השמועה פשטה בכל השטח הילידי: הפולשים נערכים למתקפה. כפריים מרוחקים דיווחו שהם מוקפים בפרשים חמושים. הרשויות הזהירו מפני אלימות. שבט שכן אמר ש"דם עלול להישפך בכל רגע". ובחלקת אדמה אחת ששנויה במחלוקת מרה, איש צנום נעמד מול בית עץ, חושש שהגיע הרגע.
קאוורה פרקניה, מנהיג אומת הפרקניה, הרחיק לפני כחודשיים קילומטרים רבים אל מעמקי הג'ונגל עם שלושה מלוחמיו, כדי לעקוב אחר הפלישות שהפכו את אדמת הילידים הזו במדינת פארה שבברזיל לאחד האזורים שבהם מתבצעת כריתת היערות החמורה ביותר באמזונס. הם עמדו בשולי קרחת יער לא חוקית, שמעבר לה ניצב צריף עץ. מחוץ לבית, מסור חשמלי התעורר בשאגה.
"קאוורה", התריע אחד הלוחמים, "יש מישהו בבית".
הם שקלו את האפשרויות שלהם. אחת מהן הייתה להילחם ולכבוש מחדש את הקרקע. אבל הם לא היו חמושים, וקאוורה האמין שהם ייהרגו. אפשרות אחרת הייתה להזעיק סיוע. אבל ממי? הוא לא היה יכול לפנות לנשיא ברזיל ז'איר בולסונרו, שהכריז כי הגבלות על כריתת יערות בשטחי הילידים פוגעות בפיתוח הכלכלי של המדינה. גם מהקהילות שמסביב, המורכבות ממהגרים חדשים שהביטו בחמדנות בשטחו, לא תצמח לו ישועה. וכמובן, הוא לא יכול היה ללכת לראש העיר, אחד האנשים החזקים והמפחידים ביותר באמזונס, המכונה "אלוהי סאו פליקס".
הבעיה לא הייתה רק שראש העיר, ז'ואאו קלבר טורס, עמד לצד חומסי הקרקעות. הוא תואר – בפי עורכי דין פדרליים, המשטרה, עיתונאים, חוקרים ממשלתיים ושופט פדרלי – כחומס קרקעות בעצמו.
עיתונאי ברזילאי ותושבים מקומיים ייחסו לראש העיר טורס את המשפט הבא: "או שאתה מוכר לי את הקרקע, או שארכוש אותה מהאלמנה שלך"
טורס עבר לסאו פליקס דו שינגו ב־1981, כשהמקום לא היה הרבה יותר מיער עבות. לאחר מכן הוא בנה לכאורה את מה שתובעים פדרליים תיארו בתזכיר פנימי כארגון פשע עצום ששחט את הג'ונגל: תחילה חילץ את כל העץ היקר שלו, ולאחר מכן גנב את האדמות ומכר אותן לצורכי מרעה. טורס, כתבו עורכי הדין, תכנן "עשרות מקרי רצח", בנה רשת של מאה בריונים חמושים וחטף באלימות שטחים מהחלשים והמבודדים, כולל בשטח הילידים הזה.
מדיווחי המשטרה עולה כי בשנת 2002 הוא נחקר בחשד לרצח. התיק הפלילי שלו קושר אותו לשני מקרים נוספים של ניסיון רצח, ב־2003 ו־2005. מהרישומים עולה שהוא הואשם בכריתת יערות בלתי חוקית, נקנס ביותר מ־2.4 מיליון דולר בגין כריתת יערות, ובשנת 2016 הואשם בידי תובעים פדרליים בהכפפת עובדי חווה לעבודה בתנאים דמויי עבדות.
עיתונאי ברזילאי אחד ותושבים מקומיים ייחסו לו את המשפט הבא: "או שאתה מוכר לי את הקרקע, או שארכוש אותה מהאלמנה שלך".
טורס, בן 61, לא הורשע בשום פשע מעולם. הוא טוען שהוא מתנגד לכריתת יערות בלתי חוקית ופועל תמיד לפי חוקי איכות הסביבה. הוא דוחה את כל הטענות על עוולות כלא מוכחות, ואומר שפרסום שלהן עלול להיות "מעשה פלילי הפוגע בכבודי".
"במדינה שלנו יש מערכת משפט מובנית ומתוכננת היטב, המבוססת על עקרונות משפטיים ומונחית על ידי זכויות אדם בינלאומיות", אמר טורס בהצהרה. "אף אחד אינו מורשה לפעול כרשות השופטת ולחרוץ הרשעות מוסריות נגד שמי, כפי שקורה כאן, ולפגוע אנושות במערכת המשפט שלנו ובזכויות היסוד שלי".
באזור שבו אנשים צוברים עושר וכוח באמצעות כריתת יערות, והמנהיגים המקומיים המופקדים על אכיפת חוקי איכות הסביבה הם לעיתים קרובות אותם אנשים שנטען שהפרו אותם, טורס הוא רק אחד מבעלי תפקידים רבים באמזונס שהואשמו בעוולות סביבתיות. אבל מעטים מהם שולטים בעיר עצומה או בסיכון אקולוגי כמו סאו פליקס, שבאופן קבוע נמדדים בה שיעורי כריתת היערות ופליטת הפחמן הגבוהים ביותר בברזיל.
