מזג האוויר ברמת הגולן מושלם לביקור ערב חגי תשרי. בימים הללו תא"ל במיל' וגיבור ישראל אביגדור קהלני לא מוותר על אף נער בשמינית. פגשנו אותו במרתון ההרצאות שהוא מעניק, ארבע מדי יום במשך שבועיים ברציפות, במסגרת מיזם חינוכי מרשים בשם "מסע בעקבות לוחמים". ההרצאות ניתנות בעמק הבכא, שקהלני הוביל בו במלחמת יום הכיפורים קרבות בלימה נגד הסורים, אשר היו ביתרון כמותי ניכר. על כך זכה קהלני בעיטור הגבורה, שהתווסף לעיטור המופת שהוא קיבל לאחר מלחמת ששת הימים.
"המשימה שלי היא לדאוג שדור ההמשך ישמור על המדינה הזו. בסוף ההרצאה אני מניף את דגל המדינה, נותן להם אותו במתנה ומסביר להם שאם הדגל הזה נופל – אין לנו מדינה", פותח קהלני (78) את השיחה בהתרגשות, עיניו אומרות הכול. "דגל זה לא בד עם פסים כחולים", הוא מוסיף, "המשימה של הדור שלי היא להעביר את ההבנה הזו לדור ההמשך, מה המשמעות של 'דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת'. כל אחד בתורנות שלו חייב לשמור על זה, כי 'אין לנו ארץ אחרת' זה לא שיר – זו חייבת להיות דרך חיים".
קהלני כבר פגש בחייו עשרות אלפי צעירים בכל הגילים בסדרת הרצאות מטעם חיל השריון, בעיקר סביב הקרבות שבהם ניצח דיוויזיות סוריות, אשר הפכו אותו לגיבור ישראל. שם, ברמת הגולן, הוא ראה את האויב מקרוב, הרג, טיפל בפצועים וגם קבר לא מעט חברים.
קהלני, מבחירי המורשת המפוארת של חיל השריון בכלל וחטיבה 7 בפרט, אומר שבכל פעם הסיפור יישמע אחרת, בגלל מי שמאזין לו ולא בגלל מי שמספר אותו. "דרך סיפורי המלחמות אנחנו מעבירים את הערכיות והמשימה, את הציונות והתגלמותה. שכל אדם יבין שהוא לא בא רק לשרת למשך תקופה, הוא בא להיות חלק".
הוא מדבר הרבה על נושא העריקים והנפקדים, ועל "הבושה שאדם צריך להסתובב איתה ברחוב; על לוחמים שצריכים להגן אחד על השני; על הלוחמים שלי, שהסתערו לתוך האש נגד כל היגיון, כי הבושה הייתה כואבת מהמוות – ובניגוד לטבע האנושי, שהם היו צריכים לברוח ולא להסתער. אני אחרי ארבע הרצאות והחיילים פשוט בדומייה, מקשיבים לכל מילה בשקיקה. יושבים מולי באמפיתיאטרון 900 עד 1,000 איש. חבורה שלא יכולה לחיות בלי הוואטסאפ מקשיבה ולא נוגעת בטלפונים, ואני חייב להיות כל הזמן במיטבי. אני לא יכול להגיד 'אני עכשיו עייף', אין דבר כזה. שבועיים רצופים אני מגיע רק לבני נוער, שמיניות לפני גיוס, כאן בעמק הבכא".
"הבעיה של הנוער כיום לא שונה מהדור של פעם. לנו קראו 'דור האספרסו' כי זה מה שהמציאו אז. מאז לחמנו 5־6 פעמים. היה דור כזה ואחר, ועכשיו ישנו דור הטיקטוק – ובסוף הם עולים על מדים וזה נראה אחרת"
מיזם "מסע בעקבות לוחמים" הוא מפעל חייו, אומר קהלני. הוא הקים אותו לפני 18 שנה במטרה לעודד גיוס לצה"ל ולהעלות את המוטיבציה. במשך שבועיים מגיעים לעמק אינספור אוטובוסים מלאים בבני נוער, ובסך הכול מגיעים לכל סבב הרצאות 40 אלף צעירים, במסגרת מה שהוא מגדיר "מפעל ציוני ענק". "אתה רואה אותם מתנפלים עליי כאילו אני בראד פיט", צוחק קהלני, "בסוף כל הרצאה הם באים אליי ומבקשים סלפי. חלקם מספרים לי שהתלבטו לאיזו יחידה להתגייס, ובאים להגיד לי אחר כך שהם ילכו לקרבי, מבטיחים לי.
"אני חייב להגיע למסרים שחשוב לי להעביר. אני אשתמש בסיפור שלי בשביל להגיע ללב שלהם. אני לא הולך להלל אף אחד אלא להביא את הסיפור, להפוך את זה לכלי במטרה להעביר להם את החוויה. אם אני מצליח להכניס להם אותה לא רק לראש אלא גם ללב, הם הולכים לשם. הרי מה אנחנו מבקשים? שיהיו חיילים טובים, שיתרמו למדינה. בסוף ההרצאה ניגשות אליי מורות עם דמעות, הן בוכות והן אומרות לי: 'לא ידעתי שהילדים שלי אוהבים את הדגל כל כך'. זה מחזה שחוזר כל פעם: אני מרים את הדגל, והילדים נעמדים על הרגליים ומוחאים כפיים".
