שנת 2011 לא הייתה אמורה להיות השנה שבה יפרצו לחיי הישראלים הסדרות הטורקיות. אבל מתברר שגם סיפור האהבה הישראלי לסדרות האלה עשוי בדיוק מאותם החומרים שמהם עשויות הטלנובלות הגדולות – אהבה בלתי אפשרית שצומחת בתנאים קשים ושורדת כל מכשול. שנה קודם לכן פרצה סערת המרמרה לחיינו והרעה את היחסים בין טורקיה לישראל. אם לפני המשט טורקיה הייתה היעד מספר אחת של החופשות של הישראלים בגלל הקרבה, המחיר והתרבות הים־תיכונית שאנחנו חולקים, אחריו, היא הפכה כמעט למוקצה מחמת מיאוס. ודווקא אז זה קרה. כינורות בבקשה.
"תמיד חיפשנו איך לחדש בז'אנר הדרמה היומית", מגוללת דנה יפה, סמנכ"לית תוכן וערוצים ב"דורי מדיה" (בעלת ערוצי ויוה וויוה פלוס) את ההיסטוריה הלא־רחוקה. "ב־2010 ראינו שיש המון סדרות טורקיות שצוברות פופולריות גדולה בארצות ערב אחרי שהסעודים ייבאו אותן. הבנו שמשהו קורה כאן, ובאוגוסט 2011 הבאנו את הסדרה הראשונה לוויוה – 'מנקשה וחליל'". זו הייתה המדינה הראשונה מלבד מדינות ערב שייבאה סדרה טורקית לגבולותיה, ואף שהתזמון לא היה רחוק מהמרמרה, החליטו בערוץ לנסות לגרום לזה להצליח.
"שידרנו את הסדרה בפריים טיים חמישה ימים בשבוע. בפורומים וברשתות החברתיות מאוד לא אהבו את החיבור עם טורקיה. היה אז פורום פעיל מאוד בוואלה והרבה גולשים התרעמו על ההחלטה. כעסו עלינו. 'איך אתם מעיזים? הטורקים עשו לנו ככה וככה'. ואנחנו רק אמרנו: תאהבו – תצפו, לא תאהבו – אל תצפו. במבחן התוצאה אנשים השתגעו על הסדרה, והיא הפכה ללהיט היסטרי בארץ. היו אז רק 70 פרקים, שזה לא הרבה, והתחלנו לשדר אותם מחדש כי אנשים ביקשו עוד ועוד, ומאז והתחלנו להביא דרמות טורקיות".
גולדי זהבה בילייב, מלמדת טורקית: "שפה היא פתח להכרת תרבות. בשביל ישראלים רבים אסון המרמרה היה נקודה שבה הם סגרו את הדלת על טורקיה, ופתאום היא נפתחה מחדש"
אף על פי שסדרות טורקיות משודרות בישראל כבר משנת 2011, הפריצה הגדולה של הז'אנר הגיעה עם שידור הסדרה "הכלה מאיסטנבול", ששודרה ממרץ 2017 ועד מאי 2019. בשיח הציבורי היא נחשבת לרגע שבו נכנסו "פתאום" הסדרות הטורקיות לחיי הישראלים. רק של"פתאום" הזה קדמו שנים של צפייה ישראלית בסדרות טורקיות שהפכו את הסיפור לאפשרי.
יפה מסבירה כי הזינוק הזה קשור לשירותי ה־VOD. "זו סדרה נהדרת, אבל לא שהיא הייתה יותר טובה מסדרות אחרות שהבאנו קודם. עד אז הרבה אנשים לא הכירו כי הסדרות האלו כי זה היה רק בוויוה. כש'הכלה מאיסטנבול' הגיעה לארץ היא פרצה חזק וכולם ראו אותה" (ואעיד על עצמי הקטנה שגם מי שלא צפה בה, שמע עליה). האפשרות לצפות בתכנים בכל זמן נתון הזניקה את התפוצה, והסדרה זכתה להצלחה עצומה בישראל. בטורקיה עצמה, באופן מפתיע, הסדרה לא זכתה לאותו שיעור הצלחה, ואף שהייתה מועמדת בטורקיה לפרס הסדרה הטובה ביותר לשנת 2018, לא זכתה בו.