אחד היערות המצויים בסכנת הכחדה שייך לפרקניה שבטריטוריה הילידית של אפיטראווה, שם עמד קאוורה והתבונן בבית העץ. הדבר היחיד שאפשר לעשות, החליט, הוא להימלט. היה מסוכן מדי להתעמת עם הפולש. הוא גם לא רצה להעלות את חמתו של טורס. בינואר, שלושה פעילי סביבה נהרגו לאורך חלקה מיוערת של נהר השינגו, שרשומות רכוש מראות כי את הבעלות עליה תבע אחיו של ראש העיר. הפשע נותר בלתי פתור. האחים טורס הכחישו מעורבות, אבל זה לא השקיט את החשדות בקהילה.
קאוורה פנה ללכת. הוא לא ילך אל בית העץ. הוא לא יפגוש את האיש שגר שם, ארסמינו פריירה דו סנטוס, בן 71. הוא לא ישמע את פריירה אומר איך הגיע לקרקע הזו, כרת את היער כדי לרעות בקר ולא חש טיפת חרטה. המתנחל ידע שראש העיר בצד שלו.
"הוא האדם הכי טוב שיש", אמר פריירה. "הוא כל כך עוזר לנו".
"למה אנשים מצביעים להם?"
באמזונס לא משלמים מחיר פוליטי על השמדת יער. כאן, סגן ראש העיר במאטו גרוסו הואשם שלוש פעמים בכריתת יערות ונבחר מחדש בשנה הבאה. ראש עיר באמזונס נותר בתפקידו לאחר שנעצר והואשם בידי המשטרה הפדרלית בהשתתפות במחאה שהרסה בסיס של שירות אכיפת החוק הסביבתי. "מלך כריית הזהב", כפי שכונה במגזין לאומי, נידון לכמעט חמש שנות מאסר בגין כריתת יערות בלתי חוקית, אך נבחר מחדש בקלות לראש עיר בפארה.
מקרים כאלה אינם יוצאי דופן. ניתוח שערך הוושינגטון פוסט לאלפי עבירות פדרליות ונתוני מועמדים באמזונס, מצא שהאשמות בעוולות סביבתיות נגד אנשי הצמרת הפוליטית של האזור אינן חריגות אלא מאפיין מכונן. בעשורים האחרונים, בזמן שכריתת היערות דרדרה את המערכת האקולוגית לעבר מה שמדענים מזהירים כי הוא עלול להיות קריסתה המוחלטת, אותם אנשים שהואשמו במילוי תפקיד מרכזי בהרס הזה החלו לזכות בכוח פוליטי משמעותי.
בוושינגטון פוסט מצאו שאנשים שרשויות החוק האשימו בעוולות סביבתיות, הזרימו עשרות מיליוני דולרים לקמפיינים פוליטיים בשני העשורים האחרונים וזכו בתפקידים ציבוריים יותר מ־1,900 פעמים. הניצחונות בבחירות ומימון הקמפיינים יצרו מערכת פוליטית מקבילה, אומרים גורמים ברשויות החוק, שערערה את הניסיונות להגן על משאב טבע שלדברי מדענים יש לשמור עליו כדי למנוע שינוי אקלים קטסטרופלי.
"זה הכלל, לא היוצא מן הכלל", אמר אלכסנדר סריבה, שהיה מפקד המשטרה הפדרלית במדינת אמזונס עד לשנה שעברה. "מי שכורתים יערות באמזונס שולטים לחלוטין בפוליטיקה המקומית, הן באמצעות כוח כלכלי והן באמצעות אלימות. נציגי הציבור הם, למעשה, הנציגים של כורתי היערות. המצב הגיע לנקודה אבסורדית כל כך שפעם אחת, במהלך חקירה פעילה ברוריינופוליס שבדרום מדינת רוריימה, ראש העיר הגיע לתחנת המשטרה עם אנשים שחקרנו וביקש ממני לסגור את התיק", סיפר.
ניתוח הוושינגטון פוסט זיהה 1,189 נושאי משרה באמזונס שזומנו לבית המשפט במהלך עשרים השנים האחרונות בשל עבירות סביבתיות. רבים ניצחו ביותר ממערכת בחירות אחת, ויותר מ־75 אחוזים מהם הואשמו בכריתת יערות או בעבירה הקשורה לכריתת יערות. הבדיקה, שניתחה את כל ההפרות הסביבתיות במאגרי מידע פדרליים וכל מי שכיהן בתפקיד מוניציפלי, מדינתי או בתפקיד מושל, מצאה שלפחות שליש מהפוליטיקאים זומנו לבית משפט בגין הפרות סביבתיות בזמן שכיהנו בתפקידם. בגלל מגבלות מאגרי הנתונים, אפשר להניח בוודאות גבוהה כי ישנם מקרים נוספים שלא נספרו.