דור הטיקטוק? חומר טוב
קהלני הרים את מפעל "מסע בעקבות לוחמים" במו ידיו. "הבאתי כסף, תקציבים. האוטובוסים בחינם, וכל בית ספר שולח את השמיניות במקום לנסוע לאילת. שכנעתי את בתי הספר שזה חשוב מאוד, והם עולים לרמת הגולן ליום אחד, אלף אוטובוסים מדי שנה. זה המון כסף".
אתה באמת מרגיש שדור הטיקטוק מתחבר לדגל ברקע עמק הבכא?
"שמע, יש לי משוב מיידי של תגובות אחרי ההרצאה, ויש גם מחקר מאחורי הקלעים שבודק את המוטיבציה אצל אלו שהיו בהרצאה. יש לנו משובים שבני הנוער ממלאים, והם אומרים שם במפורש שהתפיסה שלהם לגבי הגיוס השתנתה. בנים ובנות עומדים על הרגליים ומצהירים על גיוס לשירות משמעותי. אני אומר לך שהבעיה של הנוער כיום לא שונה מהדור של פעם. לנו קראו 'דור האספרסו' כי זה מה שהמציאו אז. מאז לחמנו 5־6 פעמים. היה דור כזה ואחר, ועכשיו ישנו דור הטיקטוק – ובסוף הם עולים על מדים וזה נראה אחרת.
"יש לי נכדה שהשתחררה עכשיו, ואני רואה הכול – את הטיקטוק ואת התרומה שלהם. ביום שהם לובשים מדים הם מפנימים את הדבר הזה שנקרא דגל ומדינה. יש לנו נוער טוב מחומר טוב, וכל מה שצריך זה להרוות את צימאונם, לגעת בהם בנקודות הרגישות שמדברות על כבוד ואחריות סביבתית, קהילה וקיימות. כל אלו דגלים. אם אתה מניף את הדגלים בזמן, אתה רותם".
קהלני נולד, גדל והתחנך בנס־ציונה, ומקפיד להדגיש שלא זז מהעיר במשך כל השנים המשמעותיות של חייו. הוא בנם של שרה ומשה קהלני, שעלו בילדותם מעדן שבתימן. בשנת 1962 התגייס לחיל השריון ושובץ בחטיבה 7. הוא שירת בכל התפקידים עד שהתמנה למפקד החטיבה.
חטיבה 7 היא חלק מהאישיות שלו, הוא מעיד. קהלני היה מראשוני קולטי הטנקים "פטון", שהפכו לכלי הכי מזוהה עם צה"ל ומלחמות ישראל. במלחמת ששת הימים הוא פיקד על פלוגת טנקים בגדוד 79 בצפון סיני, ונפצע שם באורח קשה. על הקרב הזה, קרב הג'יראדי, קיבל צל"ש שהפך לעיטור מופת, ולאחר שנה של החלמה ושיקום חזר לשרת בחטיבה 7.
"אני יושב ראש עמותת חטיבה 7, ואנחנו בונים בימים אלו את מרכז המורשת וההנצחה", מספר קהלני על מפעל חייו השני. "אני משקיע שם הרבה מאוד כסף, וזו עבודה קשה מאוד. בקיץ הבא נחנוך אתר שמנציח את כל חטיבה 7. בלטרון מנציחים את כל חללי השריון, אבל לחטיבה 7 אין מקום שמרכז את כל סיפורי הגבורה, ועכשיו אני מקדיש את מיטב זמני רק לזה.
"חטיבה 7 שונה כיום. כשהייתי מפקד חטיבה 7 כל הגדודים שלי היו ברמת הגולן. היום הגדודים לוקחים חלק במשימות הביטחון בכל הגזרות. יש להם טנקים נהדרים ויכולות טכנולוגיות מדהימות".
אתה בוודאי מכיר את אתגר הגיוס ומילוי הטנקים בחיל השריון. יש מחזורים שממש מתקשים בכך.
"אני פוגש את הלוחמים הצעירים, מספר להם שהחטיבה הוקמה שלושה ימים לפני הקמת המדינה כדי לפרוץ את הדרך לירושלים. בכל מלחמה חטיבה 7 הייתה הטנק הראשון, ואני מנסה להסביר להם כמה זה חשוב שהשריון יישאר חזק וחיילים טובים יתגייסו אליו. היום טנק זה כלי מלחמה מדהים, עם הטכנולוגיות הכי טובות בצה"ל, ואני מנסה להחדיר גם את מורשת הקרב דרך הסיפור האישי שלי".