עליית מדרגה נוספת בהצלחה של הז'אנר הטורקי בישראל, הגיעה דווקא בדמות סרט ולא סדרה, עם הסרט "נס בתא מספר 7", בכיכובו של אראס בולוט אינמלי. גם אני, כמו רבים וטובים אחרים, מיררתי בבכי כשצפיתי בסרט הדרמה סוחט הדמעות, ויש לי יסוד סביר להאמין שמי שלא הזיל ולו דמעה אחת, לא מחזיק בגופו איבר שעונה לשם לב. הסרט גרף כמעט כל פרס אפשרי בטלוויזיה ובקולנוע הטורקי, וכבש את נטפליקס בעיצומם של ימי הסגרים של הקורונה.
על רקע ירידת קרנן של הסדרות הלטיניות מדרום אמריקה בקרב הקהל הישראלי, סדרות הדרמה הטורקיות הלכו ותפסו את מקומן. מאז, כובד המשקל של הצפייה בז'אנר הטלנובלות עבר לסדרות הטורקיות. ואם תשאלו את המעריצות והמעריצים, הסדרות האלו לא רואות ממטר את המתחרות. "גם מבחינת נתוני רייטינג אין מה להשוות", אומרת יפה, "אין ספק שהטורקיות מנצחות את כל הסדרות האחרות. טלנובלות מצליחות, אבל סדרות טורקיות עולות עליהן".
עד כמה התופעה רצינית? יפה מתארת שבגלל הרייטיניג הגבוה, הערוצים המסחריים ראו "הפרעה לא ברורה ברייטינג שלהם מאיזה ערוץ נישה. הם לא הבינו איך יש להם תחרות עם סדרות טורקיות בשעות הפריים טיים של החדשות ואחרי החדשות. אבל תמיד הפרענו להם. כך היה למשל גם עם 'לגעת באושר' הישראלית ועם 'בובה פראית' הארגנטינאית".
האהבה לסדרות הללו לא נשארת בגבולות המסך הביתי: חלק מכוכבי הסדרות הטורקיות קיימו מופעים בישראל והצליחו למלא את היכל נוקיה, וחלקם השתתפו במסעות פרסום של חברות ישראליות גדולות. קבוצות פייסבוק עם עשרות אלפי חברים שעוסקות בסדרות הטורקיות שוקקות חיים, דיונים ותגובות. זו אחת הקהילות הדומיננטיות מבחינת שיח ער ברשת, גם בהשוואה לקבוצות פייסבוק העוסקות בתוכן טלוויזיוני בכלל, ובוודאי בהשוואה לקבוצות פייסבוק העוסקות בתוכן שאינו מקומי־ישראלי. ומיטיבי הלכת אורזים טרולי ודרכון ויוצאים לסיורי מעריצים לאתרי הצילום של הסדרות. ובכן, כל אלה מלמדים שהתופעה גדולה מסך חלקיה.
סוד הקסם
בישראל ישנם כמה ערוצי טלוויזיה המשדרים סדרות טורקיות באופן יומיומי בכל חברות הטלוויזיה (הוט, יס, סלקום ופרטנר) – ערוצי ויוה וערוצי הדרמות הטורקיות. מאז "הכלה מאיסטנבול" היו עוד סדרות רבות מאוד שהצליחו בישראל. סדרות כמו "הסולטן", "רוחות של אהבה", "אדמה מרה", "חלומות בהקיץ", "אימא", "נבגדת", "הבור" ועוד.
מוריה מראש־פינה היא צופה אדוקה בטלנובלות הטורקיות. "ארבע שעות ביום", היא אומרת. "יש כמה ערוצים שמשדרים באופן קבוע סדרות יומיות, והיום בכל חברת כבלים ובכל סטרימר ביתי אפשר למצוא ספריות שלמות של סדרות, אז זה די מגוון".