אישומים רבים היו בגין עבירות קלות והובילו לקנסות של אלפי דולרים בודדים. אבל עשרות נבחרי ציבור נקנסו ביותר ממיליון דולר כל אחד, בגין עבירות חמורות. התחקיר גילה כי כמעט למחציתם הונפק לפחות אמברגו פדרלי אחד, המגביל את השימוש בקרקע באזורים שנכרתו או פונו באופן לא חוקי. 236 נושאי משרה נוספים לא הואשמו אישית בעוולות סביבתיות, אך היו בעלים של חברות שהואשמו.
סכומי הכסף שנתרמו לקמפיינים פוליטיים באמזונס מטעם אנשים וחברות שזומנו לבית משפט בגין עבירות סביבתיות, גבוהים הרבה יותר מה שהיה ידוע בעבר. יותר מ־1,590 אנשים ו־717 חברות שהואשמו בעבירות סביבתיות נתנו לפחות 5,546 תרומות פוליטיות בשני העשורים האחרונים, בהיקף כולל של כמעט 37 מיליון דולר (בשנת 2015, ברזיל חוקקה חוק האוסר תרומות של חברות לקמפיינים פוליטיים).
שמות הפוליטיקאים והערים שבהן שלטו, מספקים מפת דרכים דרך הרצועות הכרותות ביותר ביערות האמזונס. רבות מהן נמצאות בתוך מה שמכונה "קשת כריתת היערות", קטע של כריתה אינטנסיבית יותר לאורך הנוף הדרומי של היער. ערים רבות בקשת זו – נובו פרוגרסו, פליז נאטאל, קוטריגואסו – בחרו שוב ושוב בפקידים שהואשמו בעוולות סביבתיות.
רוב הרשויות המקומיות באזור קמו בשנים האחרונות, חושלו בשריפות שאכלו את היער ומאוכלסות במי שהציתו אותן. האדריכלית של תוכנית הפיתוח הזו הייתה הדיקטטורה הצבאית של ברזיל. מתוך חשש שהאזור המאוכלס בדלילות יזמין פלישות זרות של מדינות שכנות, היא רקמה בשנות השישים והשבעים יוזמות "לתפור" את היער אל שאר חלקי המדינה. הסיסמה הלאומית: "השתלבו כדי שלא ניכנע".
"האינדיאנים לא רוצים את האדמה הזאת", אמרה אחת מנשות הכפר החדש. "אבל גם אם הם יבואו וידרשו אותה, אומַר להם 'זה לא עובד ככה'. אם צריך, ארים את המצ'טה שלי, משם זה כבר יסתדר"
כבישים מהירים החלו לשרוט את היערות. עסקים קיבלו הטבות מס כדי לעבור למקומות חדשים. בין 1980 ל־1996, מספר הערים במדינת פארה זינק מ־83 ל־143, בעיקר לאורך קשת היערות הכרותים, שם השקיעה הממשלה די משאבים כדי לפתוח את האזור המסוגר אך לא מספיק כדי לעשות בו סדר. אנשים צברו עושר וכוח משימוש בלתי חוקי במשאבים. הם פלשו אל אדמות ציבור וקרקעות פרטיות וגנבו אותן. תנאים דמויי עבדות נכפו על עניים. אנשים נעלמו, ומקרי רצח כמעט שלא פוענחו.
דרך חיים חדשה הלכה והתבססה. היא ניטעה באמונה שהאמזונס אמור להיכבש, לא להישמר, וגולמה בידי מעמד פוליטי עולה.
"למה אנשים מצביעים להם?" שאל העיתונאי הוותיק מהאמזונס, אוונדרו קוריה. "למה הם מצביעים לאנשים שהם יודעים שהם פושעים, שהם יודעים שהם כורתי יערות? זו שאלה של תרבות. זה אותו סיפור, שוב ושוב. מה שמשתנה הוא רק הדמויות".
אחת מהדמויות היא אנטוניו מרקוס מסיאל פרננדס, לשעבר ראש עיריית אפוי באמזונס, שזומן לבית המשפט לפחות 20 פעמים בגין עבירות סביבתיות ונקנס ביותר מ־11 מיליון דולר (בהודעה קולית ששלח בתגובה לכתבה הוא טען כי לא עשה כל עוול). אחרת היא ולדיניי חוסה פריירה, ראש עיריית טראירו בפארה, שהורשע ביולי 2020 בניהול מנסרה לא חוקית אך נבחר מחדש חודשים לאחר מכן (הוא סירב להגיב).
וישנו ואלמיר קלימקו דה אגייאר, "מלך כריית הזהב", שבבעלותו חווה שהרשויות טוענות כי מצאו בה יותר מ־500 קילו של קוקאין ב־2019, אך נבחר מחדש לראשות עיריית איטאיטובה ב־2020 ב־77 אחוזים מהקולות (הוא אמר למשטרה שהקוקאין לא שלו ולא הואשם בשום פשע, מחוסר ראיות).
גם באזור כזה, טורס ידוע לשמצה. כך גם הפחד ששמו מעורר.
