נהג הדחפור לא חשב שכך ייראה הבוקר שלו. השעה עוד לא שמונה, ביום שבת בסוף יולי, והוא חומק מאבנים ומפחיות מלאות במיץ אשכוליות המושלכות לעברו ממרחק עשרים מטר, צועק על השוטר האדיש הסמוך שיתערב. "שלוף את האקדח שלך!", הוא קורא בייאוש. "שלוף את האקדח!"
הנהג הגיע ליער סאות' ריבר באטלנטה למען ריאן מילסאפ, איל נדל"ן שקיבל את הזיכיון להחריב חלקת עצים נרחבת ולהקים אולפן לתעשיית הקולנוע הצומחת של העיר. "דיסטופיה הוליוודית", מכנים זאת המפגינים רעולי הפנים המיידים לעברו מכל הבא ליד. התוכנית של מילסאפ מקיפה 160 דונם של אדמת יער בגדה המזרחית של נחל אינטרנצ'מנט, החוצֶה מקטע של היער שהפך לשדה קרב. בגדה המערבית של הנחל תובעת קרן השוטרים של אטלנטה שטח בן 340 דונמים של יער, שמועצת העיר הורתה בספטמבר שעבר להקים בו מתחם אימונים לשוטרים וללוחמי אש, שיכונה "קאפ סיטי", עיר השוטרים.מה שהעירייה לא ציפתה לו היה שהקרקע תהפוך לביתה של חבורת פעילי סביבה ואנרכיסטים, שהתלכדו באופן רופף תחת הקריאה להגן על יער אטלנטה, ונלחמים בתוכניות הללו על כל צעד ושעל. "התנועה המבוזרת והאוטונומית", כפי שהם מכנים את עצמם, מורכבת ממאות פעילים מג'ורג'יה וממדינות אחרות, שכמה עשרות מהם חיים ביערות באורח קבע, ברשת מאולתרת של אוהלים ובתים על העצים שהוקמו כמה מטרים מעל קרקע היער. בימים, הקבוצה מגישה לחבריה ארוחות ממזון שנתרם לה והוכן במשותף, ומקיימת הדרכות בטקטיקות ובפילוסופיות של התנגדות, שיעורי כישורי חיים, טיולים רגליים מודרכים ופעילויות קהילתיות אחרות. בלילות, בסופי השבוע, האווירה משתנה תכופות למופעים מוזיקליים בהשתתפות להקות ותקליטנים מקומיים – עירוב אטלנטאי ייחודי של טראפ, הארדקור ומוזיקה אלקטרונית – לצד בר משקאות וחומרים משני תודעה מכל סוג. הזדמנות להתנועע לצלילי החירות ולרקוד בהתרסה.חודשים אחרי שנחתמו העסקאות עם מילסאפ וקרן השוטרים, נדמה כי הדבר היחיד שנבנה ביער סאות' ריבר הוא המחאה של תנועת הפעולה הישירה. אלה אנשים שעייפו מהפסדים בהיכלי הכוח המסורתיים – בין אם בעיריית אטלנטה ובין אם בבית המשפט העליון של אמריקה – ומוכנים להילחם בשביל משהו אחר.
"זה לא מאבק מקומי בלבד, אנחנו נאבקים על שתי דרכי חיים יריבות", אומר מפגין המכנה עצמו ציקדה. "האנשים שמשמידים את היער חיים בכל רחבי המדינה. אנשים צריכים להרגיש שיש להם כוח לדרוש מהם דין וחשבון, להרגיש שהם מסוגלים לעצור את השחיתות הזאת".
נהג הדחפור נקלע לאש הצולבת. כשחלונות כלי הרכב שלו נופצו, הוא נסוג אל מחוץ לטווח המתקפה. אבל טנדר הדודג'־ראם שהוא השתמש בו כדי להביא את הדחפור לאתר, אינו בר מזל כל כך. כשהם עוטים בגדי הסוואה וחולצות שחורות קשורות סביב ראשיהם, מגיני היער מתפרעים על הדודג', שוברים את חלונותיו ומרססים בצבע את דלתותיו. מכסה המנוע פתוח ומישהו מרסק את קרביו. אדם אחר מתחיל לפרק את הממיר הקטליטי. תא הכפפות נפתח: כלי הרכב רשום על שם מילסאפ. אין מצב שהטנדר הזה יוצא מכאן בחיים.
אקדחי השוטרים נותרים בנרתיקיהם, אבל הם עושים ניסיון אומלל להגיע אל ירכתי הטנדר. אחד מהם מפעיל את המגפון: "אנחנו רק רוצים להוציא את הטנדר החוצה, אחר כך נעזוב. האם הטנדר תקין?"; "לך לעזאזל!", עונה מישהו. "האם תוכלו בבקשה לאשר שהטנדר תקין?", שואל השוטר, קולו עייף. "אתם תצטרכו להביא משאית גרר גדולה יותר!", צועק מישהו, והפנים הרעולות מתחילות לצחוק. הם ממשיכים להכות בטנדר. "לכו לעזאזל!", צועק הנהג בקול יבבני, "תקנו לכם יער משלכם!".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במוסף "יומן" של מקור ראשוןשער יומן, גיליון 1314
נהג הדחפור לא חשב שכך ייראה הבוקר שלו. השעה עוד לא שמונה, ביום שבת בסוף יולי, והוא חומק מאבנים ומפחיות מלאות במיץ אשכוליות המושלכות לעברו ממרחק עשרים מטר, צועק על השוטר האדיש הסמוך שיתערב. "שלוף את האקדח שלך!", הוא קורא בייאוש. "שלוף את האקדח!"
