדים", הוא מספר בגאווה. "אימא של הבנות שלי, גרושתי, עשירה מאוד וגם היא דואגת להן, אז הן מסודרות כלכלית".
על פי ההערכות חיים בטורקיה כ־15 אלף יהודים, רובם באיסטנבול. הקהילה נחשבת לאחת העתיקות בהיסטוריה היהודית. מרבית חבריה היום אינם דתיים, ורבים מתבוללים. "היהודים הטורקים לא באים לאכול כאן, זה יקר מאוד עבורם", מספר פינס. "יש לנו חמישה קצבים בטורקיה, ושומרי הכשרות קונים מהם בשר ועוף ומבשלים בבית. קילו בשר עולה היום 250 לירות. לפני שנה הוא עלה 150 לירות, והמחיר ממשיך לעלות. מי שקנה בעבר קילו אחד, קונה עכשיו 250 גרם. אנשים קונים פחות, אין ברירה".
האינפלציה המשתוללת פוגעת בפופולריות של הנשיא ארדואן, שבשנים הראשונות לכהונתו הוביל כלכלה חזקה ויציבה. בשנה הבאה ילכו הטורקים לקלפיות והמשך שלטונו של הנשיא המכהן במדינה מאז 2003 עומד בסימן שאלה. "כל המצב הזה הוא בגלל ארדואן שלוקח את הכסף", סבור פינס. "אני שומע שרבים אומרים שהוא לא ייבחר יותר לנשיאות. מצד שני הוא גם הקים כאן בתי חולים טובים מאוד. עכשיו בונים לא רחוק מכאן בית חולים עם 4,000 חדרי אשפוז. גם הלימודים בטורקיה טובים".
נו, אז אולי זו הזדמנות לעלות לישראל? אני שואל־מציע. "לא הייתי בישראל כבר 20 שנה", משיב פינס. "פה יש לי בית וקצת כסף, ובארץ לא מחכה לי כלום. בישראל הכול יקר וקשה יותר. יש מלחמה בין יהודים לערבים ואין לי מה לעשות שם. אם יש לי פה חיים טובים וחברים, יש לי הכול".