"אני רוצה להמשיך לחיות"
מעטים בסאו פליקס דו שינגו רוצים לדבר על עברו לכאורה של ראש העיר. כשאנשים שומעים את שמו הטונים יורדים, השיחות נעצרות, הטלפון מתנתק. "אני רוצה להמשיך לחיות, ולמות מסיבות טבעיות", אמר אדם אחד לפני שקטע ריאיון. "תפסיקו לשאול שאלות", אמר אדם אחר. "אתם מתגוררים רחוק מכאן, ואני גר כאן, ומי שעומד למות זה אני". חקלאי מקומי התחנן: "אל תשתמשו בשמי, אלה אנשים מסוכנים".
כאשר עורך הדין הפדרלי מריו לוסיו אוולאר הגיע לכאן ב־2003, הוא סיפר כי מעולם לא ראה טרור כזה. הוא נשלח לחקור את הרציחות של שבעה עובדים כפריים ואת ההאשמות על שעבוד תושבים באזור. אוולאר, שגדל בעיר העשירה בלו הוריזונטה בדרום־מזרח המדינה, אמר לוושינגטון פוסט כי מצא "ברזיל שונה לחלוטין ממה שהכרתי עד אז".
אוולאר וצוותו נסעו לחוות וליישובים נידחים כדי לראיין עובדים ותושבים, ושאלו על החיים ועל האלימות. לדבריו, היו אנשים שהסכימו להיפגש איתו רק באמצע הלילה, במקומות מוסתרים וכשפניהם מכוסות כמעט לחלוטין, מחשש ש"יזהו אותם ויוציאו אותם להורג". הוא הבין מהר מאוד שהפשע בסאו פליקס דו שינגו – אזור מוניציפלי עצום הגדול יותר ממדינת דרום קרוליינה – חרג הרבה מעבר למקרים שהוא נשלח לחקור. הוא פתח בחקירה מקבילה שמטרתה להבין כיצד הפשע המאורגן השתלט על המקום.
האזור היה בעיצומו של "תהליך מייסר ואלים" שהרס את יער האמזונס "כמעט בלי שום תועלת חברתית או כלכלית", כתב אוולאר באחד הדיווחים שהעביר לממונים בברזיליה, והגיעו לידי הוושינגטון פוסט. באמצע שנות השמונים הגיעו הכורים ובנו את הכבישים המוקדמים. בעקבותיהם באו כורתי העצים שחיפשו עצי מהגוני. ולבסוף חומסי הקרקעות. מבחינתם, סאו פליקס הייתה זכייה בפיס. יותר משלושה רבעים מהאזור היו קרקעות ציבוריות שלא נתבעו. מכנים אותן "טרה סם דונו" – אדמות ללא בעלים. קלות לכיבוש, קלות לכריתה וקלות למכירה במסמכים מזויפים.
האזור היה חסר חוק, אבל חלוקת התפקידים בחברה הייתה ברורה. במדרגה אחת היו ה"פיסטוליירוס" ("חמושים באקדח"), כתב אוולאר, שכירי חרב שגירשו מתיישבים עניים מהאדמות והרגו את כל מי שסירב. מצד שני היה דרג הפקידים, שהעניקו לגיטימציה לגניבת קרקעות בלתי חוקית באמצעות זיוף ושחיתות ממשלתית. הבוסים פיקחו על הכול. החזק ביותר, גילו אוולאר וצוותו, היה ז'ואאו קלבר טורס.
טורס הנמוך והשמנמן היה בן למהגרים צנועים מריו גרנדה דו נורטה הרחוקה, כתב אוולאר. הוא היה אחד הראשונים שהתיישבו באזור, ובתחילה עסק בסחר בעץ. אבל כשמאגר המהגוני הידלדל הוא עבר לרכישת קרקעות – "מפעל משתלם לא פחות", כתב אוולאר – והתקדם עד להובלת ארגון פשע שהקים רשת של 100 פיסטוליירוס. שותפו היה אחיו, פרנסיסקו טורס, המכונה "טוריניו". השניים גנבו אדמות ברחבי האזור, אך היו פעילים במיוחד באזור הילידי אפיטרווה, שם, סיפר אוולאר, היו כמה חוות בבעלותם.
אוולאר בדק את ההיסטוריה הפלילית של טורס, ומצא שני מקרי רצח שבהם הואשם טורס כמי ש"נתן את ההוראה". הפרטים והעדויות אינם ברורים. לא ברור גם אם הם קשורים למקרי הרצח וניסיונות הרצח שנמצאו בתיקו הפלילי של טורס. אבל דו"ח משטרתי משנת 2002 שהמליץ על הגשת אישומי רצח נגד טורס ושהגיע לידי הוושינגטון פוסט, סיפר ששני גברים רכובים על אופנוע ירו למוות בהרוגנס אדילסון למוס מחוץ לביתו. אדם אחד שהואשם ברצח, לאונילסון פריירה גונסאלבס, אמר למשטרה שטורס הורה על החיסול (מאמצי העיתון לאתר את גונסאלבס לא צלחו). חקירת משטרה נפרדת האשימה את טורס בשנה שלאחר מכן. שני גברים, דוסדטה רודריגס דוס סנטוס וקלאודיו דה דאוס פרייטס, אמרו למשטרה שטורס הורה לרצוח מישהו בשם "אמרייר" (גם שני אלו לא אותרו).