היא חובבת אופרות סבון טלוויזיוניות, אבל הטורקיות הן "טעם נרכש". "זה התחיל מסדרה אחת שהובילה לעוד אחת. יש בזה משהו יותר מושך מטלנובלה ספרדית. בהתחלה העלילה נראית כאילו היא מכוכב אחר עד שמתרגלים למבנה".
מה מצאת בסדרות הללו? דמויות ספציפיות?
"בדרך כלל זה פחות דמויות ויותר הסיפור הרומנטי באופן כללי, האהבה הכמעט בלתי אפשרית. הפרקים מלאי רומנטיקה וכבוד, מנהגים, מילים ושירים שמביעים אהבה – ברמה שהיא על גבול הבלתי אפשרית. אבל צריך להיזהר, לפעמים הסדרות האלה בסוף נגמרות בטרגדיה ובשיברון לב".
זה גורם לך להתחבר לתרבות הטורקית?
"בהחלט. יש בזה המון קסם, הרבה תרבות שעוברת דרך המסך. המון כבוד להורים, למשפחה, לזוגיות. זה מתבטא בפתגמים, בשירים מוכרים, בטקסי חינה מיוחדים, בחמאם הטורקי, במנהגי נשיקה מיוחדים למבוגרים, חתונה, דת, צבעים, מאכלים. למדתי גם קצת מילים בסיסיות בטורקית: אני, אתה, את, בוקר טוב, לילה טוב, אימא, אבא, אני אוהב/ת אותך ועוד כמה".
ומה הקסם של הסדרות האלה?
"אני חושבת שכל סדרה שמביאה איתה תרבות היא מעניינת ואותנטית יותר. יותר עוברת למסך, בדרך כלל הרומנטיקה שם נכנסת ללב של הנשים. זה שונה במובן הזה שהמבנה אחר, איך שהסדרה עצמה מועברת, המשחק טוב יותר של השחקנים פי כמה וכמה, זה פשוט עובר. מזכיר חוויה של ספר, אתה נשאב לעולם שלם".
אילו סדרות למשל אהבת?
"כולם מכירים את הכלה מאיסטנבול, שבה הייתה הערצה מטורפת לשחקן הראשי אוזג'אן דניז, ברמה שזוגות רבו בגללו על שאחד מהצדדים צופה בסדרה כל היום… יש סדרות כמו רוחות של אהבה, הבור, פטמגול. ראיתי את הסדרה הסולטן, שמספרת את קורותיו של סולטן סולימאן. זה היה מאוד מרענן מבחינת קאסט של שחקנים, תלבושות, והיסטוריה אמיתית. המון פרקים, כמו הצגה מושקעת מאוד, והשתדלו להיות נאמנים למציאות ההיסטורית מבחינת אירועים, דמויות ושמות. אחר כך חיפשתי בגוגל ומצאתי שזה כמו בסדרה. יש גם סדרות עם אופי קשה שצריך 'לעכל'. עכשיו אני צופה בסדרה להבות הגורל, היא הכי יפה ומעניינת שראיתי, אבל עוד לא סיימתי אותה. אם מישהו ימות בסוף זה יהיה לא יפה".
יש בישראל רבים כמוך?
"יש קהילה שלמה של חובבי הטלוויזיה הטורקית, יש קבוצות פייסבוק, מועדוני מעריצים וקבוצות דיון. אני מכירה גם כאלה שנסעו לאיסטנבול לבקר באתרי הצילום".
מסתערים על השפה
ערוץ הטיקטוק של "גולדי לומדים טורקית" (ובשמה המלא גולדי זהבה בילייב) צבר תאוצה אדירה – 23 אלף עוקבים בתוך חצי שנה – בלי שהתכוונה לכך. בילייב, שעוסקת בשיווק לעסקים בטיקטוק, החליטה להעלות סרטון על השפה הטורקית כתחביב, ולא שיערה את גודל ההתעניינות בשפה. "הסרטון הראשון צבר במהירות 200 אלף צפיות, פשוט התפוצץ", היא מספרת. משראתה שיש לזה ביקוש, המשיכה גולדי לייצר סרטונים ללימוד טורקית. "כמו שהסדרות הספרדיות השפיעו על השפה והרצון ללמוד את הספרדית, כך קורה עכשיו עם הטורקית. למעשה, הטורקיות החליפו את הספרדיות", היא מסבירה.