גאווה היא נשק
אי אפשר להישאר אדיש מול הכריזמה של קהלני וסיפור גבורתו. במלחמת יום הכיפורים היה קהלני מפקד גדוד 77 של חטיבה 7. החטיבה, בפיקודו של אלוף אביגדור (ינוש) בן־גל, נקראה לרמת הגולן ערב המלחמה כדי לתגבר את הכוחות שם, ובמלחמה עצמה ניהל הגדוד של קהלני קרבות קשים באזור, שלאחר מכן קיבל את השם "עמק הבכא" – המקום שאליו מעלה קהלני את בני הנוער.
בנחישות וגבורה אמיתיים הצליח קהלני לארגן טנקים מיחידות שונות, והוביל אותם לקרבות בלימה נגד הסורים, שהיו כאמור בעדיפות מספרית. על פי צה"ל, קהלני העמיד כ־150 טנקים מול כ־500 טנקים של האויב לקרב אבוד, שבמהלכו הסתער על הסורים. לימים הוא אומר שהיה מעדיף למות מאשר לחיות עם הבושה של ההחלטה לא להסתער. באחד המקרים השמיד לבדו שלושה טנקים סוריים שהיו במרחק של חמישים מטרים בלבד מהטנק שלו. כוח הטנקים שבפיקודו הצליח לכבוש מחדש את העמדות השולטות, והשמיד מאות טנקים סוריים. על חלקו בקרבות מכריעים אלה ניתן לו כאמור, במאי 1975, עיטור הגבורה.
"היום יש ערוצי מידע, יו־טיוב וגם וויקיפדיה. הם לא צריכים אותי שאני אספר להם מה קרה שם, הם קוראים על זה באייפון בדרך לכאן. אני מביא איתי את הרגש. חיברתי אותם לרגש, חיברתי אותם לסיפור. אלף מילים לא עושות את מה שקורה בשעה אחת איתם וברגע אחד שבו אני מניף מולם את הדגל".
אתה חי עד היום את חטיבה 7, ממש יוצר אותה כל פעם מחדש.
"אני חוטא למגירה וכותב שירים", מגלה קהלני. "כתבתי עשרים שירים וגם ספרים, וכתבתי עכשיו את ההמנון של חטיבה 7. הייתי צריך לתזכר את המלחמות, את הגדודים שקיימים, כי עכשיו צירפו גם הנדסה, ועכשיו בדיוק סיימו להקליט את ההמנון. ההמנון הקודם היה ארוך כאורך הגלות, ומפקד החטיבה פוחד לגעת בדברים שהם ברזל בחטיבה. אבל החלטתי לכתוב משהו קצר, קליט כזה, שלוחמים לא רק יאזינו לו אלא גם יצעקו את הפזמון – '7, את החטיבה'.
"כשאני הייתי מפקד חטיבה 7 הייתי מכריח כל חייל ללכת עם ההמנון בכיס שלו. מי שהייתי תופס אותו בלי ההמנון, היה קונה בשק"ם מצוּפים ושתייה לכל הפלוגה. אם הוא היה רוצה שאני אוותר לו, הוא היה צריך ללמוד את ההמנון בעל פה. בשביל דגל וסמל חיילים מוכנים לעשות הכול, הם מוכנים להילחם על זה בכל הכוח, ובזה אין שוני בין הדור שלי לדור כיום. אני מאמין בכל ליבי שגאוות היחידה זה נשק".
עד כמה המקום המופלא הזה, רמת הגולן, הוא חלק מהשיח מול הצעירים?
"רמת הגולן תמיד בשיח המרכזי. אני שם בצד פוליטיקה, אני לא בא להחדיר דעות פוליטיות. אני אומר להם שאף אחד לא יכול להחזיר את המקום הזה. לחמתי על הגולן כחייל השריון בחטיבה 7, ועזבתי מפלגה שהייתה מוכנה לרדת מכאן. חוקקתי את חוק הגולן, ואני באמת מנסה לשים את הדעות הפוליטיות שלי ומבהיר: מכאן לא נזוז. אני הייתי סמל של מפלגה העבודה בפרסומת של 'מכאן לא זזים', ופתאום יצחק רבין זכרו לברכה החל לאותת סימנים של 'מכאן כן זזים' – ואני זזתי".
לא מזמן נאלץ קהלני לנהל קרב אחר- קרב על חייו – לאחר שחיידק אלים תקף אותו ופגע בו קשות. רבים התפללו למענו לילות וימים, והוא, כמו לוחם אמיתי, לא ויתר. "היום הבריאות בסדר. הדאגתי אתכם קצת, היה לי חיידק טורף וגם מזל מא־לוהים.
"עליתי לא־לוהים ושאלתי אותו מה אני עושה כאן, והוא אמר לי 'ברוכים הבאים'. אמרתי לו 'מה פתאום, יש לי עוד משימות', אז א־לוהים סידר שהחיידק יפנה באחד העורקים שמאלה במקום ללב. החיידק הלך לגב, וזה שיתק לי את הגוף. אני סובל מכאבים, גם היום אני סובל מאוד מכאבים. אם המשפחה שלי היו יודעים מה אני עובר פה, היו הורגים אותי. אבל אני בסדר, ברוך השם".