טורס מצידו טען שמעולם לא שמע על האנשים האלה: "אני המום מהניסיון לקשור את שמי לרצח או לניסיונות הרצח של האנשים האלה".
ככל שאוולאר למד יותר, כך גבר החשש שלו מטורס, ששמו הופיע גם בחקירות אחרות. מחקר שנעשה בשנת 2006 בהזמנת המשרד לאיכות הסביבה של ברזיל כינה אותו "יזם בתחום גניבת הקרקעות". ועדת האדמה הפסטורלית, ארגון החוקר סכסוכים כפריים, כינה אותו "חוטף הקרקעות הנודע מסאו פליקס דו שינגו". אחד התורמים למחקר, סטיב שוורצמן, שדיווח על פעילותו של טורס בתוך אפיטרווה, זוכר אותו היטב: "קהילות מבודדות נכבשו בידי אנשים כמו ז'ואאו קלבר".
אבל איש לא הבין את האזור ואת הפושעים ששלטו בו טוב יותר מאוולאר. הוא הכיר את מטבע הלשון שלהם לכריתת יערות: "לנקות". הוא גילה את שיטת הרצח המועדפת עליהם: חמושים על אופנועים. הוא תיאר את היקף כוחם בעיר: "המשטרה הצבאית והאזרחית נשלטות בידי כורתי היערות". והוא תיעד בהרחבה את הדמויות העיקריות: טורס ואחיו.
"מנהיגי ארגון שמבצע פלישה, כיבוש וגניבה בלתי חוקית של אדמות ציבוריות", כתב אוולאר בדו"ח המסכם שלו על פשיעה אזורית, "חוששים מהם מאוד באזור בשל הסכנה הנשקפת מהם… הם אחראים לעשרות מקרי רצח, שרבים מהם בוצעו לאחר שסירבו לשלם לעובדים הכפריים שלהם". אחיו של ראש העיר, טוריניו, התנגד לקביעות: "שום דבר לא הוכח נגדי או נגד אחי".
אוולאר חתם על הדו"חות, ובשיתוף עורך דין פדרלי אחר שלח אותם להנהגת רשויות אכיפת החוק בברזיליה. הוא התחנן לתמיכה. "האלימות רווחת כאן", כתב. "נדרשת הרכבה של כוח משימה קבוע".
עד מהרה החלו להופיע איומים ברצח. אוולאר, שעזב במהירות את סאו פליקס דו שינגו, חשש לחייו. אחד הגברים שהואשמו במעשי הרצח הואשם מאוחר יותר באיומים על חייו. אוולאר נשבע שלעולם לא יחזור לעיר. הוא בילה שנים בהמתנה – להרכבת כוח המשימה, שהמדינה תפרק את מבנה הכוח הפלילי, שמישהו ירשיע את טורס על כל מה שהפרקליטים הפדרליים טענו שהוא עשה.
דבר מזה לא קרה. הדו"חות שלו נעלמו במשרד התובע הפדרלי, אמרו גורמים רשמיים. תיקי הרצח וניסיונות הרצח על שם טורס, אמרו גורמים משפטיים במדינה, נעלמו מבית המשפט בסאו פליקס. מעולם לא התקיימה חקירה בעניינו. ובסאו פליקס, טורס לטש עיניים למשרה פוליטית. אבל האיש שיהפוך לראש עיר מעולם לא איבד את העניין שלו בשטח הילידי באפיטרווה.
כפר הלידה מחדש
אם קיימת הגנה כלשהי מפני כריתת יערות באמזונס, הרי שזוהי אדמה ילידית. השטחים מוגנים בידי תושביהם ונתונים לפיקוח ממשלתי קפדני יותר מאשר שמורות אחרות, וכך משמשים לעיתים קרובות מקלט אקולוגי והומניטרי. הם נחשבים יותר מ־13 אחוז משטחי ברזיל, ופחות משני אחוזים מכריתת היערות במדינה מתבצעת על אדמה ילידית. זה לא היה המקרה באפיטרווה.
כבר מההתחלה, גבולות השטח שקבע משרד המשפטים בשנת 2001 היו שנויים במחלוקת. חקלאים וכורתי עצים – הראשונים שיצרו קשר רשמי עם פרקניה המבודדת ב־1983 – אומרים שיש להם זכות שווה על האדמה, אם לא טובה יותר. כמה מאות ילידים, הם טוענים, לא צריכים, ראויים או אפילו רוצים טריטוריה גדולה כל כך. זוהי עמדה פוליטית ששימשה מאז להצדקת פלישות נרחבות, כריתת יערות פרועה, ובשנים האחרונות בנייה של מה שגורמים רשמיים מכנים הקהילה הבלתי חוקית הגדולה ביותר בברזיל על שטח ילידי, מובלעת של ברזילאים שטוענים שהארץ הזו שלהם.
הם קוראים לו "וילה רנססר": "כפר הלידה מחדש". עשרות בתיו מטפסים במדרון מתון לאורך השפה הדרום־מזרחית של אפיטרווה, שם נכרת חלק ניכר מהיער. ומנהיג המקום הוא טורס. "יש לי חיבה מיוחדת לאנשי הכפר", אמר בפרסומת בשנת 2020, "אחת הקהילות החדשות ביותר בעיר. היא גדלה כל כך".