גולדי מציינת את חדירת הסדרות הטורקיות לישראל כנקודת הזמן שבה החלה התעניינות בשפה. "אנשים התאהבו בשפה הטורקית בזכות הסדרות. פונות אליי בעיקר נשים שרוצות ללמוד את השפה, אבל גם גברים. אנשים רוצים להיות מסוגלים לצפות בסדרות בלי תרגום, ככה הם לא צריכים לחכות עד שהסדרות יגיעו לישראל עם תרגום".
חוץ מעניין הסדרות, גולדי מציינת את הטיסות הרווחות לטורקיה כמחולל מוטיבציה נוסף ללימוד טורקית. "אי אפשר להתעלם מזה שהרבה ישראלים טסים לטורקיה. בטיקטוק מספיק שתגיד את המילה 'טורקיה' והסרטון הופך להיות ויראלי. אנשים רוצים לטוס לטורקיה ולא להרגיש תיירים וזרים לחלוטין. ישראלים גם לא אוהבים שעובדים עליהם, ולכן שליטה מסוימת בשפה עוזרת להם להרגיש שהם לא יוצאים פראיירים.
"אני חושבת שאחד הדברים הכי גדולים שקרו בעקבות הסדרות, הוא שאנשים הפסיקו להירתע מהמילה 'טורקיה' ולפתח סקרנות כלפיה. זה מה שקרה עם השפה עצמה, ושפה היא פתח להכרת תרבות. בשביל ישראלים רבים אסון המרמרה הייתה נקודה שבה הם סגרו את הדלת על טורקיה, ופתאום היא נפתחה מחדש".
אז מה יש בהן בסדרות הטורקיות שאין באחרות? חתיכים ונשים יפות – שקצת נראים דומים לנו, ואז הם פותחים את הפה ויוצאת משם שפה עם צלילים קצת מוזרים (לא בקטע שיפוטי, בכל זאת, אנחנו דוברי עברית), עיין ערך ברן סאאת, השחקנית הראשית של "עטייה" (The Gift), והיא בכלל נינט הטורקית. ויש נופים שגורמים לנו תחושה של בית וקצת חו"ל (נו, טורקיה וזה), ואיסטנבול מדהימה אחת שמצטלמת נהדר. והרומנטיקה. העיקר הרומנטיקה. מי שמחפש עוד קצת רגש בתוך עולם שמייצר סדרות כמו "משחקי הכס" (התמכרות קשה) ו"מראה שחורה" (כמו תאונה, לא יכולה להפסיק להסתכל בזוועות), יוכל לחמם את ליבו בחיקן החמים.
מוריה, צופה קבועה: "הפרקים מלאי רומנטיקה וכבוד, מנהגים, מילים ושירים שמביעים אהבה – ברמה שהיא על גבול הבלתי אפשרית. אבל צריך להיזהר, לפעמים הסדרות האלה בסוף נגמרות בטרגדיה ובשיברון לב"
יש אומרים שהטורקים, בעלי מצע תרבותי עשיר והיסטוריה של מספרי סיפורים, פשוט יודעים לספר סיפור טוב. "לסחוט את הלימון" עד הסוף. עד שהנשיקה תגיע עלולה לצאת לכם הנשמה, אבל זה גם מה שישאיר אתכם מרותקים למסך. אם בראש שלכם נמצא הדימוי של הסרטים הטורקיים והטלנובלות הנמרחות, יש לומר ביושר שהוא לא לגמרי עדכני, ובתעשיית הטלוויזיה הפורחת בטורקיה אפשר למצוא גם לא מעט סדרות אחרות שבהן העלילות לא בהכרח מופרכות והתסריטים עולים בקנה אחד עם תסריטים אמריקניים. גם איכות ההפקה גבוהה ועומדת הגבוהים בעולם הטלוויזיוני, גם בהשוואה לכל מדינות המערב.