מעורבותו החלה בשנת 2016. הממשל הפדרלי הורה זה עתה על סילוקם של אנשים שכבשו את השטח הילידי, החלטה שטורס התנגד לה בחריפות. הוא קיים פגישות דחופות עם חקלאים בשטח, פיקח על מאמצי העירייה לערער על ההחלטה וערך ביקור במאהל המחאה שהקימו. עשרות משפחות, שהתמקמו מחוץ לבסיס צבאי, המתינו לקבל את פניו. רבים אמרו שאין להם לאן ללכת.
בתיעוד וידאו נראים טורס, אחיו וחקלאי כפרי אחד ששמו נקשר בהמשך לפרשת רצח, מביטים במקום. טורס הניע את ראשו. "הממשלה הפדרלית רוצה לסלק 2,000 משפחות לטובת 300 ילידים", הוא נשמע אומר. "אני אלחם עד הסוף כדי להפוך את ההחלטה".
נלבה סנטוס, בת 42, הקשיבה. היא אשתו של מטיף נוצרי, ובדיוק עברה לכאן עם משפחתה כדי להקים כנסייה אוונגליסטית. הם היו התושבים הראשונים של מה שיהפוך בהמשך לווילה רנססר. כששמעה את טורס, אמרה סנטוס, היא חשה הקלה. היא חששה שאולי הם טועים בהחלטתם להתגורר בתוך טריטוריה ילידית, אבל בעקבות דבריו הם הרגישו משוחררים. "האמנו בו כי הוא היה סמכות, ראש העיר", סיפרה. "ומאז, הכפר גדל כל כך".
עשרות שרפות בערו בסביבה הקרובה בשנים שלאחר מכן, על פי ניתוח שרפות של אוניברסיטת מרילנד. כעת, כאשר סנטוס הולכת ברחוב, היא לא מוצאת שביל עקר אלא כפר שמטפס על הגבעה. היא חולפת על פני חנויות בגדים, מכולת, אטליז, מסעדות, בתי מלון, בית ספר ומרכז רפואי שמאויש מעת לעת בידי עובדי העירייה. היא פוגשת מהגרים חדשים ורואה עתיד מבטיח – כזה שהיא מאמינה שהשכנים וראש העיר ייאבקו כדי להגן עליו.
היא הייתה עדה לרוח הזו בנובמבר 2020, כאשר יומיים לאחר שטורס נבחר בשנית לראשות העיר, עשרות אנשים הקיפו את בסיס אכיפת החוק הסמוך המשמש למאבק בכריתת יערות ואיימו לתקוף אותו. ואז שוב חודשים לאחר מכן, כאשר טורס הודיע שהעיר תשפץ כבישים בשטח למרות מחאותיהם של עובדים פדרליים ובלי הסכמת הילידים. ושוב באוגוסט אשתקד, כאשר סוכני אכיפת חוק פדרליים פשטו על וילה רנססר – "מרכז התמיכה העיקרי של גניבת קרקעות וכריתת יערות", כפי שהגדיר סוכן סביבתי אחד – סגרו את תחנות הדלק וביטלו את החיבור לרשת.
הקהילה לא רק שרדה, הבחינה סנטוס. היא צמחה. כעת באו אנשים עם שאיפות גדולות יותר.
אחת מנשות הכפר עמדה בקצה הכפר, סוקרת מיזם בנייה, חובשת כובע בוקרים, נועלת מגפיים ועמוסה תכשיטי זהב. שעון זהב מגושם. עגילי זהב. אותיות שמה בזהב תלויות סביב צווארה. שמה היה מוניקה סילבה. היא לא רצתה להצטלם. "זה יסתיים לך רע", הזהירה את העיתונאי.
סילבה הייתה במהלך בניית מתחם מסחרי. הכול כבר שורטט: בר כאן, מלון שם, חנות כלבו. אנשים הגיעו אליה מכל עבר, סיפרה. הם רצו לקנות אדמות בתוך השטח הילידי, והיא רצתה נתח מהעסק. הייתה כאן הזדמנות לכסף רציני. "אם הם רוצים שינקו את האדמות שלהם, האנשים שלי יעשו זאת בעבורם", אמרה. החוק לא הפריע לה. "צריך לכרות עצים כדי להצליח לגדל בקר, כי החקלאות צריכה בקר והמדינה צריכה חקלאות". לא הפריע לה לעשות זאת על אדמתם של הילידים, שלדבריה לא היה להם "האומץ" לעבוד – הם רצו רק נדבות ממשלתיות.
"האינדיאנים לא רוצים את האדמה הזאת", אמרה. "אבל גם אם הם יבואו וידרשו אותה, אומר להם 'זה לא עובד ככה'". היא הייתה מוכנה גם לאלימות: "הייתי מרימה את המצ'טה שלי, ומשם זה היה מסתדר".
הרחק משם, בחלק אחר של השמורה, חשב קאוורה, מנהיג הפרקניה, על הפוטנציאל של אלימות כזו. הוא עמד סמוך למשדר הרדיו בכפר הילידים פרדאו, וסיפר למנהיגים מה ראה במשימת הסיור: עוד יערות כרותים. עוד פולשים. עוד אנשים כמו מוניקה סילבה. אף אחד לא אמר כלום. הם קיבלו את הבשורה בהכנעה. אף אחד לא רצה את הקרב הזה, וגם קאוורה לא רצה.
הוא לא רצה למות כמו ז'ה דו לאגו.
ימיו האחרונים של פעיל הסביבה
כולם לאורך הנהר הכירו את ז'ה. עובדים בחוות הסמוכות אכלו ארוחת צהריים בביתו, שנבנה על שטח מבודד ליד נהר השינגו. שכנים צדו ודגו איתו. עובדי ממשלה שנסעו לטריטוריה הילידית קאיאפו הסמוכה עצרו לבקר. הוא הוביל יוזמה התנדבותית לאכלוס מחדש של הנהר במיני צבים בסכנת הכחדה. התוכנית שלו הייתה להקים חווה אקולוגית ולהוריש אותה לילדיו. "שומר סביבה בכל עצמותיו", אמרה עליו בתו, שרה טייל, בת 28.
אבל לחוסה גומס – שמו האמיתי של ז'ה דו לאגו – הייתה בעיה. הוא דיבר עליה עם חברים ובני משפחה, שהתראיינו בעילום שם מחשש לשלומם. אדם אחר תבע את אדמתו. ביתו הכפרי, בעל רצפת העפר, שוכן בתוך גבולות הרכוש של חוות בקר בבעלות אחיו של ראש העיר, טוריניו.
בעבור משפחת טורס, האדמה הפכה חשובה יותר ויותר. לראש העיר הייתה חווה סמוכה שבה הוא הואשם בכריתת יערות בהיקף עצום (בריאיון איתו הוא האשים את הילידים בהצתת השרפות), והוא היה מסובך במאבק משפטי לסיפוח שטחים בעשרות נכסים סמוכים, שירחיבו מאוד את אחזקותיו האזוריות.
האחים טורס ניסו שוב ושוב לקנות את השטחים של דו לאגו, אמר אחד מבני משפחתו הקרובים. אבל דו לאגו לא רצה למכור. "הדרך היחידה שאעזוב אותה היא אם אמות", אמר.
בסוף השנה שעברה הוא סיפר לחבריו על עימות. אדם שאינו קשור לאחים טורס – כומר בכיר באזור – הציע לקנות את הקרקע שלו. דו לאגו אמר שהוא שקל את ההצעה. טוריניו שמע שהסירוב הנוכחי שלו לא נחרץ כבעבר. "ז'ה סיפר לי שטוריניו אמר: 'השטח הזה שלי. הוא כלול בחוזה הקרקע שלי. אתה יודע שהאזור הזה הוא שלי'", סיפר אחד מהם. "ז'ה אמר לי, 'בנאדם, הבחור הזה מנסה באטרף להשיג את האדמה שלי'. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את ז'ה".
האיש, שלעיתים קרובות בילה סופי שבוע עם דו לאגו בביתו, אכל דגים ולגם ממשקה הקצ'צ'ה עשוי קני הסוכר שלו, שמע לפתע את שמו של חברו בחדשות. דו לאגו, בן 61, נורה למוות בביתו. נרצחו גם אשתו מארסיה נונס, בת 39, ובתה ג'ואן בת 17.
סרטון מהמקום הפך ויראלי. נראה בו בנו של דו לאגו מגיע לחלץ את הגופות, בגשם כבד. המצלמה מתמקדת תחילה בגופה, מיטלטלת במימיו הרדודים של הנהר. "מארסיה", אומר הבן בשקט. לאחר מכן מסתובבת המצלמה לתיעוד הקרקע, חולפת על פני תרמילים ריקים, ואז מתמקדת בגופה של צעירה, שוכבת בבוץ: "ג'ואן", הוא אומר. קולו של הבן נחנק. אביו שוכב על הקרקע הספוגה שלפניו. "אבא!" הוא בוכה. "אבא שלי!"
שום דבר לא נלקח מהבית. זירת הפשע לא נראתה כמו שוד שהשתבש. "זו הייתה הוצאה להורג", קבע אחד השכנים. יותר משישה חודשים חלפו מאז הרציחות. למשטרה אין חשודים, ולא הוגשו כתבי אישום. כל מסמך שקשור לאירוע, כולל דו"חות הנתיחה, חסוי בצו איסור פרסום. קציני החקירה לא הגיבו לבקשות חוזרות ונשנות לתגובה.
טורס ואחיו דחו את החשדות שמשפחתם קשורה לרציחות. "אלה האשמות לא מבוססות", אמר טוריניו. "מעולם לא התווכחתי עם ז'ה דו לאגו על אדמתו. הוא קיבל את רשותי להישאר שם". ראש העיר הוסיף: "אנחנו רוצים שהרוצחים והמתכננים ייענשו בכל חומרת הדין".