טורקיה היא ארץ שמייצגת באופן המעניין ביותר את הקונפליקט – ואם תרצו גשר – בין מסורת למודרנה, בין העבר לעתיד, בין דת לחילון, והדבר הזה בא לידי ביטוי גם בסדרות. הלבוש מערבי והקול קול אימא ואבא וערכים משפחתיים וכבוד לזקנים. ערכים שהקהל הישראלי בהחלט מרגיש קשור אליהם. יש שישאלו את עצמם איך יכול להיות שהגיבורה מוסלמית במכנסיים קצרים ופירסינג בבטן, אבל בחיבור שלהם זה עובד, ויש לומר שגם בישראל המסורתית מאוד, הדברים האלה עובדים בסך הכול.
אין חכמה כבעלת ניסיון
מעבר לתיאוריות ולהסברים המלומדים לא נותרה ברירה אלא לצאת לשטח לבדוק. אמיצה וחותרת למגע, יצאתי לעת לילה לדרך, מצוידת בפיג'מת מיקי מאוס האהובה והשוקולדים שאני "מחביאה" מעל המקרר, מיקום שזכה לכינוי הנפלא "התת מודע של אימא". כי איך אפשר לכתוב על סדרות טורקיות כשלמעשה את בתולת סדרות טורקיות? לא קלים חייה של עיתונאית.
התחלתי מ"הכלה מאיסטנבול". תמימה שכמותי. כבוגרת נטפליקס תואר ראשון ושני לא שיערתי בנפשי שעדיין קיימות סדרות בעולם מלבד "היפים והאמיצים" שיש להן מאות פרקים. יקום חדש שלא ידעתי על קיומו נפתח בפניי. ואכן, שני הפרקים הראשונים הזכירו לי את אופרת הסבון שאימי צפתה בה בילדותי. אחוזה וחמות שתלטנית, ובגרסה הטורקית אפילו מרשעת, שאני חייבת לציין שיש בזה משהו קצת יותר כיפי. אם כבר חמות, אז שתהיה מרשעת ומנוולת (בחיים האמיתיים זה רחוק מזה).
אבל האמת היא שאני לא בנויה לריצה למרחקים ארוכים בסדרות, ככה שאני נוטשת את פארוק וסורייה היפה והטובה ומותירה להם להתגבר על כל הקשיים במהרה בימינו אמן ולממש את אהבתם החזקה והנצחית. אני כנראה לא מדגם מייצג כי משיטוטיי בקבוצות הפייסבוק אני מגלה שרבים מהמעריצים מחפשים סדרה מרובת פרקים, ומחויבות לקשר ארוך. אם כבר נקשרים לשחקנים, שיהיה אפשר ללכת לישון איתם גם שנתיים תמימות, בלי להחליף דמויות שנכנסות ללב כמו גרביים (הוי! הבוגדנות שלי מכה בי פתאום).
כבוגרת תואר ראשון ושני בסדרות נטפליקס כאמור – וסלחו לי שאני מתרברבת כבר פעם שנייה בתארים המכובדים האלו, בכל זאת עמלתי עליהם בעשרות שעות צפייה, בעיקר בחופשת הלידה, תקופה לא קלה גם ככה, אתן יודעות – הבנתי שאם יש סיכוי שאתאהב בטורקיות, זה רק בתיווכה של נטפליקס. ההשערה המדעית שלי אכן אוששה כי כשדגמתי סדרות טורקיות בנטפליקס, כמו "עטייה" (איך לא ראיתי עד היום?), "האני האחרת", שעלתה ממש לאחרונה לשירות הסטרימינג, "חף מפשע" המעולה מ־2017 ואפילו הגעתי לסדרת פנטזיה שנקלעתי אליה "המגן האחרון" – ונהניתי. כלומר הבנתי שיש מצע טוב להתמכרות סתווית נעימה. ובכן, נראה שאני הולכת להתמסר ללימודי התואר השלישי שלי בתחום עם התמחות בטורקיה. 