איש מבני הקהילה שהתראיין לתחקיר הזה – משפחת הנרצחים, שכנים, חוקרים, שוטרים ומנהיגי הקהילה – לא האמין שהמקרה ייחקר לעומק. לא בסאו פליקס דו שינגו, שם לא פוענח אף לא אחד מ־62 מקרי הרצח שדווחו בסכסוכים טריטוריאליים, לפי ועדת הקרקע הפסטורלית. גם לא כשהיו מעורבים אנשים חשובים כמו טורס ואחיו, בעלי ברית פוליטיים קרובים של מושל מדינת פארה, הלדר ברבלו.
"טוריניו הוא החשוד מספר אחת, ללא ספק", אמר בעילום שם בלש במשטרת המדינה שלא קיבל את התיק. "קראתי את הדיווחים. מה שקורה כאן הוא כמעט בדיחה, אם הנושא לא היה רציני כל כך".
אז המשפחה מחכה. לא לצדק, לעוד אלימות. "אני חי תחת איום", אמר אחד מבני המשפחה. "נאלצתי להימלט מהעיר".
ארץ קשוחה
ראש העיר היה נינוח, יושב מול שדר הרדיו הידידותי בסוף מאי ומדבר על קרבתו למושל. "הוא תמיד נותן לי תמיכה", אמר טורס למראיין. "גם כשאני לא בממשלה, הוא נותן לי את תמיכתו". אבל מה שהוא צריך עכשיו כראש עיר, אמר, היה נציג מדינה המעוניין לעזור לקהילה. הוא הביט אל האדם שישב לצידו. אחיו. "וזו הסיבה שאני מודיע שהיום טוריניו מתמודד על תפקיד בממשל המדינה", אמר ראש העיר. "אני מאוד מאמין בזה. לחזק את האזור שלנו, את העיר שלנו".
טוריניו, נשיא התאחדות החקלאים הכפריים המקומית, כינה את המועמדות המוקדמת שלו "פרויקט". אבל הוא עדיין ממתין לכמה סקרים לפני שיכריז רשמית על התמודדותו. אם יחליט להתמודד, פרשנים מקומיים העריכו שיש לו סיכוי גדול לנצח.
טורס ואחיו סיימו את הריאיון ויצאו מתחנת הרדיו. ראש העיר המחויך לחץ את ידי הסובבים. מוקף באנשי פמליה ובעוזרים, הוא חש את הצלחת חייו. הוא אמר שכל זה – עושר מוצהר של שלושה מיליון דולר, נכסים מרובים, 11,800 ראשי בקר – התגשם רק משום שמשפחתו הייתה מחויבת לבנות את האזור, לא רק לעסקים.
"זו הייתה עיירת ספר", אמר בריאיון קצר. "סבלנו כאן. נדבקתי במלריה כמה פעמים. אני מכיר את הקשיים שאנשים עברו כאן". כשעבד ככורה עצים, הוא סיפר, "זה תמיד היה ברישיון". וכשהיה צריך לכרות יערות, "הכול היה לפי נוהלי היערות". העיר, הוא סבור, מחויבת להילחם בפשיעה הסביבתית: "אני מתנגד לכריתת יערות בלתי חוקית". לדבריו, איש בעיר לא חושש ממנו. מי שאומר אחרת, הוא יריב פוליטי "שרוצה לבזות את דמותו של ראש העיר".
ואז הוא עזב את הבניין. הוא נכנס לאחד משני הטנדרים האפורים שהמתינו בחוץ. השיירה שלו יצאה לדרך, כדי לקחת אותו לאירוע הפוליטי הבא. הם המשיכו לעיר שהיער רחוק ממנה.
נראה שרוב הבוחרים אינם מוטרדים מההאשמות בעברו של ראש העיר. הם שמעו את הסיפורים אבל משכו בכתפיהם כשהזכרנו אותם; זה היה פעם, לא עכשיו. ועכשיו התחושה היא טובה. הכלכלה המקומית צומחת. בעיר נפתחו סניפים של רשתות ארציות. נסללו כבישי אספלט. יותר מ־2.4 מיליון ראשי בקר, אוכלוסיית הבקר הגדולה ביותר בעירייה ברזילאית.
יער נעלם. ילידים חוששים מאלימות. אנשים נהרגים ונשכחים. אבל חיים קלים יותר הגיעו סוף סוף לנתח הזה של האמזונס, חצוב מארץ קשוחה ומפוסל בידי גברים כמו טורס.
"טוב שהוא ראש העיר", אמר אוסקר דו סנטוס, בן 65. "הייתי מצביע לו שוב". "מעולם לא פקפקתי בהצבעתי", הצהיר ז'וזמר פריירה דה סילבה, בן 41. "לא הוא הורה על ההרג; זה היה אחיו". "לא חששתי מההיסטוריה הזו", אמר ז'ואאו קאיטנו, בן 61. "אני רוצה ממשלה טובה".
ראש העיר המשיך במורד הכביש, לעבר שלט חוצות גדול שהציג אותו מחייך לצד המושל. ואז חלף על פני עוד אחד. הפעם של אחיו, מחייך ועומד ליד עדר בקר, מבשר את יום השנה ה־60 להקמת העיר, וכל מה שהושג מאז.
"מזל טוב, סאו פליקס דו שינגו", קרא שלט החוצות.
